הכל בגלל נטע. לכו אליה ותאשימו אותה.
אני לא בטוח כמה חלקתי את זה בבלוג, אבל אני בספק שיש מישהו שמכיר אותי ולא מכיר את החיבה (יש שיאמרו, מוגזמת) לסרטי דיסני, עוד בזמן שיצרו אותם ציירים מוכשרים ולא גרפיקאים מוכשרים. הייתה לי בבית קלטת VHS (פעם, ילדים, היה מכשיר שנקרא מקליט וידאו) של אלאדין, שעד היום אני זוכר את רובו, שלא לומר את כל השירים שלו בעל פה. אתם כנראה לא מכירים אותי מספיק טוב אם אף פעם לא אמרתי לכם "one too many hits of the snake" ביחס למישהו לא מאוד שפוי.
כן, למי שמגיע בפעם הראשונה והציץ הצידה, אני בן 37. לא, זה כבר ממזמן לא אכפת לי מה חושבים על זה.
אנשים שמכירים צדדים אחרים שלי, והחיבה (גם פה יש שיאמרו מוגזמת) למטאל באופן כללי ופרוגרסיב מטאל בפרט, אולי יצאו את החיבה לדיסני מוזרה ולא מוסברת. עם השנים ובמיוחד ב-Frozen ו-Moana והעמדה שדיסני הפגינו ביחס לנשים (Frozen עם האהבה בין אחיות יותר מגברים ו-Moana שבכלל לא מכיל מושא אהבה גברי) החיבה הזו רק גברה, כל עוד אני לא שומע את הגרסה המתורגמת לעברית.
הדבר השלישי הוא השעות על גבי שעות (שאפילו אני חושב שהן מוגזמות) ב-Youtube אני מבלה בהן את מזני (הייתי אומר going down the rabbit hole) ולכן אני מול משהו דמוי טלויזיה למרות שבבית אין לי כזאת.
אז אמרנו מטאל, דיסני ויוטיוב. שלושה דברים שלא כל כך מתחברים? A variation of rule 34 says -
"Don't make me laugh"
ועכשיו אני מנוי ל-yet another youtube channel.