היה שבוע קצר. בחיי, צריך להפסיק עם זה, בסוף יגידו עלי שהפסקתי עם הפוסטים הארוכים, רחמנא ליצלן. אולי אני אפילו אתחיל למשוך פקצות שוב עם כותרות שכוללות את המילה "תמונות" בתוכן. רגע, תנו לי לסלק אותן לפני שנתחיל:
ווירטואוזיות אותנטית.
אכספרמנטאלי.
פוסט-מודרניזם ארעי.
ציטומגטלווירוס. (רב תודות לך)
עכשיו אפשר להתחיל באמת.
השבוע התחיל ביום שלישי, ופרט לפגישה קצרה עם יועצת מלא"ך שאמנם לא גילתה לי הרבה מעבר למספרי טלפון של הפקולטות שאליהן אני שוקל להירשם כבר בשבוע הבא באמת שלא הכיל יותר מדי איריעים חשובים. ולכן, אנעים את הזמן לשי ואבזבז את שלכם בסיפור:
חורף 2000- אני בתורנות שמירה בבקעה באחד החורפים הקשים בשנים האחרונות. הקצין התורן הודיע שמי שיעלה לשמירה בלי חליפת סערה יעלה שוב ישר אחריה, רק הפעם למשפט. באותו חורף עוד ניפקו למפקדת החטיבה חרמוניות. קר, קר בחורף בבקעה. אני מפטרל מסביב לבסיס, כל היקפו כולל כביש 800 מטרים, וסוקר את השטח שממנו כביכול יכולים לבוא מחבלים - מצפון פלס גולני, ממזרח הנדסה קרבית, ממערב לוחמי שריון, מדרום בסיס טירונות של צנחנים. ממש, המחבל שיעבור אחד מאלה יתקל במחסום בלתי עביר: חייל שבקושי עבר טירונות קרבית, עם גלילון שספק-יורה ספק-יכול לשמש כאלה בלבד, שבקושי זז בחרמונית עטופת-החלפ"ס שלו ולא רואה ממטר מחמת הגשם, רק מחכה שיגמרו שלוש השעות שלו והוא יוכל ללכת לישון, שלא לומר לחדש את אספקת המים לנגב בעזרת סחיטת הבגדים שלו.
חורף 2001- אני כבר קצת יותר פז"מניק ואיכשהו עדיין מוצא את עצמי על ראש גבעה ליד נבי מוסא, מוקף נגמ"שי אחודה פרושים למפרע, כדי להראות לאנשי קורס מ"פים-מג"דים איך צריכה להיראות מפקדת חטיבה פרושה בשטח. גשם. גשם לא היה מפריע לי, בכל זאת, אחודה פרושה כוללת אוהלים מפה ועד הודעה חדשה, גם אם כולם מקופלים. הרוח. הרוח זו הבעיה. אני יכול להיות בכל מקום אפשרי ועדיין להירטב. החורף הזה אפילו לא קיבלנו חרמוניות, אז אני קופא מקור בנוסף לכל. אני עדיין לא יודע, אבל למחרת בבוקר אנחנו נקום לגלות את האוהל של נגמ"ש המודיעין א' על הנגמ"ש ולא לצידו, מוטות המתכת שלו שבורים לחלוטין. דרכה של אמא טבע לומר לנו שהיא לא אוהבת את זה כשאנחנו מעלים נגמ"שים על דבעות שהיו יכולות להיות מוריקות ויפות אחרת.
חורף 2002- בלי עין הרע, השחרור קרב. כמובן שזה לא משנה את העובדה שאני עומד מחוץ לקרוואן בהתנחלות כזו או אחרת באמצע גשם שוטף להקים מעוזי אנטנות. שעות אחר כך המעילים עדיין יהיו בתוך הקרוואן כשננסה לייבש אותם ללא הצלחה. אני מקלל את ההתנחלות, המבצע, הפלחי"ק, ואת כל העולם, רק ליתר בטחון.
חורף 2003 -
אני חייל משוחרר ועובד באבטחת מוסדות חינוך. חוץ מהעובדה שהמפקד שלי היה במודיעין ושירת בגלילות והעובדה שאני מבלה כל יום בבית, באמת שהמצב לא ממש שונה, עד לנקודה שבה אני צריך לעלות מול הסייר במירס בכל פעם במתחיל גשם כדי לבקש אישור לתפוס מחסה. סייר אחד, קרוב לשישים מאבטחים, די מבטיח שאם הגשם מתחיל בפתאומיות לפחות עשרה מהם או יתפסו איזה בודקה בלי לקבל אישור, או יתפסו דלקת ריאות. חשבתי שלי עוד יש מזל, לי יש שדרת עצים שמתחתיה אני יכול לעמוד. באותו יום זה ממש לע עזר, ונכנסתי לתוך הגן רטוב כולי, הרבה מעבר למעיל ולחולצה מתחתיו.
חורף 2004 -
בדרך למכינה בטכניון בבוקר, עובר את העליות של נשר ברגל. יש לי מטריה. היא עוזרת לי קצת פחות מכוסות רוח למת. פסגת הכרמל היא מקום מצוין לרוחות חזקות, והיא מפגינה את זה כל חורף מחדש. אני מכיר יותר מדי טוב את ההרגשה הזו של בגדים ספוגי מים. של רוח שלא משנה מה תעשה, תדאג לגרום לך להיראות כאילו נפלת לבריכה גם אחרי הליכה של בערך שבע דקות. כשאני מגיע לכיתה, באיחור, אני מקבל הרבה מבטי רחמים, שזה בערך הדבר היחיד שהיה יכול להפוך את המצב ליותר גרוע ממה שהוא כבר היה.
יום ראשון, 25 לדצמבר 2005 - אני פותח שוב בריצה לפני שהגשם יחזור, שני התיקים עלי, מנסה להתקדם כמה שיותר במהלך ההפוגה במסלול בן הרבע שעה מתחנת האוטובוס לדירה השכורה שלי. הגשם חוזר באמצע הריצה שלי, ואני חותך לתוך פתח של בנין נטוש. התיקים שלי נעשים כבדים בגלל כל המים שהם ספגו בצורה כל כך יעילה, ואני רק יכול לחשוב כמה הכל היה הרבה יותר גרוע אם מעיל העור שלי לא היה דוחה מים. זה לא קשה, כשאפילו השיער שלי מספיק ספוג כדי לגרום לאספקת מים קבועה לנזול על הפנים שלי. בעוד רבע שעה, כשאגיע לדירה, כבר מאחר באופן קיצוני לשיעור שלי בטכניון אבל ממש לא מתכוון לצאת מהבית בכל מקרה שוב שאותו יום, אני אעמיד רת עצמי ואת התיקים מול המקרן האינפרא-אדום שלי במלוא עצמתו, ואצפה באדים העולים מכל הבגדים הרטובים שלי, מספיק כדי לעשות מהחדר שלי סאונה רטובה.
אחרי כל זה, מישהו עדיין מתפלא שאני לא אוהב את החורף?!
משפטים נבחרים משיחה הזויה שלי, של עמית, רועי ואהוד, לפני שיעור מערכות ספרתיות, נראה אם תצליחו לזהות את הנושאים:
- "אחי, אתה בא אחרי יומיים, זה נראה כמו מסיבת טראנס, כולם מסביב שוכבים על הגב, ומדי פעם איזה אחד ששרד נופל מהתקרה."
- "אתה יורה בהם, רואה אותם מתפצלים לשניים - "
- "פעם ב, מישהו פותח עוגה ומוצא משהו, אז מפצים אותו."
- "אתה מניח את השק, והוא מתחיל ללכת."
- "אתה מחכה שהיא תירדם, מפיל עליה מגבת, עוטף אותה וזורק אותה לתוך התיק."
אנחנו מדברים לעשות שיעורים בפיזיקה. עמית: "נעשה בשלישייה."
אני, אינסטינקטיבית כבר: "אתה לא נושך, נכון?"
- "מעתה אל תאמר 'מפת קרנו.' אמור 'מכת קרנו'."
- "אחי, אתה ה-XOR בחיי." (נאמר כשברקע השיר של נינט טייב).
היו מעט שיעורים, הרבה קטעים:
מישה - "זה ברור, כמו להגיד שלכל בחור יש בחורה, ואז הבחור של הבחורה שלי זה עצמי."
אסף - "מישהו הבין משהו? טוב, אני אתנחם בזה שאני הבנתי."
- "את זה נעשה בשיעור הבא, כי המשפט הזה הוא חולירע רציני."
אלכס - "יש כל שנה מישהו שנורא קשה לו לקבל את הסימון הזה בגלל איזושהי אי הבנה לא ברורה."
- "כל מה שצריך זה תיכון, כיתה ז' (?!), השלמה לריבוע."
- "ההתקדמות מפה לשלב הבא היא על ידי טריק מסריח."
- "כדי לדעת את החומר הזה אתם צריכים לעשות את כל התרגילים בפרק, ובנימה אפטימית זו נתחיל."
אני פשוט לא מאמין... כרגע קראתי את הקטע והבנתי ששכחתי את החשוב מכולם:
ניר קציר - "אני מזמין אתכם להמציא דוגמאות בבית ולהביא לי, אני אבחר את הקשות לשים במבחן. עדיף שגם תתנו לי פתרונות, כדי שאני אוכל גם לבדוק את המבחן."
- "ניר, לא רואים את הצבע הזה."
- "מצוין, בגלל זה בחרתי אותו."
- "בדרך כלל כשיש שקט זה מצב של 'וואלה, אין לי מושג אפילו מה לשאול'."
- "נגמר הזמן? טוב, עוד עשרים דקות מקסימום אני מסיים, ואז מתחילים את הנושא העיקרי של השיעור."
משהו שהשגתי ממנו, לגזור ולשמור:
ועוד משהו:
יאללה, לזוז, יש לי בדיוק מינוס 7 דקות להתארגן ולנסוע לאבא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: