איך חול יכול להיות מהיר?

 - כי אם מישהו (מישהי, אם לשפוט לפי התגובות לפוסט הקודם) צריך עוד סממן שמדובר בתקופה אחרת של הבלוג שלי, שמתי כותרת אינפורמטיבית על מנת להסיר כל ספק.

Take away my pain
Leave the cold outside
Please don't let it rain
Don't stumble on my pride
Take away my pain
I'm not frightened any more
Just stay with me tonight
I'm tired of this fight
Soon I'll be knocking at your door*

קצת רקע - אני שומע ב-repeat all את כל הדיסקוגרפיה של Dream Theater באופן די אדוק כבר לפחות כמה חודשים, אלו 13 אלבומים, שניים מהם כפולים, ואחד EP (כי רק Dream Theater  יכולים לקרוא לאלבום באורך 57:30 EP ולא אלבום) שאני לא בטוח באורך הכולל שלהם, אבל הוא די ארוך. אולי אני אוסיף אותו בעריכה יותר מאוחר, אם ישעמם לי ממש (ובואו נודה על האמת, הסיכוי לזה גבוה יותר אצלי מרוב האנשים).

אז היום, בדרך הביתה במונית השירות, הגעתי לשיר אחד באלבום יחסית מוקדם, תחום בין שיר פרוגרסיב מטאל שהוא אחד האהובים עלי לאחד אחר שזועם על חברת התקליטים שניסתה להכריח את הלהקה בזמנו לקצר שירים (הם הצליחו, הקודם שציינתי הוא רק באורך 12:05 דקות), היה שיר שהוא לא באמת מטאל, ולא במיוחד אהוב עלי, רק מכיל סולו גיטרה מעולה (או במימדים של Dream Theater - סטנדרטי). וברגע שהפזמון מעלה הושר בפעם הראשונה, התחילו לעלות לי דמעות בעיניים.

וזה שיר שהייתי בצעירותי מדלג עליו באלבום כי למה לעזאזל אין בו דיסטורשן ושינוי חתימת קצב פעם ב-13 שניות.

His final scene
The actor bows
And all those years
Are gone somehow
The crowd applauds
The curtain falls

זה לא חדש לי למצוא קווי דמיון, רופפים ככל שיהיו, בין שירים לחיים האמיתיים, אבל זו ממש לא הפעם הראשונה שאני שומע את השיר הזה מאז שזה קרה לפני חודש ויומיים (הערת צד - למדתי שגם לא אמורים לשמוע מוזיקה בשבעה בכלל. אהה, כן, that's going to happen) ודווקא עכשיו באמצע הנסיעה הביתה זה קרה. וככה השיר החליט בשבילי, שבאזכרה שלא בתאריך האזכרה שאני אעשה בעתיד, אני אשמיע את השיר הזה ליד הקבר של אבא שלי. ואולי אבכה גם אז ואולי לא, אבל הבנו כבר שהאבל שלי הוא בדיוק כזה - שלי, ואני בכל מקרה מבצע החלטות תוך כדי תנועה, כי נכון לעכשיו התנועה שלי היא עדיין נמוכה ממהירות האור, מה שאומר שהזמן ממשיך להתקדם אם ארצה ואם לא.

הפוסט הזה הרבה יותר תחום מהקודם, ואילו מכיל (חלקים מ)שיר, אז אולי לא באמת השתניתי כל כך הרבה, או שפשוט השתניתי ועברתי רגרסיה, זה לא באמת משנה מה מאלה. יש מצב שזה ישמיך, כי הכתיבה תאמול וזו כרגע באמת שיחררו משהו ואני אעז לומר עזרו קצת.

אני מניח שאני בשלב מסוים גם אחזור לקרוא בלוגים אחרים, נכון לעכשיו יצא לי לקרוא רק את של נטע אתמול ואפילו לא הגבתי, אם הקריאה שלי אומרת למישהו משהו אני מניח שעוד כמה ימים אחרי כמה שנים לא יהיו קשים מנשוא. 

Take away my pain
Let the cold inside
It's time to let it rain
There's nothing left to hide
Take away my pain
I'm not frightened any more
I'm learning to survive
Without you in my life
Til you come knocking at my door.......

גאד, עדיין יש לי מחנק בגרון, ועכשיו אני רק קורא את המילים האלה בלי השיר עצמו.

* השיר נכתב ע"י ג'ון פטרוצ'י ובוצע ע"י Dream Theater, לכותב אין שום יומרות להיות משורר ואפילו פחות להיות גיטריסט בחסד כמוהו.

אז רציתי לסדר את המחשבות שלי קצת ואז נזכרתי שבעצם זה בלוג, אז למה לטרוח. כן, זו נראית לי פתיחה מתאימה.

אז אבא שלי נפטר, בו הו וכל זה, אם עוד מישהו אחד יגיד לי משהו בסגנון "שלא תדע עוד צער" ימות פה עוד מישהו (תנחומים אחרים זה בסדר). אני אשכרה שוקל ברצינות לעשות לעצמי אזכרה כל שנה יום לפני או יום אחרי בתאריך המקורי כדי לא לפגוש את כל האנשים שאמרו לי מפה עד להודעה חדשה כמה דברים אני צריך לעשות במסגרת הדת עכשיו,  כי כנראה שאבא שלי (שלא עשה את הדברים האלה בעצמו) לא יכול לקיים מניין ואני הקשר היחיד שלו לאלוהים. חשבתי לעצמי כל הזמן איך אני עומד להגיד להם "כשימות מישהו מהמשפחה שלכם תעשו מה שבא לכם ותנו לי להתאבל בדרך שלי" אבל כמובן שלא עשיתי את זה, לא בהלוויה, לא בעליה לקבר ולא בחשיפת המצבה כי זה שאבא שלי נפטר לא אומר שאני פחות נמושה עכשיו. 

