איך חול יכול להיות מהיר?

אני מזהיר את כולכם מראש: הפוסט הזה לא הולך להיות משעשע, או שנון (והפעם בכוונה, לשם שינוי), או מבדר באיזושהי צורה. אם התחלתם לקרוא במטרה להשיג מה שזה לא יהיה שאתם משיגים מלקרוא את הפוסטים שלי על הטכניון, תפסיקו עכשיו, ותחסכו לעצמכם זמן, כי אני כותב את הפוסט הזה בזמן אמת, ואני לא יודע באיזה אורך הוא יהיה, יש מצב שהוא יתארך אפילו מעבר לאורך הממוצע. כן, פוסטים ממורמרים יש פה הרבה, אבל פוסט ממש דכאוני כבר לא היה לי הרבה זמן. איזה יופי שהחיים שלי יודעים לאזן את המצב רוח הטוב שלי בעזרת דברים כאלה.

קיבלתי תוצאות מהבחן בחדו"א, חוץ מטל (שישב לידי בזמן שבדקתי) וממני אף אחד לא יודע כמה קיבלתי, ואם זה יהיה תלוי בי, גם אף אחד לא ידע. מה שכן אפשר להגיד, שזה היה ציון גרוע ברמות. פלאשבקים מהמכינה, כבר אמרתי?

עוד משבוע שעבר הכרתי בעובדה ש-87 זה ממש לא ממוצע ריאלי לשאוף אליו בשנה ראשונה בהנדסת חשמל (87 זה מצטיין דיקן בטכניון, אם אתם צריכים קצת פרופורציות), והשבוע כבר ניסיתי למצוא זמן לקבוע פגישה עם היועצת ורכזת מלא"ך, לראות מה הן יכולות להציע לי. באותו זמן גם בדקתי עם אמא שלי, אבל בסוף שנה היא לא ממש מוצפת בזמן, אז עדיין לא דיברתי עם שום סמנכ"ל או מהנדס תעשיה וניהול מהחברה. מצד שני, אמרתי לדן שאם הוא יכול לסדר לי שיחה עם אבא שלו (שעובד עם מהנדסי אווירונאוטיקה בתע"ש) זה יהיה נחמד. פגישה לא השגתי, כי הפקידות באולמן עובדות שעתיים ביום, לא כולל חמישי, ומה לעשות שבין השעות החופשיות שלי בטכניון יש גם שיעורים. אבל התחלתי לשנע את עצמי לקראת מטרות קצת יותר ברות-השגה. השבוע, כמו שאמרתי, קיבלתי את התוצאה של חדו"א, מה שטרף את הקלפים שלי, גרם אותם והעלה אותם באש.

כן, אני יודע שזה רק בחן אמצע, הוא מגן, הוא לא משפיע על הציון, וכל החרא הזה. אבל עובדה ששליש ממי שעשו אותו קיבלו מעל 75, ולא, לא כולם עתודאים. השאלה שישר עלתה לי היא "מה לעזאזל אני עושה כאן?" , וקרוב אחריה "אולי אני פשוט לא מתאים לטכניון?" וכדומה. בסדר, החדו"א שאני עומד להיכשל בה היא הרבה יותר קשה מהקורסים האחרים, אבל זה לא בגלל שהם קלים. ככה זה פשוט הטכניון. אולי הוא פשוט לא בנוי לאנשים כמוני, או שאני לא בנוי למוסדות כמוהו. כך או כך, התוצאה תהיה זהה, בזבוז טוטאלי של שנת לימודים, כסף, שלא לומר שאני ממש לא נעשה צעיר יותר, גם אם אנשים אומרים לי שבלי הזקן הם בכיף היו נותנים לי גיל 19.

ממש לא בא לי להסתכל על הכרוניקה שלי בכמה השנים האחרונות, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לזה, לאותו מעגל קסמים של "טוב, יש לי מלא דרכים להיכנס לטכניון, אז זאת לא עבדה, בסדר, יש עוד." ואיכשהו כל פעם הטכניון מחכה לי מעבר לפינה עם מחבט בייסבול. מתישהו, יגמרו לי הדרכים, וזה עומד לקרות ממש בקרוב.

נמאס לי שאנשים אומרים לי שאני חכם. באמת, נמאס כבר. תפסיקו. אתם לא מכירים אותי.

אתם לא יודעים אם אני חכם אחרי שיחה, או יותר גרוע, התכתבות של רבע שעה איתי, אז אל תחליטו על סמך התחושה הראשונית שלכם, ואם אתם אומרים את זה כדי להחניף, אז זה גרוע שבעתיים. אני לא אוהב את זה בכלל.

אתם יודעים מי אתם, וכל פעם שאני בא לאחד מכם ומספר על עוד כשלון, ואתם אומרים לי, בציטוט נבחר שעולה לי לראש: "זה סתם בחן אמצע, בגמר תפציץ" זה ממש לא עוזר להרגשה הטובה שלי. כולם מצפים ממני לגדולות, והגיע הזמן שתכירו בעובדה, שאולי אתם טועים.

אולי אני באמת סתם בן אדם ממוצע, ואנשים ממוצעים לא מתקבלים ולא לומדים הנדסת חשמל בטכניון. אני מודע ליכולות שלי, ואין לי שום צורך או רצון בזה שתחליטו שאתם יודעים יותר טוב ממני למה אני מסוגל. אני שונא שאנשים מצפים ממני להצליח.

שניה רגע. לא מתאים לי עברי לידר קצבי, ובטח שלא Roxette עכשיו. אה. עם הרשימה שלי זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע כזה דבר. Pink Floyd - Nobody Home.

זה לא מגיע לי, כל הקטע הזה. לא מתאים לי בכלל, ותסלחו לי אם אני נשמע כמו חותך-ורידים בן 13, אבל ממש נמאס לי מזה. כל דבר נראה לי בר-ביצוע בעליל עד שאני מתחיל אותו, וכל דבר מתגלה כממש לא כזה כשאני כבר עמוק בפנים. החיים האלה ממש מתחילים להימאס עלי. אפשר לקרוא למה שיש לי "צרות של עשירים", אבל זה לא הופך אותן לפחות צרות.

כל מה שרציתי במספר השנים האחרונות זה ללמוד בטכניון, זה היה מין חלום שלי, אם תרצו, אבל מסתבר שזה גם יותר מדי. חשבתי שמעט שאיפות זה דבר טוב, אבל אם גם המעט שביקשת לא מגיע, לא נשאר לך שום דבר.

זאת ההרגשה שלי עכשיו. אין לי כלום. אין לי שום שאיפות, שום רצון, שום כוח. כל פעם לנסות ולהיכשל זה לא צורה לחיות.

אני מרגיש כמו אדיוט, במקרה עברתי וקראתי את הפסקה האחרונה ואני נראה בדיוק כמו האנשים האלה שאני צוחק עליהם, אבל באמת שכרגע אני כותב במאה אחוז תסכול. נמאס לי לקחת דברים בקלות, נמאס לי לא להתייחס לדברים כאילו זה סוף העולם. אני עושה את זה כבר כמה שנים, וטוב זה בטח שלא הביא לי. נמאז לי לא להיות מסוגל להפחית את שעות השינה שלי לכאלה של בן אדם נומרלי, נמאס לי מזה שאני אף פעם לא מצליח ללמוד כמו שצריך בסופי שבוע, ולכל הרוחות, נמאס לי מלהיות כל כך חלש אופי. יום שלישי שעבר הלכתי לישון באחת. יום רביעי בשתיים וחצי, בגלל שיחות עם נשים. כמה מעורר רחמים זה, שהדרך שבה אני מרגיש שלאנשים אכפת ממני היא דרך שיחות עם בחורות שלא פגשתי בחיים שלי? מישהו צריך לגאול אותי מיסורי, בחיי.

הנה, מצאתי כותרת לפוסט. ידעתי שישתלם להשאיר את זה ריק. נראה לי שאני אחביא את הדיסקים של המוזיקה הישראלית שלי לפני שאני אסע לאבא שלי, לשמוע "היהודים" במצב כזה פשוט יגרום לי להסיע את ג'ינה לאיזו תעלה, וגרמתי לה כבר מספיק נזק בעבר.

אני מתחיל למדר שאיפות. הנה אחת להיום: לחזור בחיים מהביקור אצל אבא שלי. הנה אחת למחר: להשתכר עד שיקח לי דקה וחצי לענות לשאלה "איך קוראים לך?" ושאני בכלל לא אדע לענות לשאלה "למה אתה שוכב על הכביש בלי בגדים?"

אני לא רוצה בכלל לזכור שקיים כזה דבר כמו הטכניון, ששם אני סתם בן אדם אפור וחסר משמעות, עוד סטטיסטיקה של אנשים שלא היו צריכים להתחיל ללמוד שם מתכתחילה.

תסלחו לי, המצב גרוע.

Metallica \ Trapped Under Ice

I don't know how to live trough this hell
Woken up, I'm still locked in this shell
Frozen soul, frozen down to the core
Break the ice, I can't take anymore

Freezing
Can't move at all
Screaming
Can't hear my call
I am dying to live
Cry out
I'm trapped under the ice

Crystallized, as I lay here and rest
Eyes of glass stare directly at death
From deep sleep I have broken away
No one knows, no one hears what I say

Freezing
Can't move at all
Screaming
Can't hear my call
I am dying to live
Cry out
I'm trapped under the ice

Scream from my soul
Fate, mystified
Hell, forever more
No release from my cryonic state
What is this? I've been stricken by fate
Wrapped up tight, cannot move, can't break free
Hand of doom has a tight grip on me

Freezing
Can't move at all
Screaming
Can't hear my call
I am dying to live
Cry out
I'm trapped under the ice