| 7/2005
 הרוקי הראשון שלי, או: filler post...
כן, אחרי תלאות מרובות והברזה אחת נפשעת, הלכתי לטיטוס עם רוקי, או משהו כזה. אני בהחלט יכול לומר שזו הייתה חוויה הזויה קמעה, אני חושב שמשתווה בערך לרמת הנסיעה שלי דרך רמאללה באמצע 'חומת מגן' בסופה ממוגנת עם דלת אחורית פתוחה כשאני נזרק מצד לצד וגם למעלה ולמטה מדי פעם בגלל שהמ"פ המטורף שלי נוהג כמו.. טוב, מטורף.
התכנון היה להגיע עם עוד מישהו (ורצוי מישהי), סתם כדי לשמור עלי וכדי שאני לא אשאר לבד כשטיטוס יהיה עם הדייט שלו והידידה שלו תלך לאן שהיא לא תלך. אבל, כמו תמיד, שרשרת של ביטולים, חלקם יותר מובנים וחלקם פחות, השאירו אותי לבד. רדוף על ידי סיפורי אימה של Virgin sacrifices וסנדביצ'ים אנושיים, שקלתי לרגע לבטל. אז עלה בראשי בפעם הראשונה הציטוט האהוב עלי מ"נשק קטלני": I'm too old for this shit.
כן, טיטוס, אני יודע שאמרתי לך את זה בערך שמונים פעם כשהיינו שם. אמרת שאתה גם ככה לא קורא את הבלוג שלי, אז לך תמצא עוד חברה בלוגרית או משהו.
בקיצור, הערב לא התחיל בטוב. אחרי השבעה של הנוגעים בדבר שלא ישאירו אותי לבד ומצוידים במפה פקצתית פלורסנטית של אחותי הגדולה, יצאנו.
אני אשתדל לקצר. הבריזו לטיטוס בצורה קצת אכזרית (כלומר, בלי להודיע), וגם לא היה שם בערך אף אחד שהוא הכיר, מה גם שהגיל הממוצע היה משהו כמו ארבע עשרה (והלואי שזאת הייתה הגזמה פראית, באמת) ומרגע לרגע הרומאי הזקן נעשה מדכא יותר ויותר. משום מה היה לי ברור עוד לפני שנכנסנו שהוא, וכפועל יוצא גם אני, לא נהנה ברוקי הזה. שעה ומשהו, איזה ילד שאני ספק אם הוא אפילו תיכוניסט ששאל אם הוא יכול לסמן אותי (ב-V, למי שרוקי לא מוכר לו, על המצח, סימן למי שזו הפעם הראשונה שלו) ועוד ילדה שאני בטוח שהיא לא תיכוניסטית שהסתובבה עם שלט "נשיקה מושקעת בשביל תרומה", מלווים במחשבות "ילד, אתה רוצה מכות?" ו"כבר תרמתי במשרד" בהתאמה, ונכנסנו.
הוירג'ינים, מסתבר, נבחרו מראש, מה שחסך לי את הצורך ללכת מכות עם טיטוס כדי לא לעלות לבמה (וזה טוב, כי אחרי שיחה לפני הכניסה על שיעורי קרב מגע באימון המתקדם שלו התחלתי להסתכל עליו באור אחר), וגם הסקריפייס לא היה ממש משפיל כמו הפוטנציאל שלו (ולא עירב שום סנדביצ'ים אנושיים). הקאסט התחיל להפגין קצת... בעיות בשלב די מוקדם. זה לא כאילו אני מצפה מקאסט של רוקי, בדיוק כמו כל מי שבא לשם, להיות שפוי, אבל אובססיה לציפי שביט זה כבר חצית קו אדום.
לקח לי קצת זמן להיכנס לקטע, אבל קמתי אחרי כמה דקות של הסרט. בסופו של דבר, נהניתי, גם אם טיטוס לא, וגם אם היו מספר סממנים, הקאסט בראשם, שהרוקי הזה שפוי מדי בשביל להיות טוב. חוסר היכולת שלי להשוות את זה לכל רוקי אחר השאיר אותי די מרוצה.
שורה תחתונה: פעם הבאה (כן, אמרתי פעם הבאה - אני סופית פריק) יהיה עוד יותר טוב, אם להאמין לטיטוס, שהגדיר את הרוקי כאחד הגרועים שהוא היה בהם. איזה יופי שחודשים של לימודים איתו במכינה אימנו אותי להתעלם מהשליליות שלו.
שבוע הבא יהיה כנראה שבוע קצר, חזרה הביתה צפויה ביום שלישי או רביעי. הילדים של "עתידים" (מעין עתודאים, רק כאלה שעושים מכינה. קצת בזיוני, לדעתי. כשאני לא התקבלתי לעתודה, בצבא אמרו לי "לא משנה, האדם שבטנק ינצח!", והיום אומרים "בואו תעשו מכינה בטכניון, שעולה כמעט כמו שתי שנות לימוד אקדמיות, על חשבוננו!" בזמן שמפרקים חטיבות שריון סדירות בגלל בעיות תקציב) כופים חופש על כולנו בגלל שיש להם פסיכומטרי ומשום מה חושבים שצריך להיות לנו אכפת מהם ולא מהפיגור שלנו בחומר. זה היה יכול להיות בסדר אם מכינת הטכניון לא הייתה מסכימה איתם. בכל מקרה, זה המצב. עכשיו הקטע העיקרי שבגללו אני מפריד את הפוסט הזה מהפוסט הפוליטי הרציני הקרב ובא שלי, התמונות. למי שאף פעם לא ראה תמונות מרוקי: זה לא לילדים או אנשים בעלי מוסר ערכי כלשהו. אני אצא מנקודת הנחה אופטימית שאף אחד מהקבוצות החברתיות האלה לא קורא את הבלוג הזה (אף אחד בכלל כמעט לא קורא אותו, אז יש סיכוי טוב שאני צודק) תתמודדו, אם קראתם עד כאן זה בטח היה רק בגלל התמונות בכל מקרה.
וכמובן, לקינוח, אני קורא לתמונה הזו: הבטחתי, והבטחות צריך לקיים למרות ההשפלה, או: התשובה לשאלה למה אני לא מחייך כמעט באף תמונה...
אני מתנצל מראש על הנזק הנפשי, גם הבלתי הפיך וגם זה שיעבור אחרי מספר שנים של טיפול פסיכולוגי מתאים, שנגרם מהתמונה. אבל עדיף לכם להשקיע בטיפול הפסיכולוגי במקום בתביעות משפטיות, כי אין לי כסף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: