| 4/2005
פוסט פוסט-יום-הולדת, או: יש לי (מעט) חיים!
הקשקשים של הדרקון הכחול משקפים כמו מראה את האור הבוקע מה -Dragon Sphere שבידי. לפני שאני נחה, אני חייבת לאסוף את המהות המתה שלו, בשביל להשלים את המשימה. דאלן שוכב פצוע לימיני, אני בעצמי לא במצב כל כך טוב, ה-Familiar וה- Hound Archon אותם זימנתי ואיתם התחלתי את הקרב כבר מתים.
שום דבר לא קורה. אני מרימה את המבט ומסתכלת סביבי, ורק אז מבחינה בכיפה הסגורה המונחת על עמוד נמוך בקצה החדר. אני מדדה אליו.
הגוף של הדרקון נעלם ביחד עם המהות שלו, וה-Dragon Sphere מקבל צבע כחול, כאילו מהות הדרקון שבתוכו עוד חיה. אני עוזבת את החדר, מעדיפה לנוח בחוץ, וזמן קצר לאחר מכן אני ודאלן כבר כשירים, ה-Hound Archon וה-Familiar מזומנים שוב, וכל הלחשים שלי שוננו מחדש. אני מטילה Stoneskin על כל השלושה, ו-Bull's Strength גם על עצמי. מוכנה ומזומנה, אני נכנסת למאורה של Klauth.
מסדרון ארוך, מואר היטב וממולכד עוד יותר היטב, מוביל כמעט הישר מהמדרגות מטה אל מקום משכנו של הדרקון. עומק המאורה מוכם על ידי הסלעים המותכים שמקיפים את השביל. רק הגנות קסומות מגינות עלי מהמלכודות. התגובות שלי לא מספיק מהירות כדי להתחמק מכדורי אש, וזה לא כאילו היה לי לאן לזנק הצידה בכל מקרה. אני מעדיפה לספוג אש קסומה מאשר ללכת לשחות בלבה.
אני שוב נדהמת עד כמה דרקונים הם יהירים. הוא אפילו לא מתכונן לקרב כשהוא רואה אותי מתקרבת. הוא פשוט מביט בי במבט מתנשא. אני מתקרבת אליו, לא מראה שום כוונה להילחם עדיין. אולי הוא יודע משהו שיכול לעזור לי.
שיחה קצרה מלמדת שהוא מחזיק ב-Word of Power שאני מחפשת, השלישית והאחרונה. הוא גם מוכן לעסות עסקה. הדבר היחיד שמעניין אותו הוא היכולת לחיות לנצח, כיוון שהוא זקן מאוד, אפילו בשביל דרקון. ומה שהוא צריך לשם הוא מהות של דרקונים אחרים. את מי שסיפק לו אותם עד לאותה שעה, המלך Skrogg, כבר הרגתי, והוא יודע זאת, אבל הוא לא מייחס לכך חשיבות. בשבילו, אני רק כלי נוסף להשגת חיי נצח. ביצי דקרון, תמורת ה-Word of Power.
אני מקבלת את המשימה שהוטלה עלי. הוא לא חייב לדעת שאני לא מתכוונת לעזוב את החדר כל עוד הוא חי.
"אני מגישה לפניך מהות של דרקון כחול, Klauth האדיר." אני אומרת בהכנעה, ומגישה לו את ה-Dragon Sphere. הוא אפילו לא חושד. יהירותו תביא למפלתו. כל הדרקונים הם כאלה, ולא משנה גילם או עצמתם.
הוא מניח את הטופר העצום שלו על החפץ, ובתחילה הכל נראה תקין. הערפל הכחול שעולה מה-Dragon Sphere נבלע בגופו, ורק אז עובר בו רטט. הוא מתעוות.
"בגידה!" הוא שואג, בעוד חתכים עמוקים מופיעים בגופו כאילו נפגע על ידי גרזן כשל דאלן, אך גדול בצורה משמעותית. "המהות של דרקון מת!"
"עכשיו!" אני צועקת. דאלן, ה-Archon וה-Familiar מסתערים קדימה, ואני מכינה את אחד הלחשים היותר עצמתיים שלי. הדרקון מתעשת שבריר שניה לפני שחרב האש של ה-Archon ננעצת בו. הוא פצוע קשות עוד לפני שהקרב מתחיל.
*******
לפני שעולות שאלות משונות, כן, אני משחק בשטן דמות של קוסמת. מכשפת, בתיאור יותר מדויק. אני משחק נשים בכל משחק שנותן לי את האפשרות לבחור. לא, מעולם לא טענתי שאני שפוי או שאין לי issues שצריך לפתור.
אני רק מתקרב לדרגה 15, החיים שהופיעו לי משום מקום בשבועיים האחרונים אילצו אותי להפחית את המשחק בשטן, וקצב ההתקדמות שלי פחת. את Klauth עדיין לא הרגתי, אגב. הוא די חזק גם כשהוא פצוע, אבל שבוע הבא זה יגמר.
יום חמישי הייתה לי ארוחה חגיגית עם החברים בקולומבוס בהרצליה פיתוח. טיטוס סונג'ר קשות לעבור דרך חיפה וטירת הכרמל להביא חברים חסרי אוטו, ועל כך נוקיר לו תודה. בזכותו היו איתי שמונה חברים, וזה אולי רק בערך חצי מהכמות שהזמנתי בהתחלה, אבל זה עדיין פי שניים מכמה שהיו מגיעים בלעדיו. זו גם הכמות הכי גדולה של חברים שהיו איתי לחגוג יום הולדת במספר לא מבוטל של שנים.
כשאחותי הזמינה שולחן בשבילי, החא ציינה שזה יום הולדת, לכן נאלצתי לתת שם כשהמלצר שאל אותי למי יש. למי שלא היה אף פעם בקולומבוס: אל תעשו את זה. אני לא יודע מה הם מעשנים כדי לא להרגיש את הפדיחה, אבל הם עומדים ושרים "יום הולדת" כמו חבורת סטלנים. לא, הם לא יודעים לשיר.
חוץ מהתקרית הלא נעימה הזו, ואחרי שמצאתי איפה לתקוע את הבלון שהם נתנו לי, היה כיף. הסיבה היחידה שלא השתכרתי היא שבתור העדפה פרטית שלי אני לא משתכר. אני יכול ומעדיף לעשות חיים בלי זה. סגרתי את הערב בחצי גינס, רק בשביל הטעם.
יום שיש הייתה לי ארוחה עם המשפחה (והחבר של אחותי, שהוא כבר כמו משפחה). אחותי צמחונית, ולכן משהו לא הסתדר לי כשהיא המליצה על "אוונגרד", מין בר בשרים כזה בת"א, אבל היא הבטיחה שיש לה שם מה לאכול, אז הלכנו. הבשר היה טוב, אבל רק כשהגענו לקינוחים הבנתי מה קורה.
זה הזמן להסביר: המשפחה שלי וקינוחים, זה משהו מטורף, ובמיוחד אחותי. המנות היו ענקיות, והיינו מלאים לגמרי כשהגיע הזמן לקינוח, ובכל זאת תפרנו ארבעה בדקה וחצי. טוב, אנחנו מודעים לזה שאולי בעתיד זה יתנקם בנו (אמא שלי חולת סוכרת), אבל זה באמת מחוץ לכל שליטה, הקטע הזה. היה לי קשה לקום בסוף (וזה תמיד סימן לארוחה טובה).
אז לפחות קצת חיים בסופ"ש היו לי. אתמול קמתי בבוקר, לקחתי את ג'ינה ונסענו לכאן. דן משום מה העדיף לקחת רכבת (לא יודע מה עדיף בלסחוב את התיקים באוטובוס ורכבת מאשר פשוט לסחוב אותם הביתה ישר מהטכניון, אבל כבר לפני שנים השלמתי עם זה שאני לא יכול להבין את הבן אדם הזה), אז לא הסעתי אותו. בעיה שלו.
לא הלכתי לחדר כושר, הייתי ה-ר-ו-ג, וגם עמית, אז ויתרנו, וכן, כן ישנתי עד הבוקר (התעוררתי דווקא בלילה, אבל חזרתי לישון), אז זה דבר שעדיין לא יורד מהרשימה. יהיה בסדר. זה בריא לישון, כל עוד זה במיטה ולא בשיעור פיזיקה, (לישון בשיעור פיזיקה עושה סיוטים) ונכריח את עמית למצוא פעמים השבוע ללכת לחדר כושר למרות המעבדה.
עד שבוע הבא...
*****
ה-Prismatic Spray לא משפיע. בבהלה מסוימת, אני משנה מיקום ועוברת לקסמים אחרים בארסנל. דאלן מושפע מהפחד של הדרקון ונעלם עמוק יותר במערה, והדרקון פשוט מבטל את הזימון של ה-Hound Archon. אני מכשפת, אני לא אמורה לעמוד פנים אל פנים מול דרקון, אבל ככה אני מוצאת את עצמי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: