איך חול יכול להיות מהיר?

לקח לי קצת זמן להבין שבכל פעם שאני רואה מישהו שאני קורא באופן קבוע מקבל את השרביט הזה (ועל פי רוב, משניים-שלושה אנשים לפחות) ותוהה למה הוא לא מגיע אלי אני מתקרב יותר ויותר להפוך לפקצה. אבל בסוף זה קרה (הבנתי, אני מתכוון, לא הפכתי לפקצה). אז החל מרגע זה, אני מחרים כל שרביט, מקל, או כל דבר אחר לא שימושי (אם יתחילו אי פעם להעביר MP-5, P-90 או איזשהו נשק אוטומטי אחר, או אפילו קאטאנה, אני אשקול מחדש) שאנשים נוהגים להעביר, אז שיקה, את יכולה ומוזמנת להתעלם מהבקשה שלי, היא כבר לא תקפה.

סיימתי את העונה הראשונה של 24, ואני חייב להודות ששני הפרקים האחרונים היו מאכזבים למדי. למרות שאהבתי את נסיון ההתנקשות סטייל המהנדס, הסוף עצמו קצת הפריע (כתבתי "היה קצת מפריע" בהתחלה. ג'יזס, אפשר לחשוב שאני רוסי לא רק במוצא). לא, לא בגלל שטרי באואר מתה. היא שרדה כל כך הרבה במהלך העונה הזו, שבואו נהיה הוגנים, הגיע לכלבה למות (ובכל זאת, היא מתה דווקא במצב בו לא היה לרוצחת שלה שום אינטרס מיוחד להרוג אותה. נו, טוב). מה שהפריע לי יותר מהכל היה הדרך ה-anti-climatic שבה ג'ק באואר, עם כל העבר שלו בכוחות המיוחדים, הרג את הדרייזנים. מעבר לעובדה שזה לקח בערך דקה וחצי זמן מסך (וזמן מסך בסדרה, כידוע, הוא גם אמיתי), זה פשוט קרה בקלות יתרה. אין לי שום בעיה עם התעלות הטוב על הרע, בכל זאת, אם סופרים את הגופות של הסוכנים, השוטרים, והאזרחים החפים מפשע שנהרגו אני חושב שמגיעים לבערך שבע מאות (כבר בפרק הראשון מתפוצץ מטוס בואינג על כל נוסעיו והצוות פחות אחד) כך שממש נצחון זה לא יהיה ולא משנה איך נבחן את העניין, אבל כשטרוריסט בינלאומי עבר כל כך הרבה במטרה להרוג סוכן ממשלתי ואת משפחתו, והוא גורם לאותו סוכן לבוא ולנסות להרוג אותו על ידי מסירת מידע מוטעה לגבי הבת שלו, הייתי מצפה ממנו לפחות להכין מלכודת. להיות מוכן, משהו, ולא לעמוד ולדבר בזמן שהסוכן פורץ עם ואן לתוך מקום המחבוא שלו תוך כדי יריות. אבל ניחא. שאר הסדרה הייתה מעולה. אני פשוט אוהב למצוא פגמים בדברים.

אני עומד במטבח ומטגן מלוואח. אחותי, בת שלושים ושתיים, אחרי הפרידה מהחבר שלה איתו היא גרה זמן לא מועט, נמצאת כעת בבית, מה שנותן לי את העונג המפוקפק לשמוע את מסקנותיה מהדייטים הרבים אליהם היא יוצאת. היא נעמדת לידי.

"הגעתי למסקנה שגברים הם כמו חתולים" היא אומרת. אני מעיף מבט חטוף אל התרווד בידי. פלסטיק, הוא לא יגרום מספיק נזק, אני מהרהר לעצמי. המלוואח יהיה מוכן רק עוד מספר דקות. I'm doomed.

"נו, תסבירי לי." אני נאנח. This ought to be good, אני אומר לעצמי.

"נגיד צ'ין-צ'ין -" ככה היא קוראת לחתולה, על שם הגזע צ'ינצ'ילה, שהוא לבן עם עיניים כחולות, כמו הנינג'ה שלנו. "אם אני מגלגלת כדור הרחק ממנה, היא תרדוף אחריו. אבל אם אני אגלגל אותו אליה, היא תברח ממנו. ככה גם אתם." היא התחילה להתייחס לגברים בתור 'אתם' כשהיא מדברת איתי מאז תחילת תקופת הדייטים החדשה שלה. עד אז הייתי אחיה, מאז נעשיתי גבר, ולכן, אויב. ברגע זה אני מאוד קרוב אכן לעשות זאת. לא, תהיה לי בעיה להפוך את המלוואח אם אני אשבור את זה על הראש שלה, אני בוחן את התרווד. "אז עכשיו, אני פשוט דואגת לצאת עם אנשי מכירות, כדי לפחות להרויח משהו מהדייטים האלה, כי אני לא מבינה במכירות." האנשים שקיבלו אותה לעבודה במכירות כנראה חושבים אחרת, אבל זה לא העניין.

"מעניין אותי." אני תוהה בקול רם. "איך באמת עם גישה כל כך חיובית כמו שלך לא יצאת לדייט שני כבר כמה חודשים טובים."

היא צוחקת. אני הופך את המלוואח. נכשלתי. המשפחה שלי באופן כללית היא צינית, ואני לא שונה, ואם זה חדש למישהו כנראה זה בגלל שזו הקריאה הראשונה שלו (נכתב בלשון זכר, אבל מתייחס לזכר ונקבה כאחד). קשה לנצח בויכוחים עם אחות בעזרת טיעונים ציניים כשגם היא צינית, אבל הרשיתי לעצמי לקוות.

יש לי, ברמת העיקרון, הרבה כבוד לנשים באופן כללי ולבנות המשפחה שלי בפרט, באמת, אם בוחנים אותי ברצינות (מעבר לדברים כמו "מכת בחורות" מהפוסט הקודם וכיוצ"ב), אבל אין שופט בעולם שירשיע אותי ביום שבו אני אעלה על איזה מגדל שעון עם עוזי. נסיבות מקילות, אתם מבינים.

אני מוצא את עצמי בזמן האחרון משנן לעצמי את שמות התרופות הפסיכיאטריות שאחותי מציגה לרופאים, כדי שאזכור מה לבקש כשיאשפזו אותי.

במספר השבועות האחרונים מצאתי את עצמי מדרבן את אמא שלי ללכת בערבים כדי להוריד מספר קילוגרמים מיותרים מוספים ואת רמת הסוכר בדם שלה, שכבר שלחה אותה לבית חולים שאמצע לילה אחד לפני מספר שנים. וכידוע, אין דרך יותר טובה מאלימות פיזית, ולכן אני גורר אותה איתי החוצה, ובסופו של דבר היא מעדיפה ללכת איתי מאשר להשיב מלחמה שערה, כי אני יותר חזק.

כל מי שאי פעם דיבר איתי כמות זמן מספקת או נסע איתי בסביבת עירי המרכזית העשירה, כבר מודע לאובססיה שיש לי עם מכוניות. אני מודע לעובדה שזה לא אומר הרבה להרבה אנשים, אבל בשבילי, לראות מרצדס SLK כחולה מטאלית עוברת לידי ברחוב אומר הרבה מאוד, ולא בגלל שאני חושב שכחול מטאלי זה הצבע הכי טוב לאוטו לדעתי. בסדר, בסביבה שלי אני כבר ממש לא מסובב את הראש אחרי דברים טריוויאלים כמו מאזדה 6, שמחירה נע מ-150 עד 170 אלף ש"ח בלבד, וגם לא אחרי פז'ו 206cc שאפשר להשיג אפילו ב-140 אלף, אבל האובססיה בה קוללתי גררה אותי גם לידע די נרחב של מחירים (למי שפספס את ההדגמה הצנועה בתחילת המשפט), וכשעוברת לידי מכונית שעולה חצי מליון שקל ויותר, דבר לא שכיח אפילו בהרצליה פיתוח (ואני יודע, הסתובבתי שם מספיק), ועוד אחת כזאת שעולה בצורה מוגזמת אפילו בשביל מכוניות מאותו סוג מחברות ידועות וטובות לא פחות (מישהו אמר פורשה בוקסטר?)- הפלצן בדרך כלל מקבל ממני תמורה לכספו על ידי בליעת רוק רבת משמעות והיסחפות לתוך שיחה שלמה על רודסטרים ומגדשי טורבו אפילו עם אמא שלי, מה שאומר שאני היחיד שבאמת מדבר בשיחה הזו.

זו שריטה אחת מיני רבות, ואחת הסיבות שהתחברתי לעדי כל כך בקלות. בחורה שאפשר לדבר איתה על מכוניות, מבחינה סטטיסטית לחלוטין ולא שוביניסטית אפילו קצת, היא דבר נדיר. תהרגו אותי, אין לי מושג למה אני מוצא את זה מושך בבחורה, אי שם באמצע הרשימה הארוכה שאת רובה גם אני לא מבין, מעל קעקועים ומתחת לקולרים (עדינים, מבד, לא הפריקיים האלה של הבחורות שחושבות שהן אמסטף, והרבה פעמים קל למצוא את הדמיון ביניהן לבין הכלב).

לסיכום, זו הייתה התגובה שלי לאותו שרביט, שאם היה מגיע אלי הייתי כבר דואג להפוך אותו לאיזה morning star או לפחות cudgel, וחדי העין (והמשועממים שקראו את כל זה) אולי הבחינו בשלושה-ארבעה דברים בשלושת הקטעים האחרונים שפרט לטיטוס אני לא חושב שמישהו שקורא את הבלוג הזה באמת ידע עלי קודם.

ל-In Flames יש שיר שנקרא Another Day in Quicksand. נראה לכם שלא יהיה לי אותו?

In Flames \ Another Day in Quicksand

The other side of the platinum door
another day in quicksand
Still feel close to nowhere
I hope this is the right way

How come you see me as an enemy?
We just think in different words

I see beauty in dead flowers
I let the tide show me what's next
But all you do is fade away

There's no shame in being the fool
I've been to places you'll never find
The empty plate that you call home
Won't bring glimmer to future years

By myself, staring into space
You're just bored of the silence it makes