איך חול יכול להיות מהיר?

ניסיתי לשמור את הבלוג הזה חף מכל פוליטיקה, ועד עכשיו הצלחתי, אבל היום נשארו בדיוק ארבעים יום לפינוי, ואני מוצא את עצמי מעורב ביותר ויותר דיונים, שלא לומר ויכוחים פוליטיים, וירטואליים כמו גם אמיתיים, עד כדי כך שאני מוצא לנכון לכתוב את הפוסט הזה עכשיו, פוסט שיוקדש כולו לעמדתי הפוליטית בנוגע להתנתקות.

כן, עד עכשיו הבלוג לא היה יותר מדי מעניין, ועכשיו רסיסי הסיכוי להעלות עניין הולכים לעזאזל, אבל לפחות במקום להיגרר לדיונים פוליטיים, בכל פעם עם אנשים אחרים, ולהגיד להם מה דעתי בעניין, דעה אותה אמרתי כל כך הרבה פעמים שכבר יש לה אפילו נוסח קבוע, אני אוכל לתת להם לינק או כתובת ללכת אליה. יעילות, זה הכל.

רקע - כמה חודשים טובים לפני גיוסי לשורות צבא ההגנה לישראל, מלאו לי שמונה עשרה שנים, וחדור מוטיבציה, חינוך שמאלני רב שנים וידע פוליטי השואף לאפס, הלכתי עם המשפחה להצביע. שתי אחיותי ואמא שלי הצביעו למרצ, ולומר שרק במקרה גם אני הצבעתי לאותה מפלגה יהיה שקר גס. הידע הפוליטי שלי באותו זמן הסתכם בידיעה שיש אנשים שרוצים שלום, שמאלנים, ואנשים שלא רוצים שלום, ימנים, ואני רוצה שלום, אז אני שמאלני. לא, אף פעם לא הייתי חכם מדי. פשוט שנותי האחרונות בתיכון הוקדשו בעיקר לנסיון (עקר) להפוך חוסר השקעה של שנים לציוןנים סבירים בתעודה, נסיון (עקר) למצוא דרך שתוציא אותי מעתידי הקרבי ובא, וסיום גימור השיש על מגדל השנהב האתאיסטי שלי. לא היה לי זמן להתערות בפוליטיקה.

למען ההגינות, אני אומר שאני עדיין תומך לחלוטין במשנתה החברתית של מרצ, ואני עדיין מצביע להם בבחירות לרשות העירייה. הם תרמו רבות בזמנם מבחינה חברתית. אבל לא בזה מדובר.

    ברק נבחר לראש ממשלה עם כל המשתמע מכך, והוכיח מהר מאוד שהוא לא מתאים לתפקיד. הדבר היחיד שהוא כן עשה כמו שצריך היה הנסיגה מלבנון, החלטה שאני תומך בה עד עצם היום הזה. חבר שלי מהאבטחה, דתי וימני קיצוני, טען מאוחר יותר וימשיך לטעון לימים שהנסיגה הזו עוד תגרור אסון. התשובה שלי לו הייתה זהה לתשובה שלי היום: אולי זה יקרה, חלילה, בעתיד. עד אותו רגע, אבל, אני אמשיך לספור בערך עשרה חיילים כל חודש שחבים את חייהם לנסיגה הזו. חיילים שהיו ממשיכים למות שם עד היום אלמלא היינו נסוגים.

    אז הגיעו הבחירות לראשות הממשלה בנפרד, בהן הצבעתי בזמן היותי מסופח לחטמ"ר כלשהו כדי לחפות על המחסור שלהם בכוח אדם. שם התחלתי להשתמש בביטוי של קצינת הקשר שם, ביטוי שמסכם מצוין את הרגשתי בקשר למועמדים לראשות הממשלה ברק ושרון: זה נבלה וזה טרפה. הצבעתי ברק, למרות שהיה ברור שהרוב שבו שרון יבחר יהיה מוחץ. באותה תקופה כבר הייתי חדור פטריוטיות בצורה קצת פסיכוטית (זה קרה לי די מוקדם בצבא, אמנם התגייסתי לשריון וברחתי משם לקורס אלחוטנים שמח וטוב לב, אבל בסוף הקורס, כשכולם היו עסוקים בלנסות למצוא מקומות בהם בתור אלחוטנים הם יהיו ג'ובניקים מפוארים, אני ביקשתי במיוחד חטיבה מבצעית. ציינתי שמעולם לא הייתי חכם, נכון?) והאמנתי שאי מימוש זכות האזרח להצביע הינה בגידה בערכי הדמוקרטיה. במבט לאחור, יש מצב שתהליך דעיכת השפיות שלי התחיל אז.

    האינתיפאדה הביאה איתה מבצעים למכביר, ולמרות שלא היה לי את העונג המפוקפק להתחכך עם אוכלוסיה פלשתינית מעבר להקפצות "רעם מתגלגל" בבסיס בבקעה, חוייתי כמה מבצעים שאת שמם אני לא זוכר מאזין לקשר בתוך אביר על גבעה ליד אלון מורה, ובזמן חומת מגן ביליתי בבית אל. המבצעים נתנו דרור לדעותי הפוליטיות, שהתערערו קשות גם ככה כשברק הציע לערפאת את רוב ירושלים וכל השטחים פרט לבערך שלושה מ"ר שהיו נשארים ברשותנו ונענה בסירוב. אז הבנתי, שאם עמדתו של ערפאת משקפת את עמדת העם הפלשתיני, הם לא רוצים שטחים תמורת שלום. הם רוצים את כל ישראל, עדיף נטולת יהודים. אני מכליל, כמובן, אבל זאת עובדה שמה שגרם לשלטון להתחלף הרשות הוא רק המוות של ערפאת, ולא הפיכה או אפילו התנגדות רופפת לגישתו המדינית.

    הנקודה הזו היא הדבר הקרוב ביותר לתפנית שאני יכול להצביע עליו, אבל התהליך עדיין היה הדרגתי. יש לי עכשיו זכרונות מהתבטאויות מתלהמות שלי למראה חדשות בתקופת הצבא, אנשים ששולחים ילדה בת שמונה עשרה בקושי להתאבד ולרצוח ילדות אחרות בנות שמונה עשרה בכניסה לדיסקוטק ובלי להניד עפעף קוראים לנו לא אנושיים, בזמן שנשיא צרפת (המדינה האיסלאמית האירופאית) אומר בפומבי דברים כמו "לא נלחמים ברגשות של עם בעזרת משוריינים." אולי אם הם היו נלחמים ב"רגשות" של גרמניה במלחמת העולם השניה הם לא היו נכבשים, אבל אני סוטה מהנושא. בזמן השירות עלה רעיון הגדר, אני כבר לא בטוח על ידי מי במקור, ואימצתי אותו בחום אל ליבי. אני עדיין תומך בגדר, מבחינה רעיונית. לדעתי אין דבר יותר טוב מגדר גבול, שתמנע את מרבית אם לא את כל הפיגועים. בבחירות האחרונות בזמן השירות שלי, הצבעתי שינוי, הם תמכו ברעיון הגדר, אז מחמת הספק האמנתי שהם פחות מושחתים משאר הפוליטיקאים ולא פשוט יודעים להסתיר את זה יותר טוב, ולא פחות חשוב, הם היו קונטרה יעילה לש"ס, וקואליציה ללא חרדים היא קואליציה שיכולה לנתב כספים לערוצים יותר פרודוקטיביים.

    שירותי הצבאי הסתיים מעט אחרי המבצעים, ואני, שהתגייסתי שמאלני פציפיסט שרק מייחל ליום בו יוכל לעזוב את הארץ, השתחררתי ימני לוחמני ופטריוט. פלא שאני מרים גבה בכל פעם שמישהו בקרבתי מעלה טענה שהצבא לא גורם לשינוי בצעירי ישראל?

כיום - הדעות שלי, כמו מי שמחזיק בהן, מלאות ניגודים, סתירות, ולעיתים חסרות תבנית הגיונית לחלוטין. עכשיו אני אנצל במה זו לשטוח לפחות חלק קטן מהן, אלו הנוגעות להתנתקות:

ההתנתקות כרעיון - כן, תודה! אם ההתנתקות הייתה אכן מושלמת, הפרדה חד צדדית אמנם, אבל מושלמת בינינו לבין הרשות, הייתי מהתומכים הנלהבים שלה. גדר גבול, אזור מפורז שנוכל לנטר ולשמור נקי מקסאמים, ובכך להגן על שטחי ישראל, כולל גוש קטיף. אני ארחיק ואומר שיכול להיות שאפילו במחיר שטחים הייתי תומך בהתנתקות, אם היא הייתה אכן אמיתית. למה? כי בלעדינו, הרשות הפלשתינית לא יכולה להתקיים, וזאת עובדה. אנחנו יכולים (וצריכים) להעסיק יהודים בעבודות שהסיבה היחידה שמעסיקים בהן ערבים היא שהם כוח עבודה זול יותר, אבל לרשות אין תחליפים. כלומר, היא תתפורר מבפנים, בלי שנצטרך להילחם בהם.

מיותר לציין שההתנתקות אינה כזאת.

ההתנתקות המעשית - ממש, ממש לא. לא נותנים פרסים לטרוריסטים. אין כזה דבר לתת להם שטחים "בדרך לשלום". עצם הביטוי מגוחך. אם טרור משיג להם שטחים בלי שהם יצטרכו לתת דבר בתמורה, מה בדיוק יגרום להם להפסיק את הטרור? נסיגה תהפוך את הגישה הפלשתינית לכזו של if it ain't broken, don't try to fix it, ובצדק.  משמעות הנסיגה היא כניעה לטרור.

נעבור לסיבה הבאה. כשהמדינה עוד הייתה חלשה ולא ידענו כמה זמן נהיה כאן בכלל, שלחתם אנשים לדרום כדי להתיישב, לחזק את אחיזתנו בארץ, ועכשיו, אחרי שזה כבר הבית שלהם, אתם מפנים אותם משם? בלי שום סיבה, כשהשורשים שלהם ושל כולנו כבר עמוק בתוך השטח, אתם עוקרים אותם משם? איפה הבושה שלכם?

וסיבה נוספת. לכל מעשה מדיני יש יתרונות וחסרונות. הבה נספור אותם. חסרונות: עידוד הטרור, קירוב קו הקסאמים למרכז הארץ, בזבוז משאבים מטורף, גרימת קרע בעם. יתרונות... רגע, תנו לי לחשוב...

לא, אני לא מצליח למצוא. מצטער.

ההתנגדות לנסיגה כרעיון - בוודאי. בכל מדינה דמוקרטית זכאי אדם למחות על מדיניות הממשלה בכל אמצעי חוקי אם אינו מסכים איתה. זהו אחד מערכי הדמוקרטיה. תהלוכות, הפגנות, סרטים כתומים בצמתים או על מגבים יתקבלו בברכה (מישהו הוריד לג'ינה את הסרט הכתום שלה. אתם תופסים כמה קשה להשיג סרטים כתומים במרכז?). אף אחד לא אומר שזה יעזור, אבל לשבת בחיבוק ידיים בטח לא יראה לשרון כמה מתנגדים יש.

ההתנגדות המעשית - כמו כל דבר טוב, ההתנגדות התחילה יפה והמשיכה מכוער, ואני חושש שעוד לא נאמרה המילה האחרונה. יש רוב בכנסת לנסיגה, החוק עבר, וההתנגדות צריכה להיות שקטה ופסיבית. הסתות ופסקי דין שמותירים להתנגד בכוח לפינוי, חסימת כבישים ואמצעים בלתי חוקיים אחרים הם מתכון לאסון. הם גם מה שגורם לאגף תומל ההתנתקות הלוחמני יותר למור דברים כמו "אם הם מסרבים להתפנות, תשאירו אותם שם" או "לירות במתנחלים מתנגדים זה בסדר, מבחינתי". הלוואי שהייתי ממציא את המשפטים האלה, אבל הם ציטוטים ישירים. אני לא מצדיק אותם בשום פנים ואופן, אבל גישה אלימה גוררת גישה אלימה, ואם נלמד משהו מהמצב עם הפלשתינים, כשהדם מתחיל לזרום זה ממש לא משנה מי היה הראשון.

  אנחנו מדינת חוק. אדם שירים יד על חייל או שוטר, דינו קת או אלה בראש, בהתאמה. אני מאמין בהקצאת אלפ"ה ליחידות שמפנות אזורים מועדים לפורענות, וכלי תקוה שאתבדה. מתנחל אוחז בנשק כנגד מפנים? נוהל מעצר חשוד מקוצר. אני רק מקווה שהרוב המתון ישלוט במיעוט הקיצוני ולא להיפך, כמו שקורה אצל הפלשתינים. אני מאמין באמונה שלמה שהמיעוט שתומך בהתנגדות אלימה בקרב המתנחלים קטן בהרבה מהמיעוט שתומך בטרור מבין הפלשתינים (אם הוא עדייו מיעוט, בכלל), ולכן אני מאמין שהדבר אפשרי.

סירוב פקודה - צמד מילים שתמיד מצליח להפר את השלווה שלי. עם כל התנגדותי להתנתקות, בצבא אין כזה דבר לסרב לפנות מתנחלים בדיוק כמו שאין כזה דבר לסרב לשרת במילואים מטעמים מצפוניים. הצבא הוא לא גוף פוליטי, הוא גוף שמושתת על פקודות, ואי ענישה לסירוב פקודה רק יהפוך את התופעה לנרחבת יותר, ויגרור אפקט דומינו שיכול למוטט את הצבא. תסלחו לי על הדרמטיזציה המוגזמת, אבל מדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלי צבא, כך שבסופו של דבר, כל סירוב פקודה הוא פגיעה בבטחון המדינה.

אני לא מדבר על פקודה בלתי חוקית, כמובן, גם לי היו הרצאות כאלו בצבא. אבל אל תתחילו עם הדי "הפינוי הוא פקודה בלתי חוקית בעליל" שאני שומע יותר מדי. בוקר טוב, אנשים, הפינוי הוא פקודה חוקית לחלוטין. היא מגיעה לחיילים אחרי אישור בכנסת, ועליה להיות מבוצעת. בצעו אותה בכאב, בצעו אותה עם דמעות בעיניים, אבל בצעו אותה. אין אפשרות בחירה. (הרמטכ"ל לשעבר יעלון אמר לפני שהודח שכל חייל שמסרב מבחינה מצפונית להשתתף בפינוי יוכל לפנות למפקדיו והם ידאגו שלא ישתתף. אני לא יודע מה דן "רעד קל מתחת לכנף" חלוץ עשה עם הרעיון המצוין הזה, אבל אפילו אם הוא גרס אותו עוד לפני שהתיישב בכיסא שלו, סירוב פקודה הוא לא בא בחשבון)

יש לי רק תוספת אחרונה בקשר לבחירות הבאות, לפני שאני הולך להצית את אש הזעם שלי כלפי חיים יבין שוב. לפי המצב הקיים, הברירה היחידה שאני רואה היא להצביע לעלה ירוק, וכיוון שגישתי מעט קיצונית כשזה מגיע לזכות (חובת!) האזרח לבחור את נציגיו, יש סיכוי סביר שאני אמצא את עצמי מצביע להם בבחירות הבאות.

"ארץ המתנחלים" הוא אחד ממפגני התעמולה השמאלנית (ואני לא אומר "יפת נפש" כי, למי ששכח, "יפה נפש" הוא בעצם לא כינוי גנאי במקורו) הקיצוניים ביותר שראיתי מאז ומעולם. הצגה כל כך חד-צדדית של מצב קיים לא ראיתי מאז "פרנהייט 9\11", שגרם לי דווקא לגלות יותר אהדה לבוש, כמו שהוא צריך לגרום לכל אדם שיכול לחשוב בעד עצמו מעבר לעובדה שהוא עצמו לא תומך בבוש (ואני לא תומך, מעולם לא תמכתי). קצרה היריעה מלפרט אפילו חלק קטן מהדברים שתוארו שם בצורה הכי לא אובייקטיבית שאפשר לחשוב עליה, אבל בגלל שבדירה שלי בחיפה יש רק ערוץ ראשון ושני, ומה לעשות שבדיוק בשעה בה שודרה התוכנית אני נוהג לאכול ארוחת ערב, ראיתי כמעט את כולה ואני מוכן לחלוק חויות עם כל מי שרק מוכן לשמוע.

קל מאוד לכוון דעה שמציג סרט לכאן או לכאן, גם אם הוא צולם במקורו באופן רציף. זהו אחד מפלאי העריכה. זוהי הסיבה שנראו בעבר צילומים של ערבים מיידים אבנים וממולם חיילי צה"ל פותחים באש חיה (הקטע בין לבין, בו הערבים עברו מאבנים לקלאצ'ים ירד בעריכה "ממש במקרה"). חיים יבין, "מר טלויזיה", כולנו מכירים את עמדתך הפוליטית ויודעים מה אתה חושב על מתנחלים. אם רשות השידור נותנת לך לבטא את עצמך, עשה זאת וקבל את ברכתי. אבל אל תיצור סרט תעמולה במסווה של תוכנית תחקיר אובייקטיבית. עצם העובדה שסקר שנעשה לאחר מכן הראה שיש רוב גדול מצופי הסדרה שחושבים שהיא אינה משקפת את המצב בשטח מראה שהישראלים לא כל כך טפשים אחרי הכל, ואני מוצא את זה מבזה שאתה חושב אותנו לכאלה.

וואו. זה יצא הרבה יותר מתון ממה שציפיתי. כנראה שהזמן באמת מקהה את הרגשות, כי בזמן הצפייה מצאתי את היד שלי נקפצת לאגרוף באופן אינסטינקטיבי יותר מפעם אחת.