איך חול יכול להיות מהיר?

First thing's first.  כאן תמצאו תגובה של פקאצה בבלוג של טינקרבל. כל הסממנים אושרו (שום התייחסות למה שתואר בפוסט, כתיבת "יפה" עם א' בין ה-י' ל-פ', וכמובן ה"מוזמנת לשלי" הנצחי). אני אולי לא מנהל הטבעת להשמדת הפקאצות, אבל הייתי רוצה לחשוב שאני לפחות היוותי השראה מסוימת להקמתה, מה שנותן לי את הזכות לקרוא לכם להעמיס את תא הדואר של אותה פקאצה בהודעות המאחלות לה מוות מקורי, איטי, וכואב במיוחד. יחד ננצח!

אני פוקח את עיני בחדר חסר ריהוט, פרט לכיסא שעליו אני יושב והשולחן שמולי, שעליו יושב אדם רחב כתפיים. לאחר רגע, אני מבין שאלו לא כתפיו שרחבות, אלא כל גופו. הוא יושב בצורה נינוחה, רגליו מתנדנדות מעט מעל הרצפה. הוא לובש מעיל עור סגור כמעט עד הצוואר, מעיל עור שדומה במידה מחשידה לשלי, גם אם גדול בהרבה. אני אמנם לא רואה את קצוות החדר, אבל כל הקיר לימיני הוא זכוכית הצופה החוצה, אל גורדי שחקים.

"מי אתה? מה אתה רוצה?" אני ממלמל. משום מה, אני לא מרגיש פחד. אני מנסה להביט אל פניו של האדם, אבל מסיבה מסוימת, המבט שלי גולש מפניו לצדדים ללא שליטה. אני מרגיש, יודע, שהוא לא רוצה לפגוע בי.

"אני השנאה שלך כלפי בני אדם מסוימים, וכולם יחד. מיזנתרופיה, אם תרצה." הקול מקפיא את דמי ושערותיי סומרות. הוא זהה לשלי.

"אני זוכר אותך שונה." אני אומר לו. אין לי סיבה לפחוד. הוא חלק ממני, ותמיד היה. "פעם אחרונה שהתראינו, היית בכזה גובה." אני מסמן עם היד בגובה החזה שלי. כשאני יושב על הכיסא, היד שלי מרחפת פחות ממטר מעל הרצפה. אני מביט שוב אל הבניינים שבחוץ, ופתאום אני רואה את עצמי יושב בכל אחד מהם, ומולי אדם שונה וחסר פנים, ואז אני יודע, אלו הרגשות שלי. התסכול שלי, לבוש שחורים, גדול מספיק לגמד את דמותי מולו. נעליו של האושר שלי מתנדנדות מרחק רב מעל הרצפה כשהוא יושב כך על השולחן. הרחמים שלי, ההשתתפות שלי בצער של אחרים, עדיין מראה נוכחות פסיבית. האדם שמולי נוהם בכעס כשמבטי נח עליהם. אף אחד מהם לא ממש נראה כאילו איבד מגודלו מאז הפעם האחרונה.

"גדלתי קצת בימים האחרונים." הוא אומר לי בפשטות.

"כן, אני יודע." אני נאנח. "טוב, מילאת את תפקידך נאמנה, אבל אני באמת מרגיש יותר טוב. אתה יכול לחזור למצב הקודם שלך."

אני עדיין לא מצליח להשאיר את מבטי על פניו, אבל אני מרגיש את מצחו מתקמט ואת שיניו נחשפות בכעס. "נראה לך שאתה יכול להשתמש בי וסתם לזרוק אותי ככה? Think again!" הוא מזנק מעל השולחן. אני שם לב שהמרחק שרגליו היו צריכות לעבור כבר גדל בכעשרים סנטימטרים מאז תחילת השיחה, אבל הוא עדיין רחב כתפיים והרבה יותר גדול ממני.

"שמע, העדפתי לטפח אותך מאשר את האומללות שלי, תעריך את זה!" אני צועק עליו. הוא לא מפחיד אותי. "הזמן עבר עכשיו, ו-"

נשימתי נעתקת מגרוני כשאחיזת פלדה בגרוני משליכה אותי אחורה לפתע. השנאה שלי מעלי. הוא משעין את משקלו לאחור ומניף אותי באוויר. "אני לא כלי שבו משתמשים מתי שרק רוצים!" הוא שואג בקולי שלי. אני בקושי מצליח לנשום באחיזתו. איך הוא מעז! הוא חלק ממני! הוא לא יכול לפגוע בי! זה פשוט-

רגלי מתרחקות מהרצפה כשהגוף האחוז בי גדל. ידי אוחזות בפרק היד הענק הזה, מנסות להילחם בו ללא שום תוצאה נראית לעין. אני שולח את רגלי קדימה לבעוט, אבל באותה מידה יכולתי לבעוט בקיר בטון.