כל מה שיש לי להגיד לאנשים האלה, אבל כמובן לא בפניהם, זה ציטוט של מטאליקה.

Talk to two by four,  pal. 

והנה הגעתי לנקודה שלי אחרי שאפילו אני כבר עייף מלקרוא את מה מ שכתבתי עד עכשיו, וואו, זה כאילו לא הפסקתי לכתוב אף פעם.

אני לא בן אדם דכאוני. יש לי תקופות, לכולם יש, ובטח שזה ידוע אם מישהו מהקוראים שלי מלפני שנים באמת קורא את זה. אבל בזמן האחרון פשוט אין לי אנרגיות. לכלום. אני עייף בצורה קבועה 24-7, ברמה שלעשות כל דבר מעבר להתמכר עוד יותר לסרטונים ביוטיוב ו-hearthstone פשוט קשה לי מדי. 

זה לא פייר כלפי אשתי, שאר המשפחה שלי והעבודה שלי, ותחסכו להגיד לי שזה בסדר ותעברו ישר לקטע של מתי זה יעבור, אבל תחשבו על זה טוב לפני, כי אני אזכור לכם את זה. 

ואפילו עוד לא הגעתי לקטע של הירושה, שבגלל הסירוב שלו לכתוב צוואה החלק שלי בה יהיה בערך כלום ובאיזו זכות אני בכלל מעז לכעוס על בן אדם שמת ועוד אבא שלי. אולי אני אכתוב על זה בפעם הבאה, יש אפילו מצב שתהיה כזאת. 

דיסקליימר: לא באמת חזרתי לעדכן.

זו אשליה אופטית.

ברור לי שתקופות כאלה קיימות בחיים של כל אחד, חלקית בגלל שחוויתי כמה כאלה על בשרי והן עברו בסופו של דבר, בדרך כזו או אחרת. עם זאת, המון אספקטים בחיים שלי מרגישים כאילו הם לא מספיקים, וברור לי לחלוטין שהכל בשליטתי בתיאוריה וקורה בגללי, ואיכשהו פשוט לא משתנה.

אני לא קורא מספיק.  היו תקופות בחיי, לעיתים שנים, שהייתי קורא כמויות באמת אדירות של ספרים גם אם לא לוקחים בחשבון שמספר הספרים הממוצע של בני נוער בימינו הוא i. איכשהו עברתי בתקופה האחרונה מלקרוא קצת לפני השינה כל יום (neverhwere של גיימן כרגע. מומלץ למי שלא קרא ומומלץ פעם נוספת למי שכן) ללא לקרוא בכלל. כלום. אפילו בשירותים (tmi? idc).

איך זה קורה למי שלא מחזיק ברשותו טלוויזיה? בהנחה שברשותו חשבון מתוחזק היטב המכיל מנויים להרבה ערוצים ביוטיוב, התשובה ברורה.

שקלתי לרגע לנסות להעריך כמה יוטיוב אני רואה בממוצע ביום, ואז הגעתי למסקנה שאני לא באמת רוצה לדעת, פרט לברור מאליו: יותר מדי.

אני לא מרוצה מספיק מהעבודה. פרט לובדה שהשכר שלי קפץ ב-33% כשעברתי אליה לפני חצי שנה, העבודה הזו לא מרגישה כאילו היא מקדמת אותי במיוחד מבחינה מקצועית, גם אם אני ממש אנסה להגדיר אותה בקורות החיים שלי בתור "data analyst" אני תמיד אדע שאם לא הייתה אפשרות ל-ctrl+c ו-ctrl+v במחשבים לא הייתה לי עבודה.

אני לא יוצא מספיק. או בכלל. לפני לא המון שנים (חשבתי לרגע והבנתי שלא המון =7 בערך. פאק.) הייתי יוצא, אפילו סתם לפאבים, בצורה די רציפה. כרגע, אני לא באמת זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בפאב. יותר גרוע - אני מרגיש שזה חסר לי מצד אחד ולא רוצה לעשות את זה מצד שני.

אני לא משקיע מספיק בדברים שחשובים לי. ובראשם - לרדת מהארץ המזעזעת הזו כבר. זה אפשרי, באמת שכן, כשעברתי עם חבר על תמונת המחזור של התיכון שלי והוא, שבאופן כללי לא ניתק כל זכר לתיכון כמו שאני ניסיתי לעשות, עבר על כל האנשים שהוא יודע שגרים כעת בחו"ל, התברר לי כמה זה באמת אפשרי גם בלי דרכון אירופאי. ועם זאת - הנה אני כאן.

אני לא מתייחס מספיק לאשתי. ובהתחשב בכל שאר הדברים שאני אמור לעשות ואל עושה, זה ממש מטריד לפעמים. 

אני לא מעדכן מספיק את הבלוג. כ, בטח. כי במספק השנים האחרונות עשיתי את זה בצורה ממש רציפה.

טוב לדעת שזה איכשהו עדיין עוזר להקליד דברים שמטרידים אותי.