איך חול יכול להיות מהיר?

כן, אני יודע שעדכנתי לפני זמן לא רב. יש לי חסך, אז תסלחו לי.

הפוסט הקודם פורסם בלילה של רביעי, אבל מלכתחילה ידעתי שאני לא מתכנן ללכת אחריו לישון. בכל זאת, קמתי באותו יום בשלוש אחרי הצהריים, אחרי פחות או יותר יובל וחצי של שינה, והיו לי דברים לעשות. חישבתי מה היה קורה אם הייתי בן אדם שמוגדר נורמלי, שער בערך שש עשרה שעות רצופות ורק אז הולך לישון. הגעתי למסקנה שאני לא הולך לישון באותו יום לפני תשע בבוקר. גם ככה הייתי צריך ללכת עם סכום עתק (1549.47 שקלים חדשים, למי שמעוניין) לשלם את כל חשבונות הדירה לחודשיים האחרונים, אחרי שתכננתי לעשות את זה יום קודם (ובשלוש כבר נסגרים גם הבנקים וגם הדואר). אז בסדר, אבא שלי התקשר יום קודם ואמר שהוא רוצה שאני אבוא אליו כבר בבוקר, אחרי שיחה שהייתה פחות או יותר ליבון ההדורים בינינו, אבל לתומי חשבתי שכשהוא מתכוון ל"בוקר", זה לא ממש ישנה אם אני אגיע אליו בשתיים עשרה או אחת ב"בוקר".

זו הייתה טעות. ועל טעויות משלמים, גבר!

בכל מקרה, השיחה הראשונה ממנו הגיעה עוד לפני שמונה בבוקר, כשעדיין ישבתי בחווה וספרתי את הדקות כדי שאני אוכל ללכת כבר ולשלם את החשבונות ואז לחתוך הביתה ולגנוב לעצמי אולי איזה שלוש שעות שינה. בהיותו אבא שלי, הוא איכשהו הצליח להתקשר עוד ארבע פעמים עד שנפגשנו, בסופו של דבר בתחנה של חוף הכרמל. לזכותו יאמר שהוא הגיע לשם לבד וחסך לי את רוב הנסיעה דרומה במצב של הכרה מוגבלת. עצרנו באיזשהו בית קפה בעשר בבוקר, שעה שבה ממש ציפיתי להיות בזמן REM, אבל זה בסדר, כי גם המצב הער שבו הייתי לא היה רחוק מזה. בית הקפה בא כבר אחרי תספורת (נגזזו המחלפות השופעות של החודשיים האחרונים שבהם החלטתי, בהשפעה נשית כמובן, שאולי כדאי לי לנסות לגדל שיער. טוב, נו, גם ככה אני מעדיף את עצמי גזוז), וארוחת בוקר גדולה למדי שנחתמה במנת קפאין קדושה עזרה קצת. ואז הטקס מימי הצבא של בריכה-ג'קוזי-סאונה חזר על עצמו, והפעילות הגופנית בכלל תרמה למצב של עירות עד ששכחתי לחלוטין מהעובדה שאני ער כבר כמעט עשרים וארבע שעות רצוף. וכאן אנחנו מגיעים לגולת הכותרת של היום, הסיבה העיקרית שהרגשתי צורך לפרסם את הפוסט הזה מלכתחילה.

אבא שלי כבר חודשים ארוכים מזכיר מדי פעם את הפיזיותרפיסטית שלו, שאליה הוא הולך פעם בכמה חודשים. אני מכיר את התדירויות של הפיזיותרפיסטית של האחיות שלי (יש לי הסטוריה ארוכה של בעיות גב במשפחה, למרות שכל רופא שאי פעם תשאלו יגרוס שאין שום קשר בין גנטיקה לעקמת או לפריצות דיסק), ואני יודע שאם הן יותר מחודש לא מבקרות אצלן, הן מגיעות כמעט למצב של שיתוק כללי, ולכן נראה לי קצת מוזר כל העסק. הפעם הוא כבר קבע תור לפני שהספקתי בכלל לחשוב, ובשתיים בצהריים כבר היינו אצלה.

כבר בכניסה לבית נתקלתי בחומת ריח של לפחות שלושה סוגי קטורת שונים, והבית עצמו הכיל לונגים, וילונות ששייח'ים מצריים לא היו מתביישים בהם וכל מיני כדים שמכילים אבנים מוזרות. כבר אז התחלתי לחשוד בכל העניין הזה, אבל מצד שני אף פעם לא קיבלתי טיפול בבית פרטי של מישהו, אז את הרוב קיבלתי בהבנה. אבא שלי עזב, והתיישבתי עם המטפלת, ששאלה אותי אם אני רוצה לשמוע מה המשמעות של השם שלי, ואיך זה מתקשר לתאריך הלידה ומה זה אומר עלי באופן כללי.

זאת הייתה בערך הנקודה שבה התחלתי לשמוע את להקות הברווזים בראש שלי**. ובכל זאת, החלטתי לבוא בראש פתוח, וגם לצחוק לאנשים בפרצוף זה לא יפה, כך חונכתי. אז ישבתי איתה והיא אמרה לי כל מיני דברים, האמת, רובם נכונים למדי, ואז שלפה מין חפיסת קלפים מאחורי הספה.

חבטתי מנטאלית באופן חוזר ונשנה בברווז האחרון בראש שלי שהיה עיקש במיוחד והמשיך לגעגע אחרי חבטות שהיו מוציאות מכלל פעולה לפחות שלושה מאבטחי שב"כ והקשבתי בזמן שהיא הראתה לי את קלפי האותיות. אז היא גם הזכירה בנקודה מסוימת דברים כמו 'הילה', 'צ'י', וכמובן, דבר שהייתי מאוד גאה בעצמי על שהצלחתי לעמוד בו בלי לפתוח לה איזה צ'אקרה באופן אלים במיוחד, 'קבלה'.

כמה דברים שאני לא רואה שום סיבה נורמלית להאמין בהם, שאני מחשיב בתור זיוני שכל, תסלחו לי על הביטוי, יכולים לבוא בבת אחת? מסתבר שלא מעט.

בכל מקרה, היו דברים שהתאימו לי. לא התפלאתי יותר מדי. אף פעם לא מצאתי דברים כאלה משכנעים, גם לא כשהיא שלפה לי את קלף ה"נזיר", אני חושב שהוא שייך לאות "ג", והראתה לי את המבנה שלה על משהו שנקרא "עץ הספירות" של הקבלה. אז בסדר, הוא מראה כביכול שאני צריך את השקט שלי עם עצמי בקשר להרבה דברים, ונטיה יצירתית כדבריה (התחלתי לכתוב בפעם הראשונה בכיתה ח', אני חושב, כתבתי ממש גרוע, היום אני כותב טיפה פחות גרוע אבל ממש לא מסוגל בלי זה לפעמים). מצד שני, היא גם ממש לחצה על הקטע שכביכול יש לי אינטואיציה מיוחדת ואני יכול לבחור דברים נכונים אם אני עושה אותם בלי לחשוב. לא שיש לי ברירה, כולנו עושים את זה, אבל אני הרבה פעמים שופט אנשים, וגם רעיונות ודברים באופן כללי, כל פי רושם ראשוני. אני לא זוכר פעם אחת, פעם אחת ויחידה, שבה צדקתי בשיפוט שלי, לפחות לא בשבע-שמונה השנים האחרונות. אם הייתי סומך על השיפוט שלי, לא הייתי מכיר את רם, שיודע עלי דברים שאף אחד (ואני אכן מתכוון לאף אחד) אחר לא יודע, יש מצב טוב שלא הייתי מכיר את רובכם, שקוראים את הבלוג הזה. מזל שלמדתי לא לסמוך עליו, והשרלטנית הזאת אומרת לי לסמוך רק עליו. יופי לה. היא מוזמנת לסמוך על האינטואיציה שלה, כי היא כנראה אמרה לה שאני מאמין בדברים כאלה.

אחרי שיחת היכרות של בערך עשרים דקות, שבה, כמו שאמרתי, היא אמרה מספר אמנם לא מבוטל של דברים נכונים, אבל התעקשה במיוחד על דברים ממש, ממש לא נכונים, עברנו לחלק של הטיפול. כבר הייתי בחדרי מסאז'ים בעבר, זה דווקא היה קר הרבה יותר ממה שחשבתי שהם אמורים להיות, אבל כל פעם שהיא עבדה על חלק אחד כל שאר הגוף היה מכוסה, אז in retrospect כבר באמצע הטיפול הכרתי בעובדה שזה היה יעיל.

ולקטע של המסאז' עצמו. מעבר לעובדה שהוא פשוט היה הארוך ביותר שאי פעם קיבלתי בחיי (משהו כמו שעה ורבע. מטורף), הוא פשוט היה מעולה. אני חושב שבמהלכו היא בזבזה עלי אולי איזה חצי בקבוק של שמן, ולמרות שהוא התחיל במעבר של ידיים מעלי בלי מגע ("כדי להעביר אנרגיות", בחיי), הוא השתפר באופן דרסטי מאז. לקראת הסוף, כששכבתי על הגב, היא התחילה עם הצלצולים המוזרים, שרק אחר כך למדתי שבאו ממה שנקרא 'קערות טיבטיות'. זה לא שהצלילים היו לא נעימים. הם נשמעו כמו פעמונים, וזה באמת היה נעים למדי (היא החליפה דיסק איכשהו כשלא שמתי לב לדיסק שתואם לצלצול של הקערות), ואני נשבע כשהיא הרעידה אותן והניחה אותן עלי באמת הרגשתי מין תנודות כאלה גם הרבה אחרי שהן הפסיקו לזוז. אני זוקף את זה לזכות העובדה שגם פעמון (או הגונג הענק הזה שהיה בחדר) שמצלצל ממשיך להוציא קול גם הרבה זמן אחרי שאזניים אנושיות לא מסוגלות להבחין בצליל. לזכותה יאמר שזה פחות או יותר מה שהיא אמרה. לחובתה יאמר שהיא דיברה על "הילות" ו"אנרגיות" וכל מיני דברים כאלה. היא גם נתנה לי כרטיס שלה ועלון בנושא שבחיי, אם הייתי קורא לפני הטיפול, בחיים, אבל בחיים לא הייתי מתקרב למקום.