"אני חלק בלתי נפרד ממך! אתה צריך אותי כדי לשרוד!" הוא נוהם. הפעם קולו כבר לא כל כך דומה לשלי. אף פעם לא שמעתי את עצמי נוהם ככה.

ההבנה מבליחה כאבחת סכין, ואני מפסיק להיאבק. במאמץ עילאי, אני מוריד את ידי לצד גופי ומנסה לנשום ללא תנועה. האחיזה רפה רק מעט, אבל מספיק בשביל להרשות לי לשאוף מספיק אויר כדי להיות מסוגל לדבר. 

"אני מבין אותך." אני אומר ברוגע. האחיזה רפה עוד מעט. "אתה צודק, למעשה. אני לא יכול פשוט להשתמש בך כרצוני." אני מתקרב אל הפנים הבלתי מזוהים האלה כשהיד מצטמקת. " מגיע לך יותר מזה. לא התייחסתי אליך כראוי." רגלי נוגעות ברצפה כשהגובה של השנאה שלי משתווה לשלי. אני מקלף את היד מצווארי בעדינות, לא בכעס. "אני מבטיח, שאני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה שנית."

הוא צועק בכעס כשהוא קטן לנגד עיני. אני צופה בו בסיפוק עד שראשו נעצר בגובה המתניים שלי.

"זה לא נגמר!" הוא שואג. הקול שלו לא נשמע כל כך מאיים בכלל. "עוד יפגעו בך, ואז אתה תחזור אלי בזחילה!"

"אולי." אני אומר בשלווה. "יש לך על מה לחשוב בזמן שאתה כאן. אני בינתיים אחשוב על תחליף אחר לתחושת הפגיעה. מישהו יותר משתלם ממך, אולי פשוט יותר מוקיר תודה. עוד נתראה, אני מאמין, אם עד אז לא תיעלם לחלוטין." אני לוקח נשימה עמוקה, ופוקח את עיני.

אני על המיטה שלי בחדר, ידיים שלובות מאחורי ראשי וחיוך מטופש על פני, כל כך לא אפייני לי. אני שולח יד לקופסת השוקולדים שלידי, אבל מעביר עליה אצבע ולא פותח אותה.

"כן, עכשיו הרבה יותר טוב." החיוך שלי מתרחב.

,I may have wasted all those years

,They're not worth their time in tears

,I may have spent too long in darkness

.In the warmth of my peers

" Dream Theater, "Trial of Tears-

מי מכם שקרא את פוסט יום ההולדת שלי בוודאי זוכר, או שבחר לשכוח, את הבקשה שלי לסכום הסמלי שיעזור לי לכסות חלק מהעלות. ובכן, בתחילת יום ההולדת לא הייתי מספיק חכם למנות גזבר, ובסוף היום הולדת הייתי הרבה יותר מדי שיכור כדי לזכור דברים טפשיים כמו איסוף כסף. אני ממש, ממש לא אוהב לבקש מאנשים כסף, ולכן אתן מספק קוים מנחים בלי לציין שמות:

- ברמת העיקרון, כולם צריכים להביא.

- יוצאי דופן: אנשים שהביאו בירות ו\או שתיה אחרת, או כן, גם מתנה, למרות שביקשתי שלא להביא כאלה. היו מספר כאלה, ואתם יודעים מי אתם.

- אם אתם לא בטוחים אם אתם צריכים להביא כסף, זה אומר שאתם צריכים. סמכו עלי בנושא הזה.

- הסכום שציינתי היה 20 ש"ח. ההוצאה שלי הייתה גדולה ב-50% מהצפוי, ולכן גם התשלום גדל ב-50%, ל-30 ש"ח.

אם יש למי מכם בעיה, אני לא חושב שיש אדם אחד שהיה ביום הולדת שאין לו את הטלפון שלי, או לפחות את המסנג'ר או האיי סי. אני לא רוצה לפרסם כמה בדיוק עלה לי העסק כדי לא להתבכיין על זה, אני עדיין עומד מאחורי ההצהרה שזה היה יום ההולדת הכי טוב שלי אי פעם, אבל אם אתם רוצים לדעת באופן פרטי אני מוכן לומר לכם.

תודה מראש.