איך חול יכול להיות מהיר?

מישהי אמר ספק יום הולדת - ספק מפגש בלוגרים? אני מניח שפחות או יותר כל אחד מהאנשים שבאו לתת צומי לחתולה הזו. וכן, ניצחת אותי במספר הבלוגרים, שמחה? אני מניח שהשיא גם יחזיק מעמד בערך עד ליום ההולדת הבא שלי...:-)

אז סקאי אצלי כבר משישי בצהריים ועכשיו אני נותן לילדה לישון קצת בזמן שאני מעדכן. אתמול בערב אספנו סתם איזה בחור פה בסביבה וניסינו את כוחנו בהגעה עצמאית לנחלת בנימין. כמו שאמרתי לשני הנוסעים שלי כשעמדנו ברמזור היציאה של מחלף השלום, המקום האחרון בו עדיין הייתי בטוח שאני בדרך הנכונה: יש לי בערך שליש מיכל, אני מאמין שנגיע לפני שהוא יגמר.

באמת הגענו לפני שהוא נגמר, אגב. קצת לפני. אמא שלי שוב הוכיחה שהעובדה שהיא גדלה בת"א באמת יעילה כשהבן שלה לוקח פניות מוקדם מדי, מאוחר מדי, או פשוט בכלל לא.

בכל מקרה, היינו דווקא בין הראשונים, בהתחשב בכל הדברים. אכן רשימה מכובדת של בלוגרים מפורסמים יותר ופחות הייתה שם, ואני בטוח שכשאני אוסיף את הקישורים אליהם (ברגע שיהיו לי) זה יסכם את זה די יפה.

הילדה קיבלה שרשרת עם תליון חתול (how fitting), ספר שאליאנורה הגדירה אותו כ"מלכוד 22 לרפואנים", המון צומי וכנראה גם cold feet לאור ההצהרה שלה של מצב השכרות אליו היא אמרה שהיא מצפה להגיע והמצב בו היא עזבה את הפאב. הלונג איילנד הזה באמת היה יחסית חלש, ואני טעמתי אותו, ככה שאני יודע. העיקר ששכנעתי את ג'וני להזמין לה אורגזמה, והנה, משחקי מילים משעשעים לעולם ועד.

בסך הכל את רוב הבלוגרים שהופיעו לא הכרתי, אבל היה נעים להכיר, בין אם הם הביאו עוגה, סתם דאגו לשעשע, או, הכי חשוב, הודיעו לי שחוללתי שינוי בעזרת פוסטים מסוימים שלי. כמובן שהרמת כוסית "אקסיות הן השטן" ביססה את מעמדה בתור טקס שחוזר על עצמו, אני בטוח שעוד יהיו רבות כאלה. והכי חשוב, הילדה קיבלה חיבוקים (ונשיכות) מכל כך הרבה אנשים באותו ערב, שאני אישית לא מבין איך יש לה חוצפה לדרוש פוסטי צומי.

צוחק. מזל טוב לך, ילדה, ותהני מהמתנה שלי, לפחות. האחרים יכולים לקפוץ לי...:-)

כמובן שאי אפשר לשכוח ששני פוסטים לפני זה הנכתב עכשיו היה אחד לא מובן במיוחד למי שלא חקר בנושא או קרא אותי בעבר, פוסט שבאמת מסיבה שהיא מעבר להבנתי כבר עבר את המאה תגובות. אז כן, דוריס כבר נמצאת באופן חד משמעי ובלתי הפיך (כן, נו, יש ניתוחי לייזר,אבל תזרמו איתי) על העור שלי. בין השאר, זו הייתה החוויה הכי כואבת בחיים שלי, חוויה שנמשכה שעתיים. לאליאנורה היה את הכבוד המפוקפק להחזיק לי את היד לקראת הסוף, כשכבר באמת סבלתי ולא היה אכפת לי להרגיש כמו נמושה כל עוד משהו יכול לעודד אותי.

רבע שעה אחר כך פלג הגוף העליון שלי עדיין היה מורכב מתערובת משונה של שיתוק, כאב, חוסר תחושה ועוויתות בלתי רצוניות.

עכשיו יותר טוב לי, ולא, לא אכפת לי שלא באמת שאלתם.

אני מצטער על העניין שמה לעשות, גם אני צריך להיות בתמונות של דוריס (ופרד, שההצללה שלו חודשה מיד אחרי שדוריס הושלמה, מה שבהשוואה לחימרה הזו לא כאב לי בכלל), ולכן, הצפיה על אחריותכם.

ועכשיו, כמה דברים:

1) כן, אני יודע שאני רזה, ולא, לא אכפת לי מה אתם חושבים על זה. אני לא מה שחשוב בתמונות האלה בכל מקרה.

2) זאת המצלמה שלי וככה היא תישאר עד שתפסיקו להיות קמצנים ותקנו לי אחת באלף שקל, אז תתמודדו. 3) אני דווקא כן אוהב את התמונות, ולכן אני כן אתן את כל הקרדיט לה, שצילמה אותן.

,The lowest trees have tops, the ant her gall

;The fly her spleen, the little sparks their heat

,The slender haird cast shadows, though but small

;And been have stings, although they be not great

,Seas have their source, and so have shallow springs

.And love is love, in baggars as in kings

;Where rivers smoothest run, deep are the fords

;The dial stirs, yet none perceive it move

;The firmest faith is in the fewest words

:The turtles cannot sing, and yet they love

;True hearts have eyes and ears, no tongues to speak

.They hear, and see, and sigh, and then they break

  "Sir Edward Dyer, "A Modest Love