"לדירתנו הרבה מעלות. בחדר השינה 42 מעלות. בצד הדרומי של המטבח מדדנו בחצות 48 מעלות בצל. מאז שעה 11 בבוקר-השכם אני רובץ לי לפני הנייר הבוהק ומנסה לחבר סאטירה כלשהי, אבל אני מעלה רק חרס בידי, שכן כדי להעלות את העט שנפל בלא-עת הייתי צריך להטות את גופי למטה ב-45 מעלות ולהתכופף, ואז היה גם בקבוק הגומי גולש מעל גג ראשי וזה הסוף. בזהירות מובנת הוצאתי את רגלי השמאלית מתוך הקערה וביקשתי להגיע באצבעות עד לעט, אבל הוא נמצא מחוץ לטווח. הייתי אובד עצות. זה כבר היום החמישי שאני סורח ככה לפני הנייר הריק-ממחשבות, והספקתי לרשום סך הכל משפט אחד ויחיד בזה הלשון: 'חם נורא, חבריה'." -אפרים קישון, "ספר משפחתי", "חמסין".
אני מתנצל מראש על כל אי-בהירות במחשבות בפוסט. עכשיו אחרי 4 בבוקר, אני עייף, ומחשבה מאומצת מדי מעלה את טמפרטורת הגוף שלי, שכבר קרוב מתמיד ל-spontanous combustion.
המזגן בבית התקלקל. כלומר, הוא תיאורטית עדיין אובד, וזה מה שממש מתסכל, אלא שהוא בחר להתנתק מהשטחים הכבושים של הכפתור שמפעיל אותו. חם לי. חם לי...
המזגן ממוקם בסלון. בלי עין הרע, הוא חזק מספיק להוריד את טמפרטורת הבית כולו אם רק סוגרים את כל החלונות והדלתות לחדרים לא נחוצים. עד אותו יום ארור בו ניתק הכפתור, הייתי יושב בחדר עם חלון סגור ודלת פתוחה, ושורד, ב"ה. הכי גרוע, הייתי יכול מדי פעם ללכת לסלון, לתלוש נטיף קרח מהתקרה, לשפצר אותו לגב ולחזור לחדר. ברגע כתיבת שורות אלו הסלון והחדר שלי הם בערך באותה טמפרטורה, שזה אומר שאם יעמידו ליד הבניין מנוע מופעל של אף-16 וירו טיל מונחה חום, הוא יפגע בדירה.
"הוא מגזים" אתם חושבים. "תמיד יש אפשרות להתקרר באמצעים אחרים"
מה שמביא אותי לנקודה הבאה: יום לפני שהתקלקל המזגן, בעיית עיכול קשה גרמה לי להתחיל ניסוי במטרה לגלות אם אני רגיש ללקטוז*. כלומר את הגלידה שדאגתי מבעוד מועד להביא מהסופר אני לא יכול לאכול. את האייס קפה שאחותי מכינה אני לא יכול לשתות. ברור, עדיין יש לי ספרייט, אבל הברירה שלי היא בין לא לשים בו קרח ולהגיע לחדר עם חצי מהכמות שמגזתי בתחילה (השאר אובד לאידוי) או כן לשים קרח ולהגיע לחדר עם ספרייט יותר מדולל מזה שבקולנוע.
מוקדם יותר היום נשכבתי פרקדן על הספה בסלון, ופיניתי תוך כך את החתולה, שכנראה הייתה מופתעת מדי או שפשוט היה לה חם מדי מכדי להתנגד. היא חזרה אחרי רגע ונהמה באיום. נהמתי בחזרה וחשפתי שיניים להראות שאני רציני ואני לא מתכוון לזוז. דקה לאחר מכן גיליתי שאיבוד דם אכן מקרר את הגוף, אבל במחיר שריטות שלא היו מביישות מתאבק במטחנות בשר. תזכורת לעצמי: לגדל ציפורניים, כדי שפעם הבאה אוכל להשיב למפלצת מלחמה שערה. פרשתי לחדר בשיא. לפחות יש לי מאוורר תקרה, ככה אני מרגיש בחדר כמו בסערת מונסון, רק גלי הגשם. רוח חמה. לפחות האוויר קצת זז. לא מתחלף, אבל, כי החלון צריך להיות סגור ברובו כדי למנוע מהחתולה המטומטמת ביותר ביקום לקפוץ מקומה רביעית.
אני מסתכל על החלון. אולי לקפוץ זה לא רעיון כל כך רע. אם רק לא היו סורגים על החלון, לפחות הבריזה בדרך למטה הייתה נותנת לי למות בקור יחסי, מותרות שאין לזלזל בהן בימים שרופים (התכוונתי לכתוב טרופים, אבל התת מודע שלי החליף את ה-ט' ב-ש', והחלטתי שאכן יותר מתאים ככה) אלה.
"ירדתי במדרגות כדי לבקש ממישהו שיודיע לאשתי שאני בחוץ. אפשר לשלוח גם מברק. זהו, מברק! אבל איך מגיעים לדואר? ברחוב, כמובן, אין נפש לרפואה. אוטובוס בא. אני עולה. גם החום. 'מה?', שואל הנהג הקודם ואני מוצא בכיס הפיז'מה שלי שטר של עשר לירות ומוסר אותו.
'סליחה-' אני מתעניין אצל שכני העומד לידי '-לאן זה נוסע?'
הוא מפנה אלי את מבטו. לעלום לא אשכח אותו.
'מה-' שואל בקול עמוק '-מה נוסע?'
'האוטובוס'
'איזה אוטובוס?' ממלמל האיש ויורד וכושל לעבר הצל. אם הוא יורד אז גם אני." -אפרים קישון, "ספר משפחתי", "חמסין"
ממזמן כבר התייאשתי מבגדים. אני רובץ בבית בבוקסר המקרה הטוב, מחפש דרכים מקוריות להקל בעומס החום. אם המזגן של ג'ינה היה עובד כמו שצריך, הייתי עובר לגור בתוכה, בחיי, ואז מה אם אני מטר שבעים וחמש ביום טוב ולמכונית הזאת בקושי אפשר להכניס שני פודלים וקוקר ספניאל (מעורב, לא גזעי). מסחיטת המצעים שלי כל בוקר אפשר להעלות בחזרה את מפלס ים המלח. מהמים הקרים במקלחת אפשר להכין תה. חם לי. חם לי...
מה שעשיתי בשבוע זעבר מסתכם בכלום די גדול, למרות שביום שישי היו לי הצעות, או לצאת לרוקי (אבל לטיטוס היה דייט, ואני לא חובב להישאר לבד) או ללכת למסיבת השחרור של עדי (באיזה מקום ליד רחובות, השם יודע למה, ושוב, הייתי בא לבד, וגם הייתי כנראה נשאר לבד בשלב מסוים). העדפתי לעשות מה שווינרים אמיתיים עושים בליל שישי, קוראים בלוגים.
הדכאון שלי הכריע את הכף והחלטתי שהשבוע אני מתכוון לעשות משהו עם עצמי. לכן קבעתי עם עדי לקחת אותה מחר לארוחה כפיצוי על ההברזה שלי, וביום שלישי אני נוסע לרם ונשאר אצלו עד הסופ"ש. אין לי מושג מה אני בדיוק מנסה להשיג במסע דרומה, בטח עמק המוות בקליפורניה נראה כמו סיביר בהשוואה לקריית גת כרגע, אבל אני נואש בקשר לחוסר החיים הזה. יש לי פאקינג חופש, צריך לעשות איתו משהו.
אז מחר (כלומר היום, עוד כמה שעות למעשה), לפני הארוחה, אני נוסע לבנק, לשלם לגהינום מקדמה על שנת הלימודים הבאה, אז הולך לחפש מקום שמוכר דיסקים רגילים לצריבה בחבילה של עשרים או פחות במחיר סביר כדי לצרוב לכלבלב האינטל החביב עלי כמה שיותר מהמוזיקה שלי למרות שהלייזר מהצורב רק יעלה עוד יותר את הטמפרטורה של החדר שלי (אני אחפש בקניון... בטח יש עוד מקומות, אבל בקניון יש מזגן... מממ.... מזגן....). אם אני אשרוד, אני אמשיך במסעי תחת מעטה הלילה דרומה לכיוון עדי. לקריית גת אני כנראה אסע ברכבת. בחדשות יש מזגן, וגם אם אני אסע בישנה תמיד אפשר לשכב על הגג ולהנות מרוח נעימה.
אה, כדי להוכיח לי סופית שהמכינה לא נתנה לי כלום חוץ ממצוקה כלכלית, אני צריך גם לעבור מבחן סיווג בפיזיקה לפני הלימודים. גהינום, כבר אמרנו?
"כן, השמש קופחת, קופחת מאוד. אני מרגיש שמרגע לרגע קשה יותר להחזיק את הגוף בצורה מאונכת. בפעם הראשונה בחיי אני רואה את השרב במו עינ: הוא סגלגל ומורכב מעיגולים שונים, פה ושם קווים אלכסוניים ופעמיים חומוס. לשתות! דמותו של פליכס זעליג מצטיירת בפינת הרחוב. הוא עדיין חי, הממזר. פליכס בא מכיוון בוגרשוב על ארבע, נחל קטן מבעבע בעקבותיו. הוא מגיע אלי, עיניו בולטות נורא. פליכס חושף את שיניו ונוהם:
'גררררר.'
'גררררר.' נוהם אני בחזרה ובטבעיות מופלאה יורד על ארבע גם כן. שפשפנו את גבינו זה בזה תוך גניחות גרוניות, ונפרדנו בדהירה קלה לעבר הביצות." -אפרים קישון, "ספר משפחתי", "חמסין"
עדי התקשרה אלי היום, חבר שלה שאיתו היא יוצאת שבוע (בחיי, מאז שאני מכיר אותה אני לא חושב שהיה לה חודש רצוף בלי חבר, והיא כבר החליפה כמות דו-ספרתית מאז) לא מרוצה מהעובדה שיש לה כל כך הרבה ידידים שאיתם היא נפגשת לכל מיני דברים שאולי כל החברות הקודמות שלו לא עשו עם בחורים אחרים (אני מדבר על ארוחות במסעדות, וסרטים בזוג, סוטים... בחיי), והיא הייתה צריכה עצה.
Hold the printers! עצה? ממני? כשמישהו מבקש עצה ממני, ועוד בענייני זוגיות, המצב קשה. באופן כללי, לבקש ממני עצה בענייני זוגיות זה כמו לבקש ממשפחת שרון עצה בנושא יושר. כמו לבקש עזרה בפתרון בעיה בפיזיקה גרעינית מכדורגלן, או דוגמנית. כמו לבקש עצה מורדה רזיאל ז'קונט. כמו לנסות למצוא אנלוגיות מתאימות למצב בעשרים לשש לפנות בוקר.
אמרתי לה להגיד לו מה שאמרתי לאקסית בזמנו, כשהיא לא אהבה את העובדה שאני נפגש עם עדי, ושלחתי אותה הביתה עם טפיחה טלפונית על הראש והבטחה שאם הם ימשיכו לצאת והוא יכיר אותה קצת, הוא יתרגל. הילדים של היום... הם לא הילדים של הלילה, אין ספק.
Nightwish / Planet Hell (מספיק חם בשביל זה, זה בטוח)
Denying the lying
A million children fighting
For lives in strife
For hope beyond the horizon
A dead world
A dark path
Not even crossroads to choose from
All the bloodred
Carpets before me
Behold this fair creation of God
My only wish to leave behind
All the days of the Earth
An everyday hell of my kingdom come
The 1st rock thrown again
Welcome to hell, little Saint
Mother Gaia in slaughter
Welcome to paradise, Soldier
My 1st cry neverending
All life is to fear for life
You fool, you wanderer
You challenged the gods and lost
Save yourself a penny for the ferryman
Save yourself and let them suffer
In hope
In love
This world ain`t ready for The Ark
Save yourself a penny for the ferryman
Save yourself and let them suffer
In hope
In love
Mankind works in mysterious ways
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: