איך חול יכול להיות מהיר?

זה לא חדש ולא חדשות שאני כבר מספר שנים לא מבוטל לא מחובר כל כך לחגים או מועדים, אני מאמין שאם אנשים לא היו מתחילים להגיד "חג שמח" ו"שנה טובה" על ימין ועל שמאל בכלל לא הייתי מודע לזה. משהו שהתחיל השנה הוא אנשים שאין להם כוח לשלוח SMS לתפוצת נאט"ו פשוט התחילו לפרסם גלויות שנה טובה בפייסבוק. זה כשלעצמו לא מפריע במיוחד, רק גורם לגיחוך מסוים על איך האינטראקציה של החברה הופכת יותר ויותר עקיפה ולא רחוק היום בו תיעלם לגמרי בקצב הנוכחי. מה שמפריע לי זה התיוג.

    כשאני נכנס למייל ורואה כמה עשרות הודעות (ומתחילת החופש אני נכנס כמה וכמה פעמים כל יום) על אנשים שהגיבו על תמונה שכביכול שלי בגלל שבת דודה של חברה לשעבר של חבר שלי תייגה את כל הרשימה שלה לגלוית ה"שנה טובה" שלה, זה ממש מעצבן. אמנם לוקח רק כמה שניות להוריד את התיוג של עצמך, אבל כשחצי מהרשימה שלך עושה את זה (ובאמת שהרשימה שלי לא נרחבת בכלל) זה כבר נהפך לדבר גוזל זמן, שלא לומר שבדרך כלל אני מגלה את הגלויה רק כשכבר מאוחר מדי, כלומר אחרי שעשרות אנשים שאין לי מושג מי הם הגיבו לתמונה.

   אנשים, אין לכם כוח לאחל שנה טובה לכל המכרים הוירטואליים שלכם, אני מבין את זה, באמת. גם לי לא, ולכן אני פשוט מוותר על זה במקום להטריד אותם בפייסבוק ולהציף בכך את המייל שלהם במשהו יותר גרוע מספאם רגיל, כי שום פילטר לא מסנן הודעות מהאתר המקולל הזה.

כדי לסכם את השנה בכל זאת בדרך קצת מקורית (ואולי לא, כי אני בעצם עושה את זה אחרי שראיתי את זה בבלוג אחר) אני פשוט אציין כאן כמה בלוגרים שהיה לי את העונג לקרוא השנה באופן קבוע פחות או יותר, למרות שהם עדיין לא מצאו את מקומם ברשימה משמאל (שדורשת עדכון כבר שנים, בינינו):

No Angel – אני לא בטוח מה היה הפוסט הראשון שקראתי אצלה או איך הגעתי אליה בכלל, אבל מאז אני קורא באופן רציף שנהפך לממש אדוק כשהמחשב שלי חזר אלי ואיתו החיבור לביטורנט. הסקירות שלה על סדרות, מעבר להיותן משעשעות כמו הפוסטים הרגילים שלה, מתגלות כמאוד יעילות, הטעם שלנו כנראה די דומה, כי קשה לי להאמין שזו יד המקרה שכל סדרה שהורדתי בהמלצתה מצאה חן בעיני.

עד כדי כך, שהיו אפילו סדרות ששקלתי להוריד, אבך בהיעדר חוות דעת החלטתי לחכות לסקירה שלה כדי להחליט סופית אם להוסיף אותן לרשימת ההורדות שלי שנדמה שרק מתארכת, כי על כל סדרה שאני מסיים אני מגלה שתיים נוספות שאני רוצה להוריד.

בני – את בני התחלתי לקרוא באופן קבוע למרות העובדה שהוא מפרסם פוסט בכל יום ועל פי רוב אני נכנס לבלוג שלו רק כל כמה ימים דרך הפלאפון וגם לא מגיב, כי הוא לא מעריך את זה שמגיבים אצלו לפוסטים לא עדכניים. אבל בכל מקרה, את הכל אני קורא. הפוסטים שלו הן מין עירוב של תמימות מגובה בידענות ביולוגית ודעות שהן לעיתים מגוחכות, אבל העובדה היא שהם מעניינים מספיק כדי לעקוב, שלא לומר לקבל מהם השראה לפוסטים דומים מהסוג.

מיסטר נורמל – עוד בלוג שאני חייב את ההיוודעות אליו לפלאפון, אני חושב שזה היה באיזה נושא חם כשקראתי אותו לראשונה, ומאז השאר היסטוריה. אפילו אחרי שהסתיימו הפוסטים שלו על המסע בדרום אמריקה רמת העניין שלי לא פחתה, למרות שהנושא התחלף. אני בוודאי לא מסכים עם הרבה מהדברים שהוא כותב, אבל אי הסכמה עם הכותב עדיין לא גרמה לי מעולם לעזוב בלוג שכתוב בצורה איכותית. גם אם היא אי פעם תגרום לי לעזוב בלוג, אני בספק שזה יהיה הבלוג הזה.

פרופסור קתרוס – פרט לעניין שהוא כתוב מן הסתם בצורה עניינית, הסיבה העיקרית לדעתי שאני קורא את הבלוג היא שהוא מזכיר לי קצת את עצמי, גם אם מצבי האקדמי מאוד שונה. סיפורי הכביש וסתם כמה מדברי היום-יום הם דברים שאני יכול בקלות להזדהות איתם.

מיס לימונדה – אמנם אותה אני קורא זמן מאוד מועט, אבל התמכרתי. זה קל במידה מפתיעה כשהבלוג מציג כזו גישה אופטימית ומרעננת שקשה למצוא אצל רובנו, כולל אצל עצמי. למצוא בלוג אופטימי שגם כתוב בצורה טובה ולא רק זאת, אלא גם משרה אווירה אופטימית כל הקורא הוא מצרך נדיר על אחת כמה וכמה.

אחרי כמעט שלוש שנים של קשר, כבר הספקתי לשכוח עד כמה אני שונא דייטים. לצערי, נזכרתי בזה די מהר אחרי שני הדייטים הראשונים (ובינתיים, היחידים) שהיו לי, מיותר לציין שאף אחד מהם לא באמת עומד להמשיך למשהו מעבר. ואני נשבע, אם בחורות לא יפסיקו לקרוא לי "חמוד" (מה שמייד מסווג אותי כ"ידיד" לכל הדעות) אני לא אחראי למעשיי. Really, girls, it's getting old. מה שכן למדתי, הוא שאני כנראה נמשך לבחורות עם חוש אומנותי (והן, בתורן, לא נמשכות אלי). גם למדתי כמה הבלוגים התרחבו מאז שבדקתי לאחרונה. בחיי, we're everywhere. ומדהים כמה קל למצוא היכרות עקיפה דרך בלוגים, בהתחשב בכמות שיש כאן ובכלל.

נקווה שלפעם הבאה יהיו לי בשורות יותר טובות.