איך חול יכול להיות מהיר?

שני במכתבים הבאים נכתבו בראש שלי לפני שהועלו על הכתב, אני כותב אותם as I go, אז אני מזהיר מראש שציפיה לרצף הגיוני כאן היא אפילו יותר מופרכת מבפוסט רגיל. ואל תיאנחו בצורה כל כך קורעת לב כשתראו את הפתיחה של הראשון, רובכם בכלל לא מכירים את הסיפור עם האקסית, ויש אפילו פחות שממש יודעים מה הלך בינינו.

גלי, (כל מי שקורא את הבלוג שלי מכיר אותך בתור האקסית, ומותר לי להגיד עכשיו, המיתולוגית גם כן.)

ברביעי לפברואר, וכן, אני זוכר את התאריך הזה במדויק, ניתקתי איתך קשר. הדבר צוין בצורה כל כך אלגנטית וקצרה בבלוג שאנשים כבר אחרי שבוע טענו שלא ציינתי את זה בכלל (אתם יודעים מי אתם, אבל הנה ההוכחה. ציטוט נבחר: "הרשו לי לסכם את הנושא הנידון ביותר בבלוג הזה בעבר ולומר שניתקתי קשר סופית עם האקסית". הוכחה שהיא עולה לי גם כשאני מסטול לחלוטין מעייפות.), וזה אולי סימן יותר מכל את שעתיד לבוא. המעשה פשוט הגיע בתור הקש האחרון, בדיוק אותה סיבה שנפרדתי ממך בסילבסטר 04'-05' וכמעט חטפתי מכות מכל בחורה שאי פעם שמעה על זה. שלחתי לך הודעה בנוסח שאמר פחות או יותר "את יודעת מה? אני חושב שאת צודקת. אני צריך להפסיק לנסות להתקשר אליך ולנסות להיפגש." ומאז לא דיברנו, עד שלשום.

תוך פחות מחדשיים הספקתי להיות עם שלוש בחורות שונות, שרצו אותי וידעו להראות את זה יותר טוב משאת אי פעם ידעת להראות. תוך אותם חדשיים הספקתי גם להעיף בבעיטה שתיים אחרות שניסו לשחק איתי משחקים. אין מה לומר, במערכות יחסים את לימדת אותי יותר מכל אישה אחרת. אני לא צעצוע, ואתן לא ילדות קטנות, ומי שרוצה לשחק, זה לא עומד לקרות איתי. בעובדה שזה קרה תוך חדשיים אחרי תקופת דייטים now and then שהניבה יותר תסכול מכל דבר אחר הוכיחה לי סופית שהקשר איתך פשוט החריב לי כל אפשרות לקשר רומנטי, גם אחרי שנפרדנו. האושר שהיה קבור עמוק בתוכי אחרי סמסטר משמיד עולמות בטכניון מוכיחה עד כמה הייתי זקוק לניתוק הזה.

אין ספק שזו גם אשמתי, שנתתי לך להחזיק בכוח כזה עלי ולדעת שאת מחזיקה בו. גם אחרי שניתקתי את הקשר, כשהתקשרת אלי כשהייתי בחוות מחשבים באולמן (שהקליטה בה לוקה בחסר, בלשון המעטה), הייתי כבר בחצי בדרך החוצה לפני שנעצרתי ובעזרת חוסן נפשי ומאמץ עילאי הצלחתי להסתובב, ולחזור למקום שלי לשבת. אחרי המקרה הזה הודעתי בגאווה לכל מי שרק היה ברשת באותו זמן כמה אני גאה בעצמי, כי אני באופן כללי לא מסנן אנשים, באופן ספציפי יותר לא בחורות, ובאופן הכי ספציפי מעולם לא אותך. אחרי הנקודה הזו מחקתי אותך באקט סימבולי מרשימת ה-ICQ שלי ומהמסנג'ר.

שלשום קיבלתי הודעה ממישהו שלא ברשימה. כשבתמימותי שאלתי מי זה, גיליתי שזו את. מסתבר שניסית להתקשר אלי ולא הצלחת כשאני בחווה בגלל חוסר הקליטה, ושלחת לי את המשפט הנצחי שלך, זה שהיה גורם לי תמיד לתור אחר הטלפון הקרוב כדי להתקשר: "אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר איתי, אז ביי." באותה נקודה, בפחות רגש מזה שבו אני פותר (חה. מנסה לפתור) תרגיל בפיזיקה, הקלדתי בחזרה "ביי." לא כעס, לא אכפתיות, שום רגש שהוא לא מצא בי מקום באותו רגע. היית לי כמו אוויר. כמובן שאז חזרה ממך התגובה שאני מכיר טוב לפחות כמו הקודמת, כל פעם שאין לך מה להגיד- "מה נסגר איתך?". כמה סמלים אני מגלה עכשיו שתמיד איכשהו האשמה הגיעה ממך אלי. guess what? אני לא תמיד אשם. בדרך הביתה כבר התחלתי לכתוב את המכתב הזה, וזו אולי הסיבה שחלק ממנו כבר שמעת, כי צלצלת אלי מטלפון שהוא לא שלך, כדי שאני אענה.

חזרנו לכיתה י', בחיי. כן, אני מבין שכשהכרנו את היית פחות או יותר בגיל הזה (לא יצאנו אז עדיין, לכל הסוטים שחושבים שאני פדופיל, היה בינינו קשר של שנים לפני שבכלל נפגשנו). אני התבגרתי עם השנים, ציפיתי שזה יקרה גם לך. טעיתי.

בכית לי בטלפון. לא "התבכיינות", בכי פיזי, אמיתי. אני שונא שאנשים בוכים, ובטח שזה גרוע פי כמה כשאני גורם להם לבכות. לא יודע אם שמת לב באיזה חוסר רגש דיברתי איתך, אני כן, כי הייתי צריך לעצור מדי פעם, לקחת נשימה עמוקה ולחנוק רגשות שהיו לי אליך בעבר שאיימו לעלות שוב, אינסטינקטיבית יותר מכל דבר אחר, כי אחרי שניתקתי, הבנתי שהם כבר לא באמת קיימים עוד.

מה לא אמרת? שוב ציינת שיצאת רק עם בן אדם אחד בכל הזמן הזה, שזה היה כדי לשכוח אותי ולמרבה האירוניה, קראת לו בשם שלי בנקודה מסוימת (מסכן, הבחור). שאת כל הזמן חושבת עלי, שבחודשיים האלו שלא דיברנו דאגת לי יותר ממה שדאגת לי מעולם, מה שמוכיח סופית את המשפט "You never appreciate something until you realize it's gone". באמת שהפעם, בניגוד לכל אחת מהפעמים הקודמות, שום דבר מאלה לא גרם להרגיש דבר. אמרת שוב, כמו הרבה פעמים קודם, שאני כבר לא אוהב אותך. הפעם לא ניסיתי אפילו להכחיש, כי ידעתי שזה נכון.

נשימה עמוקה. אני כבר לא אוהב אותך. לא מרגיש כלפיך כלום. אמרתי לך שאולי פעם נחזור לדבר, כרגע אני משאיר את המצב איך שהוא. אני לא מוכן למכור את האושר שלי בשביל שלך שוב, עשיתי את זה מספיק בעבר.

נועה,

את בהחלט אחד הקשרים ההזויים שהאינטרנט סיפק לי, בחורה מבית דתי וכל זה, כך שמלכתחילה היה די ברור that it wasn't meant to be. ובכל זאת, היה נחמד אם היינו יכולים להיפגש. היה נחמד אם את לא היית גם אחת מהנשים האלה שמשחקות משחקים, או אם אני לא הייתי לומד את הלקח שלי בדרך הקשה מהעבר. אני מרגיש שהצעה לקחת אותך להופעה של משינה בחיפה, מה שדורש ממני לנסוע לכרמיאל לאסוף אותך ואז לחזור, כשכמובן הכל על חשבוני, היא אחד הדברים הכי פחות הגיוניים לסרב להם אם את באמת רוצה לפגוש אותי. לסרב, ובאותו משפט לשאול אותי "so when are you coming to Karmiel?" זה בכלל שטות גמורה, והזכיר לי יותר מדי את הנסיון שלי עם גלי. למחרת כבר זרקתי אותך בצורה מאוד בוטה, בשקר גס שאני אפילו מאמין שהכרת אותי מספיק טוב כדי לדעת שהוא לא נכון, אבל העיקרון הוא אותו דבר, המטרה היא אותה מטרה, והיא הושגה. הטלפון שלך נשאר אצלי, אם גם את מאלו שמבינות מה יש להן רק כשהן מאבדות אותו, את עוד תתקשרי, ואני אענה. אבל אני לא אנקוף אצבע כדי לפגוש אותך. בשביל זה יש אוטובוסים. תתאמצי. את ההזדמנות שלך החמצת.

NO MORE MR. NICE GUY. I've had it.