איך חול יכול להיות מהיר?

כן, זה מפתיע, אבל אני אנסה לכתוב את העדכון הזה בסדר כרונולוגי.

ביום שישי היה ערב סוכות, וזה מן מנהג כזה אצל אבא שלי לאכול דגים בחגים. ולא, אני לא חושב שהסיבה היא שזה מתחרז. אין לי שום בעיה עקרונית עם דגים, יש לי קצת בעיה עם העצמות שלהם. אבל השעות הרבות שאני מבלה בצפה בערוץ 2 ובכל מיני תכניות בישול לימדו אותי שלפלט דג זה לא באמת כזה דבר קשה, ולכן בארוחה הבאה אני כנראה אהרוס מספיק דגים כדי להפוך את הארוחה לחסרת דגים בעליל בעל כורחם של בני המשפחה החורגת.

טוב, אז הייתה את ההופעה של פורבידן בשבת, ואני לא ממש כותב עליה כי יש אנשים שאני חושב שלא מודעים לעובדה הזו (יש אנשים שלא מאמינים בפרסום רע) או פשוט היו בהופעה, אלא בגלל שיש גם אנשים שהם זונות צומי בצורה כל כך מופרזת שהם מתקשרים אלי במיוחד כדי לבדוק למה עוד לא כתבתי עליה. מצטער, ברגע שתחברו אותי לאינטרנט בדירה אני מבטיח לעדכן לעיתים קרובות.

אז ככה: אני חייב להודות שלהקת פאנק-בלוז-ג'אז בתור חימום ללהקת מטאל נשמע לי כמו רעיון גרוע בהתחלה אבל התגלה כשילוב מעולה דווקא. בין השאר זה גם הביא הרבה יותר אנשים משהיו בהופעה הקודמת, וזה תמיד טוב. עוד אנשים מתורגם לעוד כסף שמתורגם לעוד צעד בדרך לדיסק. לא פחות חשוב, כל העסק היה ארוך במיוחד, וכן, זה דבר מאוד חיובי בכל נסיעה שלי למרכז, בגלל שבאופן כללי אני מעדיף שבכל יציאה שלי זמן הבילוי עצמו יהיה קצר מזמן הנסיעה. במקרה הנוכחי בגלל האפטר-פארטי זה גרם לכך שחזרתי הביתה הסביבות ארבע בבוקר, אבל לא, גם זה לא דבר שלילי במיוחד. התכנון המקורי היה להעמיס את ג'ינה באנשים, בסופו של דבר היינו רק אני והיא, אבל באמת ששום דבר לא היה באשמתי. וכמו שנאמר לי, העיקר שאני הגעתי.

את ההסתייגויות שלי (ואין הרבה) אני אחסוך מכם, מה שכן, היציאה אחרי ההופעה לפאב הייתה מעולה, שלא לומר שכרגע שוכבת לי נמרה בחדר בגלל שמישהו שכח אותה אצלי באוטו.

והציטוט הנבחר:

אני: "סקאי, תביאי לי סנדביץ' מהתיק."

סקאי, שולחת יד: "וואי, למה התיק שלך כזה כבד?" <מציצה בחטף> "למה התיק שלך שחור?"

<פאוזה>

"למה יש לך גיטרה במושב האחורי?!"

ביום ראשון הקרינו את "צ'רלי בממלכת השוקולד", או איך שלא קוראים לזה בעברית בגן האם בחיפה. ועכשיו אני צריך להוריד את זה מהאינטרנט, כדי למחוק את החוויה האיומה של לראות את הסרט הזה מדובב לעברית. Oh, the horror...

בין השאר גם הספקתי לצאת עם שלוש נקבות לפאב. אז בסדר, היה שם גם גבר וכולנו היינו תפוסים, אבל תנו לי להרגיש טוב עם עצמי. למסקנות האירוע:

1. יין תוסס זה דבר שדופק את הראש די ביעילות. אבל "סילבסטר", הקוקטייל שניסינו שמכיל אותו, זה גועל נפש ברמה בין לאומית.

