איך חול יכול להיות מהיר?

Pandora - Describing your life in music since 2005.

Angels" - Within Temptain"

היד שלי מחליקה ואני מאבד אחיזה. האבן השניה שבה אני אוחז מתרופפת ואני צונח. הכל שקט סביבי, והפסגה המתרחקת נעלמת לפתע. אני חוזר חודש אחורה.

אני מתחיל את הטיפוס. טיפוס הוא עבודה קשה בדרך כלל, אבל הפרס שווה אותו.  אני רואה משמאלי את הסטודנט שבי, מביט בחיוך מריר על הדגל שתקוע בנקודה שמסומנת בתור "מערכות ספרתיות" ואת סימני הגרירה היכן שהוא איבד אחיזה והתגלגל במורד ההר בשאר הקורסים. כרגע הוא בדרכו לנקודות אחרות. הוא מתקדם, ואני מתקדם.

מימיני האמן שבי, מה שנשאר ממנו. סביבו פסגות כבושות של פרקים בסיפור בו אני משקיע הכי הרבה זמן בתקופה האחרונה. הוא בהחלט אדם להתגאות בו. הוא אמנם מטפס לאט, אבל הוא מתקדם. מתקדם, ולא נופל. לאט אבל בטוח.

הקרקע מתרחקת מתחתי. אני עובר נקודת בדיקה בעצמי. נתקדם לאט גם אנחנו. ניקח דוגמה מהצלחות העבר. אני מחפש בקיעים בסלע שמולי. נשען עליהם, בוחן אותם לפני שמחליט שהם מספיק טובים ועובר לחקור את הסלע עם ידי השניה. לאט לאט, אני עושה את דרכי מעלה.

הסטודנט משמאלי פתאום מצא שביל טיפוס נוח. הוא עוקף אותי. לי לא אכפת. הצלחה שלו היא הצלחה שלי. זו לא תחרות. בסופו של דבר, כולנו נגיע לפסגה, ואם הוא בפסגה הוא יוכל לפחות לעודד אותי בדרכי שלי. הסופר מימיני נתקע קצת. אני שולח לו מבט מעודד כשאני חולף לידו. הוא מחייך חיוך מריר בחזרה אלי, אבל אני רואה אופטימיות במבטו. הוא החלק היותר יציב בי. הוא כבר שנים מטפס וכובש נקודות ציון, גם אם לא פסגות. הקרקע מאחוריו זרועה דגלים.

הקרקע מתרחקת מתחתי. אני עובר עוד נקודת בדיקה. נמשיך להתקדם לאט, אין סיבה למהר. אני מחפש בקיעים בסלע שמולי. מושך את עצמי בכוח מעלה, חיוך על פני. לאט לאט, אני עושה את דרכי מעלה.

אני ממשיך כך כבר שבועות. לאט אבל בטוח. הדוגמה של הסופר, שאותו כבר עקפתי ממזמן, מהווה לי השראה. ההתקדמות שלי לא פוסקת. טיפוס הוא מאמץ, אבל אני נהנה מהטיפוס שלי, הוא גורם לי אושר בל יתואר. גם לי יש מטרה בסוף, וכל עוד אני מתקרב אליה, טוב לי. אני בקו אחד עם הסטודנט, שנינו מתקדמים בקצב אחיד ומעודדים אחד את השני להמשיך.

הקרקע מתרחקת מתחתי. אני עובר עוד נקודת בדיקה. הסטדנט משמאלי מעודד אותי להמשיך. אני מחפש בקיעים בסלע שמולי. אני כבר לא מרגיש את המאמץ, רק את התעלות הרוח הזו, את מצבי המשתפר. לאט לאט, אני עושה את דרכי מעלה.

היד שלי מחליקה ואני מאבד אחיזה. האבן השניה שבה אני אוחז מתרופפת ואני צונח. הכל שקט סביבי, והפסגה המתרחקת נעלמת לפתע. הסטודנט שולח את מבטו אלי מנקודת מושבו היציבה. אני מחזיר לו מבט נדהם. אבל האבן הזו נראתה כל כך יציבה...

אני חולף ליד הסופר בדרכי הארוכה מטה. הוא לא יכול אפילו לשלוח לי מבט מלא רחמים כשהוא מזנק מאבן לאבן בדרכו מעלה. לא ידעתי שיש בו כוח כזה, הפעם האחרונה שראיתי אותו כך הייתה לפני חודשים, אם לא שנים, כשאני עדיין הייתי למטה וחיפשתי נקודת התחלה.

פגיעה בקרקע בחבטה אדירה. הכאב משתק אותי. לכמה זמן, אני לא יודע. אני רק שוכב על הקרקע, אור לבן של כאב מציף את עיני, ועוברות כמה דקות עד שאני מסוגל  בכלל להתעוות, להתכווץ לכדור של סבל מרוכז. אני משתעל, יורק דם ומנסה להסדיר את הנשימה מעבר לדמעות שמציפות את עיני.

הראיה שלי מתבהרת. אני מביט היישר אל גבעה קטנה. אין בה שום חלק של קיר חלק שבו צריך לחפש מקום אחיזה. היא עולה בשיפוע מתון מעלה, ובראשה פרס צנוע יותר. אני קם ומתקרב אליה. צעד ראשון, ועוד צעד. אני תוקע דגל בנקודה המסומנת כ"השגת האובייקט" ואחריה זו שכוללת את "הכנסתו לפריזר". אני שולח את מבטי מעלה, השיפוע המתון והגובה הנמוך חושפים בפני שוב את הפרס. אני מסתכל רגע אל הפסגה שניסיתי לכבוש עד לפני רגע ונכשלתי שוב, פסגה שאותה לא אכבוש היום, ואולי לעולם לא.

כרגע יש לי מטרה אחרת. אני מתרכז בפסגה הנמוכה שמולי, ובפרס שבה.

היכולת לשתות וודקה נקיה.

זה מה שנשאר לי עכשיו.

Marvel no more although

    The songs I sing  do moan  

For other life that woe

  I never proved none   

And in my heart also

Is graven with letters deep  

A thousand sighs and mo

A flood of tears to weep  

"Sir Thomas Wyatt, "Marvel no more-