איך חול יכול להיות מהיר?

בסביבות גיל ארבע עשרה הפכתי לאתאיסט. אז עוד לא הכרתי אפילו את המושג, אבל זה היה יום הכיפור הראשון שלא צמתי מבחירה ובמופגן. אני מתחיל כך כי זה היה פחות או יותר הגיל שבו אנשים הופכים מילדים שעושים דברים מכוח ההרגל לאנשים חושבים. אני באותו גיל הפסקתי לחשוב.

שלוש שנים עברו עם חגים שכל מה שאני מעריך בהם הוא החופש מהלימודים, ובין השאר גם יום השואה שמה שהערכתי בו היה בטקס שהיווה חלק נכבד מהיום, שלא לומר שיחות עם המחנכת שבהן לא נבדקה נוכחות ופשוט ביקשו שאנשים יבריזו מהן.

לפני חופש חנוכה בכיתה י"א גיבשתי החלטה לצאת למסע לפולין. אני מבטיח לכם, העובדה של הפסד שבוע לימודי הייתה בראש מעייני.

בזמן המסע לפולין, חזרתי לחשוב.

כל יום ביקשו מאיתנו לומר מה אנחנו זוכרים מאותו יום, ואת הדברים הללו אני זוכר עד היום, למרות שחלקים רבים מהטיול הודחקו מפאת הכאב. אני חי חיים רגילים, היום בעשר נהגתי בדרך לטכניון ובכלל הייתי שוכח מהצפירה אם היא לא הייתה מתקיימת. היא תפסה אותי ברמזור, ונעמדתי. אני זוכר כשהייתי יותר קטן אמרו לי שצריך לחשוב על השואה בזמן הצפירה. מאז המסע לפולין, אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.

הר האפר, המשרפות (עם האמבטיה של קצין האס-אס בחדר הסמוך, שבה הוא התקלח עם מים שחוממו באש המשרפות). תחנת הרכבת בטרבלינקה, שנראית כמו פס יצור של מוות מרוכז. ההליכה של מספר קילומטרים נוספים אל המשרפות ההרוסות באושוויץ והחזרה לבד באוטובוס, עטוף בכל כך הרבה שכבות ובגדים תרמיים וקופא מקור במינוס 15 מעלות פלוס רוח, וחושב על הבגדים שלבשו האנשים, או לא לבשו, ואיך הם בכלל שרדו עד תאי הגזים. המקלחות לפני תאי הגזים (ציקלון B נספג יותר טוב בלחות), השלט "העבודה משחררת", הביתנים, הנעליים, התמונות.

לא ראיתי שום דבר חדש במסע לפולין. אבל שם ראיתי את הכל בעצמי, וזה שינה הכל. אמרו לי שחזרתי שונה אחריו. לקחו לי מספר שנים להבין עד כמה. מאז, אני זוכר.

אני מצטרף אל הקריאה לקרוא אותו. אין הרבה דברים שמעבירים בי צמרמורת בימינו. הוא הצליח.