"דוב חום", לעומת זאת, זה דבר ממש, אבל ממש טעים. ולא, אין שום בעיה בלהספיג את המלון שמקבלים איתו באלכוהול לפני שאוכלים אותו, בניגוד לדעה של כמה אנשים.

2. אחרי סיפורים ואפילו שיחה אחת על אנשים מטומטמים במיוחד בטלפון, פגשתי את הילדה הידועה לשמצה הזו. חוויה לזכור, ובמידת האפשר, לשחזר.

הציטוט הנבחר:

אני: "רוצה לראות את הקעקועים שלי?"

סקאי: "עוד פעם אתה מתחיל להתפשט בפני בחורות?"

אני: "היי, אני מוחה! אני עושה את זה גם בפני גברים!"

<פאוזה>

"רגע, זה לא יצא בדיוק כמו שהתכוונתי..."

תאריך המעבר שלי מתקרב, מה שאומר שאני מתחיל לבדוק אפשרויות תעסוקה כאלה ואחרות במקום מגורים מעט יותר דרומי (השבוע גיליתי שאנשים לא מקשיבים לי, ויש כאלה שעדיין לא מודעים לעובדה שאני עובר. בחיי, כבר נמאס לי לספר על זה לאנשים). אני משתדל להימנע מאבטחה, אבל אם אני אצטרך, אני מוכן לחזור גם לזה, בסופו של דבר, כל עוד הדבר כולל אבטחה של בניין משרדים כזה או אחר, שבאמת אין מה להשוות בינה לבין מוסדות חינוך. מזגן וקורת גג מעל הראש הם דברים שאתה לומד להעריך אחרי מעל שנה ושני חורפים שאתה עובד באבטחה. בכל מקרה, כרגע יש לי עוד אפשרויות, ואני מאמין שאני אסתדר. לחיות בבית שמספק את כל הצרכים שלך ללא תשלום זה דבר מאוד נוח, והרבה יותר חשוב, זול. 

אחלו לי בהצלחה. זה לא עולה כסף.

תוכניות לעתיד הקרוב: מחר אייקון, בכל זאת, להיות שם כל יום אני לא יכול בגלל הריחוק הגיאוגרפי ואם אני כבר נוסע למרכז, אני מעדיף להרוג שתי ציפורים במכה אחת ולחטוף את ניל גיימן על מנת שישמש אותי בתוכניותי המרושעות.

אממ, התכוונתי, להתקרב אליו בתמימות מוחלטת, להשיג ממנו חתימה ולא בשום פנים ואופן ליצור פעולת הסחה ולחטוף אותו למקום מסתור.

ביום שישי שוב ארוחה אצל אבא שלי, יש מצב ששוב חג. אני אצטרך לחשוב מה עושים בעניין.

ביום ראשון אחותי מתחתנת. כן, כן, אמנם הטקס הקצר ברבנות הוא לא סיפור, אבל אחר כך יש ארוחה רב-משפחתית שתוכננה להכיל חמישה עשר איש ואיכשהו גדלה לשלושים וחמישה איש שאת רובם לא ראיתי מעולם וכנראה גם לא אראה לעולם לאחר מכן. האנשים שהכי פחות מתרגשים מכל הענין הם החתן והכלה עצמם. למדתי כמה דברים חשובים, כמו שמקווה זה לא דבר שרק נשים מסורתיות הולכות אליו (בחיי שהייתי בטוח שכן), ושהבירוקרטיה של העולם המודרני לחלוטין רצחה את הרומנטיקה (כשאחותי מספרת לי איך היא ישבה כמה שעות מול עורכת דין עם הארוס שלה כדי לחתום על הסכם ממון, זה היה קצת מטריד, למרות שאין ספק שהדבר כן נחוץ, לפחות לפי נסיון העבר).

יפה, למדתי לצמצם.