אני חולה על מסאז'ים מקצועיים, ותסלח לי צ'ר. אני פשוט מקבל אחריהם תחושת 'היי' כזאת שממש דומה לשכרות קלה, בלי הנזק הבריאותי לכבד. שלא לומר שגם הדרך להגיע להיי הזה לא דורשת ממני עבודה. מעולה.

בדרך חזרה עצרנו במקדונלד'ס (אני מוצא את עצמי אוכל שם לעיתים הרבה יותר תכופות בזמן האחרון. טוב, נו, המבצע שלהם עומד להיגמר בקרוב, אז זאת לא צריכה להיות בעיה להפסיק), אפילו זכיתי להזמין את הרויאל שלי עם גבינה בלי שום מבט עקום מאבי שומר הכשרות. מתחנת חוף הכרמל לקחתי את ג'ינה ונסעתי הביתה. כמובן שהיו אפילו יותר פקקים משהיו בבוקר, ובסופו של דבר הגעתי הביתה והתארגנתי רק בסביבות שבע. ניסיתי לחשב לרגע כמה שעות אני ער לפני ששלחתי הודעה לאראמיס להודיע שאני מוותר על 'עיר הבירה', בסוף שלחתי לו 'קרוב לשלושים' כי האמנתי שזה פחות או יותר נכון למציאות, ובערך עד שהגעתי למיטה כל האינרציה, שהיא הדבר היחיד שהחזיק אותי ער למשך של היום הזה, דעכה והתמוטטתי.

קמתי היום אחרי בערך אחרי חמש עשרה שעות שינה, אבל אתם חייבים להודות שבהתחשב בעובדה שהן היו בשביל יומיים, זה יכול להיחשב נורמלי לחלוטין אם רק לא לוקחים בחשבון את העובדה שזה אני ודברים לעיתים רחוקות אם בכלל נחשבים נורמלים בקשר אלי.

דברים חיוביים: היה יום מאוד פורה, השלמתי עם אבא שלי, שזה דבר חשוב, וג'יזס פאקינג קרייסט, זה היה by far המסאז הכי מדהים שקיבלתי בחיים שלי. הכל על חשבונו, כמובן, שזה לא פחות חשוב.

דברים שליליים: אין הרבה. רק העובדה שאבא שלי יכול להיות קרציה לפעמים, והוא ניצל את היכולת הזו להציק לי לגבי אמא שלי. הסברתי לו שאין, אין, אין מצב שאני עומד להתקשר אליה כל יום ולהתרפס אליה כמו שהוא רוצה, שאולי אני עשיתי משהו ממש לא נחמד, אבל היא לחלוטין הגזימה בתגובה וכשניסיתי להתנצל (ואני עדיין מופתע שהצלחתי, איך שהתנהלה השיחה הזו) אמרה לי כמה דברים שלא אומרים, ושאם היא לא צריכה אותי ואומרת לי להסתדר לבד, אז אני גם לא צריך אותה ואני באמת אסתדר לבד. מאז הצבא, אגב, אני מסתדר לחלוטין בלי שום תמיכה חומרית ממנה, פרט לעניין של המגורים בדירה שלה, וגם זה לא במיוחד בשנתיים האחרונות שבהם אני לומד בטכניון. אז אני אסתדר גם רק עם אבא שלי, גיבשתי ביחד איתו שתי תוכניות אפשריות, וכמו בקלף הנזיר אני אשב עם עצמי לחשוב על זה, לרשום יתרונות וחסרונות של כל אחת מהן ואחליט איזו מהן יותר מתאימה לי.

בחיי, זה יצא די ארוך, בהתחשב בזה שהפוסט האחרון נכתב לפני פחות מ-72 שעות, ועד עכשיו, היום הזה לא כלל שום פעילות ראויה לציון (למרות שעד סופו הוא עוד יכלול ארוחת שבת אצל אבא שלי. יותר מדי זמן לא אכלתי על האש. הגיע הזמן). בכל מקרה, שיר של משורר בריטי מת (כבר יותר מדי זמן לא היה פה אחד כזה), על משהו שסבלתי ממחסור קל ממנו לפני אתמול בערב, ומסר חבוי לחדי העין:

,Care charmer sleep, sweet ease in restless misery

,The captive's liberty, and his freedom's song

,Balm of his bruised hear, man's chief felicity

!Brother of quiet death, when life is too, too long,

.A comedy it is, and now an history

?What is not sleep unto the feeble mind

,It easeth him that toils and him that's sorry

.It makes the dea to hear, to see the blind

,Ungentle sleep, thou helpest all but me

.For when I sleep my soul is vexed most

;It is Fidessa that does master thee

.If she approach, alas, thy power is lost

!But here she is. See, how he runs again

.I fear at night he will not come again

** - נו, ילדים, איך ברווז עושה? קוואק, או Quack באנגלית. It's a pun. Get it?