איך חול יכול להיות מהיר?

אני לא אדבר על אזלת היד של הצבא, או כל דבר פוליטי, אנשים אחרים כבר יקבלו את הקישורים שלהם.

אני אדבר על החוויות שלי מהפעם הראשונה שנאלצתי לרדת למקלט בגלל קטיושות.

בחיי, מהאז האורגזמה הראשונה אני פשוט לא מצליח להתחמק ממשחקי מילים כאלה. אותי זה משעשע, תיחנקו.

במוצאי שבת חזרתי לחיפה עמוס בכל מיני דברים שאני לא באמת צריך, אבל נאצלתי לעשות איתם משהו, בגלל שביום רביעי אני עוזב את עירי האהובה, הבועתית והצפונית, ועובר לעיר הרבה פחות אהובה, אבל הרבה יותר בועתית ולא פחות צפונית, וחשבתי שאני לא אהיה פה בעת המעבר. הלכתי לישון בסביבות שתיים בלילה, וכיוונתי את השעון של הפלאפון לעשר. שמונה שעות, שהן הקדמה מצוינת למרתון כלכלה ומימון.

בתשע ועשרים בערך התעוררתי לקול פיצוץ עמום. קמתי מנומנם מהמיטה וכמו שתמיד קורה כשאני קם במצב לא ברור עברו לי תסריטי אימה בראש ליד סצינות מהמאטריקס הראשון, הלכתי ונעמדתי במסדרון, שהוא קצת יותר פנימי מהחדר שלי, וחיכיתי, למה, לא לחלוטין ברור. לקחו לי עוד מספר שניות להתעורר ואז חזרתי לחדר להתלבש והחלטתי שאני הולך לחפש את המקלט הארור. המטח אמנם כבר הפסיק אז, אבל זה לא אומר שצריך להרגיע את האנשים, ולכן כדי להסיר כל ספק שפאניקה והיסטריה הן הפתרונות הכי טובים לכל מצב, הושמעה סירנת המלחמה המרגיעה בכל רחבי חיפה. עלי זה לא השפיע מעולם, או לפחות לא מאז חומת מגן והמוקטעה ברמאללה, אבל ברצינות, פעם אחת הייתה מספיקה. מה הטעם להשמיע את האזעקה ארבע פעמים? מי שלא מקשיב להוראות, לא ישקול מחדש את הכניסה שלו למקלט, ומי שכן כבר במקלט, לא צריך אזעקה כדי לדעת לא לצאת. היא גם לא באמת מתריעה, הטון שלה עולה, וכשהוא יורד, הוא כבר עושה את זה מלווה בקטיושות.

והכי חשוב, מי שאין לו מקלט או מרחב מוגן ללכת אליו, בטח לא צריך את האזעקה! רבאק.

כמובן שהתקשרו אלי, כל בן משפחה אפשרי וכמה לא אפשריים בעליל, אבל הדבר החיובי הוא שסוף סוף זכרתי לשמור את הטלפון ל אשתו של אבא שלי. דאגתי להגיד לכולם שכן, אני בסדר, ולא, אני ממש לא מתכוון לחזור הביתה, שום קטיושה שבעולם לא תהרוס לי את הכיף במרתון כלכלה ומימון בשלושת הימים הקרובים. טוב, אז טעיתי. הלכתי לקחת את ג'ינה ולהזיז אותה ממקומה ברחוב הפתוח, היא כמובן הרבה יותר חשובה לי מהחיים שלי, וחזרתי למקלט, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים שקצת פגיעה מקטיושה לא הייתה מזיקה להם.

דן, אדם יקר שכמוהו, דאג להתקשר אלי ולבדוק אם אני בחיפה במקרה, ואז להודיע לי על הדבר הברוך הזה, הפסקת פעילות הטכניון, מה שהתחיל סבב טלפונים שני להודיע לכל העולם, אשתו ואחותו החורגת שאני בעצם כן חוזר הביתה. בדיקה קצרצרה עם קשרי החיפאים, שעיקרה לבדוק אם מישהו רוצה שאני אבריח אותו אל המרכז הרחוק, תודה עמוקה על היותי קורבן של הרפיה, מה שגרם לי לא לפרוק את התיקים כשהגעתי, נסיעה לצלילי פנתרה ומטאליקה, והנה אני כאן עכשיו.

נקודה לפוסט? אז כן הייתה לי. וזה שאתם לא רואים אותה זה רק בגלל שאתם לא מחפשים מספיק טוב, או לא מספיק שיכורים, וככה לא צריך לקרוא את הבלוג הזה.

בכל מקרה, אני מחזק את ידי החיפאים וכל אנשי הצפון, אני לא יכול להגיד שרק עכשיו אני מבין איך הם מרגישים, אבל לשמוע את האזעקה והפיצוצים בכל זאת עזר לי להזדהות, עם האנשים שלא מסוגלים פשוט להיכנס לרכב שלהם ולחזור לעיר שבקושי צפונית לתל אביב.

ושתבינו, זה מה שאני כותב בפוסט ה-100 שלי.