איך חול יכול להיות מהיר?

On the first week of treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

On the Second week of treatments my dentist gave to me

Five Shallow repairs

Four surgical pullings

On the third week of treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

Four surgical pullings

Three holes a-filling

On the fourth week on treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

Four surgical pullings

Three holes a-filling

Two root ca-naaaaaaals

On the fifth week of treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

Four surgical pullings

Three holes a-filling

Two root canals

...And a bracer to straighten my teeth

!Joy

אזהרה: הפוסט הבא נכתב בלי תכנון מראש. בשעת כתיבת אזהרה זו אני באמצעו וכרגע הבנתי שהמצב הוא I write as the thoughts come ולכן רצף, בהירות או מסר הן דרישות מוגזמות מראש.

כבר זמן מה אני מתחבט בשאלה הרת הגורל: מה אני עושה פה? מה המטרה?

לא, לא בעולם הזה, לתשובה הזו הגעתי לפני מספר שנים ואז התחלתי את התהליך המייגע של השתלטות על העולם, שאם רק הייתי פחות קורבן של הרפיה כבר היה מסתיים עד עכשיו. אבל אני סוטה. מהנושא, אני מתכוון, לא סוטה מהסוג השני. או לפחות ככה הייתי רוצה שתחשבו.

בכל מקרה, התכוונתי למעשיי בישראבלוג, פחות או יותר מאז שפירסמתי את אותו פוסט ידוע לשמצה שכמובן שלח את כל קוראי הבלוג הזה לרקוד במעגלים חסידיים ברחובות העיר עד שבא הפוסט שאחריו והוכיח שאני באמת עדיין לא מתכוון לפרוש. קצב הפרסומים שלי פחת, לאו דווקא בגלל שאין לי על מה לכתוב, אם זו הייתה סיבה לא להוציא פוסטים הבלוג לא היה נפתח מלכתחילה, אלא בגלל שאני מנצל את הזמן שלי לדברים אחרים, וכתיבה שלא בשבילי היא נטל. נטל, ש-mind you, הייתי שמח לקחת על עצמי כל עוד הייתי מקבל לא מעט תגובות (הייתה תקופה לא קצרה של מעל ל-100 תגובות לפוסט, וכן, אני יודע שלכל היותר אלו היו חמישה עשר מגיבים שונים, אבל עדיין), אבל גם זה כבר לא קיים, ומצאתי את עצמי כותב פוסטים חסרי משמעות לכל אחד חוץ מלי עצמי, ואם אני כותב דברים לעצמי אני לא רואה סיבה להעלות אותם לרשת, לכאן או לכל מקום אחר.

אם כן, חזרתי למניע הראשון שלי לפתיחת הבלוג ובדקתי מה מצבי. (היא ניסחה את זה הכי טוב: self-exploring) ביום הראשון של פתיחת הבלוג לא היה לי מושג מה אני אכתוב והייתי בטוח שתוך שבוע וחצי בערך יגמרו לי הנושאים, או שאני פשוט אהיה מתוסכל מזה שהמגיב היחיד שלי הוא בחור שאני בכל מקרה רואה הרבה יותר מדי במכינה. המטרה הייתה, וכעת כבר מאסתי מלהתבייש להודות בזה: להשיג חברים, או, ליתר דיוק, חברה.

מהר מאוד גיליתי שזה לא עובד ככה, או לפחות אני לא מסוגל לעבוד ככה, והבלוג המיר את עצמו למטרה הראשונה יותר מלשניה. והוא ביצע אותה נאמנה, אני חייב לציין, אבל זה בכל זאת דרש סוג כלשהו של מאמץ וזמן מוגזם ברשת (אנשים מפסיקים להגיב לך ולהתעניין בך אם נראה שאתה לא מתעניין בהם, ככה זה האופי האנושי). זמן שמשילוב של בחירה ואונס אני לא מבזבז בהווה. ככה שהגעתי למין סטטוס-קוו, שבו אני לא באמת מרגיש שאני צריך את הפוסטים האלו, ויש לי כיתת מגיבים קבועה פחות או יותר שלא ממש משתנה, ובגלל הנאמנות הזו אני מרגיש צורך לפחות לשעשע אתכם או להציג לכם חומר קריאה מעניין כלשהו, וכאן חזרנו לעניין, שזה נטל כאשר אני לא עושה את זה בשביל עצמי (כי את עצמי מאוד קל לי לשעשע, אני מאוד אוהב את חוש ההומור של עצמי, הוא מאוד דומה לשלי).

יש עלי מספיק נטלים עכשיו. מעבר לעובדה שאחרי חדשיים של עבודה אני עדיין פוחד לבדוק את חשבון הבנק שלי מחשש של מה שאני אראה, ואני פשוט מחכה לעשירי בחודש הבא שבו אני מאמין שהמינוס שלי יסגר, (ואמונה, כידוע, היא דבר חשוב) יש לי את אבא שלי שהוא נטל נפשי מהכבדים ביותר שאי פעם חוויתי, יש לי את העבודה עצמה שלשם הדוגמה, מהיום בלילה עד יום שישי בצהריים המשמרות שלי מזכירות מחסום ליד שכם, חוץ מהעובדה שאלו במחסום לא צריכים הסעה הלוך חזור שלוקחת עוד בערך חצי שעה לכל כיוון (וזה רק אם היא מגיעה בזמן) ועוד התארגנות, מה שמשאיר לי בערך שש שעות מטכ"ליות לנוח, וזה אם אני לא רוצה לאכול, חס וחלילה.

יש לי רצון עז לנסוע למרכז, לתל אביב, לבת ים, לחולון, לרעננה, לדרום, לקרית גת, באר שבע, מקומות שהייתי מבקר בהם באופן די תכוף כשהייתה לי את ג'ינה, לפחות בתקופות מסוימות. הרבה יותר מדי מהחברים שלי לא ראיתי הרבה יותר מדי זמן, וזה בהחלט לא מצב נעים, כשאני מדבר עם רם ואנחנו מגיעים למסקנה שיקח בערך חודש עד שנוכל אולי להיפגש, והפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה ביום ההולדת האחרון שלי, וגם היא הייתה בערך לשעה וחצי ככה שזה באמת לא נחשב.

מעניין שדווקא הפוסטים בהם אני הכי מתוסכל או חסר מיקוד הם הכי משעשעים. זה רק מצביע כמה אני באמת לא מצחיק כשאני מנסה להיות כזה, מה שדי הופך את כל כתיבת הבלוג למעמסה גם על הקוראים שלי, ואני יכול רק לתאר לעצמי איזה סוג של סבל עובר עליכם. מה שעוד כן היה משעשע בזמנו מתחיל להיות ממוחזר הרבה יותר מדי, בערך כמו הפוסטים של הארנב הרוסי, שאמנם יש לו לפחות שתיים-שלוש בדיחות בכל פוסט שמחדשות, אבל השאר הן סתם אותו בליל של ירידות על "הרווק" ועל עצמו, ולמרות שאין לי שום דבר נגד ירידות על יצורים כמו הרווק שקנו את שנאתי היוקדת והנצחית בתגובות כאלו, אני מוצא את עצמי מגחך פחות פחות בכל קריאה של פוסט נוסף.

אנשים טוענים שיש לי חוש הומור, עד לרמה שאני כבר מאמין בזה בעצמי, אבל כנראה שהדבר פשוט בדרך כלל לא עובר בכתיבה.

דבר נוסף (ואני לא מאמין שבפוסט מהסוג הזה כבר השתמשתי פעמיים ברווח בין פסקאות) הוא עצם התגובות. בגלל מיעוט הזמן אני רושם לעצמי דברים שאני חייב לעדכן בקשר אליהם, ועד שאני מגיע לכתוב, הם כבר או לא רלוונטיים לחלוטין או סתם לא קשורים, ובאים בכמויות כאלה שלתת לאנשים להגיב על פוסט שלם כזה זו באמת דרישה מוגזמת, מספיק גרוע שאני באמת מצפה מכם לקרוא את הכל. אני חושב שזה היכה בי פחות או יותר בתגובה הזו.

גם אני מגיב בצורה לא קשורה, וזה לא היה קורה לי הרבה בעבר. אני לא יודע מה בדיוק השתנה, אבל אם אני צריך להמר, הייתי אומר שאני צריך חידוש. ולמצוא חידוש בישרא זה דבר קשה. לא שאני נרתע מעבודה קשה -

מאיפה זה בא? ברור שאני נרתע מעבודה קשה. בחיי, כבר קרה לי כמה פעמים שעברתי על רשימות לינקים אצל אנשים קצת יותר פופולריים (אם כמות הכניסות מודדת פופולריות) ממני בחיפוש אחרי בלוג נוסף שאני אולי אהנה לקרוא או אמצא מעניין. בסופו של דבר הם רק מצטרפים לרשימה של מספר מגיבים שאין לי שמץ של מושג מי הם שאני עוד צריך לבדוק את הבלוג שלהם "בהזדמנות".

אז לא ברור מה נסגר עם הבלוג הזה, או איתי באופן כללי (למרות שזה לא מחדש שום דבר), רק שמשהו צריך להשתנות, ועד אז אני באמת לא יודע אם אני אעדכן הרבה או בכלל. והפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, באמת (נראה לי) שאני מתכוון לזה.

חצי שנה, אה? (ועכשיו כבר יותר, עד שאני מעדכן) איך הזמן טס כשנהנים. וכמה שזה מפתיע, אני אומר את זה בלי טיפה אחת של ציניות. לא אופייני, אני יודע.