איך חול יכול להיות מהיר?
קוקטייל "חול טובעני": יחס של 1:1:1:0.5 של שנון : אינטיליגנט : מטורף : Nice guy.
לדלל בהרבה ציניות או הומור עצמי, לנער בשייקר ולהגיש קר.
|
| 2/2005
אז הנה זה מתחיל, או - חיית תשומת לב עם כלבת
פוסט ראשון... appropriately, הוא עומד להיות על נושא שמטריד אותי כבר הרבה זמן...
אז למה, לעזאזל, אנשים פותחים בלוגים, בכלל?
בעבר חשבתי שאני יודע... כמו כל בחור צעיר ותמים, חשבתי שאנשים נהנים לתעד את החיים שלהם באינטרנט, ואולי מקוים להרחיב את אופקיהם בתחום החברתי בצורה הזאת... אתם יודעים מה? כנראה שיש חלק (קטן...מזערי) מהבלוגים שזו באמת הסיבה הראשונית לפתיחה שלהם. חלק קטן. מה שמוביל אותי לסיבה שאני כותב את השורות האלה עכשיו.
כמו שטיטוס ניסח את זה "אתה חיית תשומת לב, תפתח בלוג ותעזוב אותי בשקט"... אז זהו. אולי אין לי הרבה אנשים שאני מכיר שכותבים בלוגים להשוות איתם, אבל יש לי הרגשה שזאת המטרה העיקרית, שלי לפחות. מה שדי מצחיק, כי אם כבר זה יגרום לי להרגשה הפוכה כשיקח לי חודשים להגיע למספר כניסות דו סיפרתי. אבל פה אנחנו כבר נכנסים לקטע של המוזרות שלי, ועדיין מוקדם מדי בשביל זה.
איפה היינו? אה,כן... חיית תשומת לב. יצורים בעלי צלם אנוש (אני לא אומר "אנשים", כי זו הכללה גסה שרומזת שלכולנו יש צלם אנוש) באופן טבעי יהנו מתשומת לב. אנחנו רוצים אנשים שירחמו עלינו כשרע לנו, שיעודדו אותנו כשקשה, שישמחו איתנו כשטוב לנו ויגרמו לנו להרגיש כאילו אוהבים אותנו באופן כללי. האם זאת הסיבה שאני כרגע כותב את הפוסט הראשון במה שעומד להיות הנסיון השני שלי לכתוב בלוג? יכול להיות, אבל כנראה שלא. אם הייתי מבין את עצמי החיים שלי היו הרבה יותר קלים, או לפחות פשוטים. יכול להיות שזה פשוט משהו שיעביר לי את שיעורי אנגלית החופשיים ששזורים לי שלוש פעמים בשבוע בין שיעורים שאכפת לי מהם במכינה של הטכניון (טיטוס קורא לו "הגיהנום", ומי אני שאתווכח), או שלפחות זה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי. בכל מקרה, פטור מאנגלית יש, ומהרגע שגיליתי את חוות המחשבים באולמן, אני משתדל לא להיות בכיתה אלא אם כן אני חייב. אולי כשאני אהיה מהנדס אני אמציא משהו שיכול לרפא אנשים כמוני מההתמכרות לאינטרנט... זה יהיה סטארט אפ. עד אז, אני מקרה אבוד.
טוב, אני מבריח אנשים כבר על הפוסט הראשון בגלל אורך של קשקושים מיותרים. טוב, survival of the fittest.
בהיותי נונ-קונפורמיסט מוצהר ברבים (אני רוצה לקעקע אות יפנית באותה משמעות על עצמי מתישהו, בתקווה שאם זה יהיה כתוב לי באופן קבוע על הגוף זה אולי ישכנע אותי), אני לא אתייחס לבלוג הזה כאילו אני לא רוצה שאף אחד יכנס אליו, כי ברצינות, הקטע הזה מוצה בערך בכל בלוג אחר. אני כן רוצה שאנשים יכנסו ויקראו את זה, כי כבר סיכמנו שאני חיית תשומת לב. (סיכמנו? אני סיכמתי)
בשביל פוסט ראשון, אבל, והסיבה לפתיחה חגיגית של בלוג זה (שהיא עדיין לא ברורה, אבל מחשבות והצעות יתקבלו בברכה) זה כבר מספיק ארוך... במיוחד בהתחשב בזה שלא ממש אמרתי כלום. אז עד שאני אלמד כמה טריקים של עיצוב, (זה הכי טוב שיכולתי לעשות בשתיים וחצי דקות, והדמיון בצבעים לדגל הגאווה מקרי בהחלט) אני אשאיר אתכם עם בית משיר של Dream Theater שאני לגמרי במקרה שומע עכשיו (A change of Seasons... תודה לאל ללהקות פרוגרסיב מטאל מטורפות עם שירים של מעל 20 דקות):
"Carpe diem
Seize the day"
I'll always remember
The chill of November
The news of the fall
The sounds in the hall
The clock on the wall
Ticking away
"Seize the Day"
I heard him say
Life will not always be this way
Look around
Hear the sounds
Cherish your life
While you're still around
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: