איך חול יכול להיות מהיר?

חדרה היא עיר שידעה פיגועים בעבר, בין תקופות של שקט. איכשהו, וזה לא חדש, כולנו נכנסים למין אטימות כזאת  של  קבלת המצב והפיגועים, עד לאבסורד של אנחת רווחה למשמע כמות ההרוגים, "רק" חמישה. אני כבר יכול בעצמי לכתוב את הכותרת הראשית לעיתונים מחר, כמו, אני מאמין, רוב האנשים בארץ. למרות שלא היה לי את העונג המפוקפק להיות ממש קרוב לפיגוע אי פעם, אני מרגיש קרוב, לפחות לפיגועים בחדרה.

אבא שלי גר בחדרה כבר מספר שנים לא מועט, והעיר עברה לפחות שני פיגועים שקופצים לי ישר לראש לפני זה שקרה היום מאז שהוא עבר לשם. בגלל שרוב הפעמים שאני שומע על פיגועים הדבר קורה באיחור של כמה שעות, אני אף פעם לא הצלחתי להשיג אותו ישר אחרי, עם קריסת הטלפונים וכל זה. החיוג אליו כבר נעשה מכני משהו, כמו גם הניתוק כשאין מענה. אבל משום מה, אני עדיין לא מצליח להישאר רגוע עד הנדוקה בו הוא מחזיר לי טלפון ומודיע שהכל בסדר. ההרגשה הידועה של "זה לא הולך לקרות לי" נעשית מטושטשת יותר ויותר, במיוחד כשאני מסתכל על מפות של איזור הפיצוץ ורואה את הרחוב שבו אבא שלי גר מצוין שם. בכל פיגוע שהיה בחדרה, הוא סיפר לי שהוא היה מספיק קרוב, או יותר נכון שהפיצוץ היה מספיק קרוב, כדי שהוא ישמע אותו בביתו. ותמיד עולה לי השאלה, אם בפעם הבאה הוא יהיה גם מספיק קרוב כדי להרגיש את הפיצוץ ולא רק לשמוע אותו...

ואחרי זה, אני איכשהו לא מצליח למצוא לו סיבות בגללן לא לגור בחדרה. אחרי עשרות ימי שישי שבדרך היציאה מחדרה, דרך רחובות ראשיים, אני רואה פחות רכבים משראיתי ברמאללה בזמן העוצר ב"חומת מגן", אחרי שאפילו כמות האנשים יכולה להיספר על כף יד אחת. נראה לי, שאם הנושא יעלה לשיחה שוב השבוע, כמו שקורה כמעט כל יום שישי, אני עדיין לא אציין את העובדה הזאת, שבחדרה יש פיגועים. כי עד לרגע שזה ממש יקרה לי, נוח לי לחיות בשני עולמות נפרדים. בזה אני דומה, כנראה, לרוב הישראלים.

אני אוותר על פוליטיקה. ציינתי את דעותי בעבר ואין טעם לחזור על עצמי כמו שהפייה נוטה לעשות לפעמים. פוסט בקשר אלי יבוא לקראת סוף השבוע.