איך חול יכול להיות מהיר?

היה לי פוסט בשלבי הכנה. אני כבר רואה אתכם מגלגלים עיניים ומצפים לסיפור קורע לב על איך נמחק לי הכל. אז זהו, שלא תקבלו אחד כזה. לא כי, חס וחלילה, אני לא עומד להתבכיין, אלא בגלל שזו לא הסיבה שהוא לא יפורס, חלקו כתוב על דפי פוליו כבר, אבל דווקא המילים האחרונות של שיעור "מחשבת ישראל" שלי השפיעו.

"סדר פסח הוא כדי לזכור איפה היינו לפני לא רק יציאת מצריים, אלא גם לפני אלפיים שנה, ולפני מאה שנה, ולפני חמישים שנה. בהשוואה למה שהיה לנו אז, היום כולנו במצב מצוין. צריך לקחת דברים בפרופורציה. כולכם במצב הרבה יותר טוב ממה שאתם חושבים."

אלו לא היו המילים המדויקות, למרות המרכאות שלי. אבל זה היה פחות או יותר הרעיון לפני שהרבי עבר לדבר על זה שהקב"ה עשה את זה בשבילנו וצריך להודות לו והשטויות החרדיות האלה. וזה גרם לי לגנוז את דף הפוליו שלי. במקום זה נעשה משהו מעט אחר.

הפוסט הזה לא עומד להיות נחמד, או משעשע, והפעם בכוונה לשם שינוי. תסלחו לי. אחת. (אני פשוט סופר את מספר הפעמים שאני אימלט לציניות כדי להפחית מערך המצב. הפוסט באמת לא אמור להצחיק.) אני פונה לחברים הציניים יותר שלי, מה לעשות שיש לי הרבה כאלה, ואתם יודעים מי אתם, בבקשה לא להגיב, אלא אם כן תמצאו בתוך עצמכם את החלק שמסוגל להגיב ברצינות. הייתי גם כנראה מונע ממכם לקרוא את זה אם הייתי יכול, אבל אני פשוט נאלץ לבקש ממכם את זה ולקוות שפעם אחת תייחסו לבקשה שלי בקצת כבוד.

אני גם נאלץ לבקש ממי שלא ציני ורוצה להגיב ברצינות לא להגיב אלא אם כן יש לכם משהו קונסטרוקטיבי להגיב. אני לא מחפש מחמאות, או "יהיה בסדר"-ים, או כל מיני דברים כאלה שאתם אולי חושבים שאני רוצה וצריך. אלו הרהורים שלי אסופים למקום אחד, ואם באמת יש לכם משהו בונה לומר בעניין, תגיבו. אם לא, לא. בי נשבעתי, אם פקצה תגיב לי פה אני אצוד את הבלוג שלה ולא אנוח עד שהיא תסגור לפחות שלושה.

רוב מה שעובר לי בראש עכשיו הן שאלות. שאלות לא הרות גורל במיוחד, דברים יחסית פשוטים, כמו "למה?". שאלה של מילה אחת, שמכילה כל כך הרבה משמעויות.

למה אני נמשך למתוסבכות? למה אחרי כל הנסיון המר שלי איתן, אני ממשיך לנסות? מה כל כך מסובך בלנסות למצוא בחורה מתוסבכת פחות מהרגיל, אולי אפילו כמעט ולא מתוסבכת, רחמנא ליצלן (שתיים) ולפת משהו שיש לו סיכוי להיות קשר זוגי בריא? למה הבחורות היותר נורמליות פשוט לא עושות לי כלום, דווקא אלו שאיתן עוד יש סיכוי לאיזושהי הצלחה, משהו חיובי?

למה זה נורא מפריע לי שפוסטים שלי לא הגיעו מעולם למאה תגובות, שמשום מה כמה עשרות אנשים קראו על יום ההולדת שלי בבלוגים אחרים ואיכשהו נתנו מחמאות בערך לכל אדם אפשרי על הארגון, חוץ ממי שאכן ארגן את זה?. למה דברים כמו יצירת טבעת ליום ההולדת שלי כל כך חשובים לי? לפני שנה, זה ממש לא היה קורה, וזה מאוד מטריד.

למה אני תמיד מגיע איכשהו עם בחורות לצורת קשר ידידות שלא בריא לי בכלל? באיזה שלב זה הופך משאיפה לדייט למשהו הרבה יותר פחות מזה, ולמה? זה לא שההערכה העצמית שלי לא יכלה לשמש בתור מד לחץ תת ימי עוד קודם (שלוש), אבל הדברים האלה בטח לא עוזרים. למה דברים כאלה נמשכים, ואני מגיע למצב שבו השאיפה שלי לאיזשהו חיבוק או הרגשה שלאנשים אכפת ממני היא כל מה שאני רוצה? לא שיש לי משהו נגד הדברים האלה באופן כללי. יש לי בעיה כשכל קשר שלי עם בחורה מתחיל ונגמר בחיבוק הזה.

למה רצים לי תסריטים מטורפים בראש כל פעם שאני נפגש עם מישהי, אפילו סתם מכיר באינטרנט ואין לי מושג איך היא נראית? למה, לכל הרוחות, אני חולם על נשים שמעולם לא ראיתי וכנראה גם לא אפגוש לעולם?  ברור לי שהתסריטים האלה קורים לפעמים, לאנשים אחרים, אף פעם לא לי, וזה פשוט עניין שגורם לי שוב לחשוב על השאלה הנצחית. למה? does lack of charisma go that far?

למה אני יכול לדבר במשך שעות על כמה המתרגלת שלי בכלכלה ומימון למהנדסים היא רוסיה גבוהה ובלונדינית עם רגליים שלא נגמרות, ולמרות שאנחנו ארבעה אנשים בשיעור וזאת ממש לא בעיה לתפוס אותה אחר כך,  אני לא עושה כלום? בטח שיהיה לא נעים, אבל הלוואי שזה היה המקרה היחיד. כל היום, בחורות חמודות בחוות מחשבים, באוטובוס, סתם ברחוב, ואני יכול לזכור אותן יומיים אבל עדיין לא לעשות כלום בקשר לזה? למה קצינת הקישור שלי מתקשרת אלי והיא נשמעת לי חמודה, ואני מרגיש נעלב כשהיא לא מתקשרת אלי למחרת מתי שקבענו, כדי שאני אבדוק את הלוח מבחנים שלי ואוכל לתאם זמן לצאת לתרגיל מילואים הפלוגה שלי?

ומצד שני, למה כשאני כבר מתחיל איזשהו קשר, אני חייב להגיד את הדבר הכי לא נכון ברגע הכי לא נכון? עד שאני כבר מרגיש הבטחה, הכנות המסריחה הזאת עולה אצלי ואני אומר משהו שממש מסיים את העניין בצורה שגורמת למוות במשפחה להיראות כמו דבר שולי (ארבע). למה, במשפט יחיד, I can't keep my damn mouth shut ?

למה אני נשאר, סוגר כבר שמונה עשר  חודשים בטכניון, ונלחם בשיניים וציפורניים להישאר במקום שעושה לי כל כך רע? למה מצד אחד אני כל כך רוצה להישאר, ומצד שני אני ממרר בבכי בשיחות טלפון עם בחורות? למה, כשאותן בחורות מציעות עזרה, אני לא מסוגל להיות אנוכי ולקבל אותה, גם אם זה על חשבונן, ומעדיף להתבשל במיץ של עצמי, באותו מקום שגורם לי כל כך הרבה סבל?

למה אני מסוגל ליצור קשרים חדשים רק דרך הרשת? אני כבר ממש לא מדבר רק על בחורות. למה הייתי צריך שיפנו אלי כדי שאצטרף לקבוצת פרויקט, למה אני לא מסוגל להראות כוונה אמיתית לעשות מאמץ להתליח, בסמסטר האחרון שעוד נותר לי בטכניון לפני במעיפים אותי מכאל לכל הרוחות, או, אם קצת מזל, אני עף מהחלטה שלי?

למה אני מפספס הזדמנויות, בכל פן בחיים? למה אני לא לומד מטעויות? אם היה לי טיפה פחות מזל, הייתי במצב הרבה יותר גרוע עכשיו, ואני יודע את זה. יש לי מזל שאנשים אחרים כבר היו מסדרים לעצמם את החיים איתו ממזמן. לי איכשהו הכל חומק בין האצבעות, בלי שאני אפילו אעשה מאמץ לסגור את האגרוף. למה אני לא מסוגל להילחם על מה שמגיע לי?

אני חושב שרוב, אם לא כל הדברים האלו כבר נכתבו בעבר במתכונת כזו או אחרת בבלוג. כאן הם מרוכזים די יפה, ומסכמים א השבוע שעבר לי בצורה תמציתית ומדויקת. אפשר לעשות שימוש ברמת התסכול שלי כדי להשמיד לולים.

חמש.