בוקר. אני גורר את עצמי מהמיטה איכשהו, כשכבר אין לי זמן להכין לעצמי אוכל, ומתחיל את ההתארגנות של הבוקר. שתי הודעות בטלפון. היא, ב-00:01, כמו שהבטיחה, אפילו בסמס מחורז (ומזל שלא התקשרה, גם ככה הרגשתי כמו חתול דרוס בבוקר), ואבא שלי, ב-7:49, בדיוק בזמן שצחצחתי שיניים, מבטיח את מקומו בתור "הבן אדם שמתקשר\שולח סמס בזמנים הכי לא מתאימים". אני עוד אנצח אותו מתישהו, עם הנטיה שלי לשלוח סמסים אליה או לחבר שלי\שלה בזמן שהם באמצע... דברים...
אני מגיע לכיתה, באיחור כמובן, למרות שבהשוואה לכמה אנשים אחרים מצבי עוד היה טוב. לישי לוקחות כמה דקות להתפכח, או שהוא סתם שם אזכור בפלאפון.
"מזל טוב." הוא אומר.
"תודה." אני עונה, בפעם הראשונה מבין הרבה מאוד שעומדות לבוא.
בשיעור הבא כבר יש הרבה יותר אנשים. נדב מפתיע ב"מזל טוב" (אפילו בלי אזכור בפלאפון!) וכמובן שגורר אחריו בערך שמונה אנשים אחרים, ואז גם אני נאלץ לענות בפעם הראשונה ל"כמה?" ולקבל את אותו מבט שאומר גם "וואי, אתה זקן" ו-"וואי, אתה ממש לא נראה ככה" בעת ובעונה אחת...
בזמן השיעור מתקשרים אלי ממספר קידומת 04 שאני לא מזהה. כשחזרתי אליו אח"כ, נעניתי במבטא ערבי כבד... וגם כמובן היא, שכתמיד מתקשרת וחייבת אזכור.
אחרי השיעור גם נשמע המשפט "אמרתם כבר לקוויקי מזל טוב?" כשחיכינו שיפנו את הכיתה הבאה שלנו, מה שגרר עוד כמה איחולים. עוד אני מגלה שאחד הביטולים מפייסבוק היה פשוט ממישהי שלא מוסיפה שום אפליקציה ולא טורחת אפילו לקרוא לפני שהיא מוחקת.
אני בהחלט מתחיל להרגיש יותר טוב.
ואם כבר מזכירים טלפונים, כתבתי על טלפון ממנה, שאמנם בזמן השיעור לא עניתי, אבל אח"כ כן, מאבא שלי, ומאמא שלה (!) כשהלכתי לאכול לפני 4 שעות לערך, כבר הייתי בהיי מטורף של צומי (כן, זה עד כדי כך קל לגרום לי להרגיש טוב), אבל, כמו מכור טוב, ציינתי לאחראי של המסעדה שיש לי יום הולדת היום.
ורק אחר כך, אחרי הכל, עוד הגעתי למסנג'ר ואז לבלוג...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
