איך חול יכול להיות מהיר?

איך אני אמור לזהות מאיזו תוצרת, דגם ואיזו שנה המכונית הזו?

WTF?!

והחלק העצוב זה, שאת החברה עוד זיהיתי.

מישהי אמר ספק יום הולדת - ספק מפגש בלוגרים? אני מניח שפחות או יותר כל אחד מהאנשים שבאו לתת צומי לחתולה הזו. וכן, ניצחת אותי במספר הבלוגרים, שמחה? אני מניח שהשיא גם יחזיק מעמד בערך עד ליום ההולדת הבא שלי...:-)

אז סקאי אצלי כבר משישי בצהריים ועכשיו אני נותן לילדה לישון קצת בזמן שאני מעדכן. אתמול בערב אספנו סתם איזה בחור פה בסביבה וניסינו את כוחנו בהגעה עצמאית לנחלת בנימין. כמו שאמרתי לשני הנוסעים שלי כשעמדנו ברמזור היציאה של מחלף השלום, המקום האחרון בו עדיין הייתי בטוח שאני בדרך הנכונה: יש לי בערך שליש מיכל, אני מאמין שנגיע לפני שהוא יגמר.

באמת הגענו לפני שהוא נגמר, אגב. קצת לפני. אמא שלי שוב הוכיחה שהעובדה שהיא גדלה בת"א באמת יעילה כשהבן שלה לוקח פניות מוקדם מדי, מאוחר מדי, או פשוט בכלל לא.

בכל מקרה, היינו דווקא בין הראשונים, בהתחשב בכל הדברים. אכן רשימה מכובדת של בלוגרים מפורסמים יותר ופחות הייתה שם, ואני בטוח שכשאני אוסיף את הקישורים אליהם (ברגע שיהיו לי) זה יסכם את זה די יפה.

הילדה קיבלה שרשרת עם תליון חתול (how fitting), ספר שאליאנורה הגדירה אותו כ"מלכוד 22 לרפואנים", המון צומי וכנראה גם cold feet לאור ההצהרה שלה של מצב השכרות אליו היא אמרה שהיא מצפה להגיע והמצב בו היא עזבה את הפאב. הלונג איילנד הזה באמת היה יחסית חלש, ואני טעמתי אותו, ככה שאני יודע. העיקר ששכנעתי את ג'וני להזמין לה אורגזמה, והנה, משחקי מילים משעשעים לעולם ועד.

בסך הכל את רוב הבלוגרים שהופיעו לא הכרתי, אבל היה נעים להכיר, בין אם הם הביאו עוגה, סתם דאגו לשעשע, או, הכי חשוב, הודיעו לי שחוללתי שינוי בעזרת פוסטים מסוימים שלי. כמובן שהרמת כוסית "אקסיות הן השטן" ביססה את מעמדה בתור טקס שחוזר על עצמו, אני בטוח שעוד יהיו רבות כאלה. והכי חשוב, הילדה קיבלה חיבוקים (ונשיכות) מכל כך הרבה אנשים באותו ערב, שאני אישית לא מבין איך יש לה חוצפה לדרוש פוסטי צומי.

צוחק. מזל טוב לך, ילדה, ותהני מהמתנה שלי, לפחות. האחרים יכולים לקפוץ לי...:-)

כמובן שאי אפשר לשכוח ששני פוסטים לפני זה הנכתב עכשיו היה אחד לא מובן במיוחד למי שלא חקר בנושא או קרא אותי בעבר, פוסט שבאמת מסיבה שהיא מעבר להבנתי כבר עבר את המאה תגובות. אז כן, דוריס כבר נמצאת באופן חד משמעי ובלתי הפיך (כן, נו, יש ניתוחי לייזר,אבל תזרמו איתי) על העור שלי. בין השאר, זו הייתה החוויה הכי כואבת בחיים שלי, חוויה שנמשכה שעתיים. לאליאנורה היה את הכבוד המפוקפק להחזיק לי את היד לקראת הסוף, כשכבר באמת סבלתי ולא היה אכפת לי להרגיש כמו נמושה כל עוד משהו יכול לעודד אותי.

רבע שעה אחר כך פלג הגוף העליון שלי עדיין היה מורכב מתערובת משונה של שיתוק, כאב, חוסר תחושה ועוויתות בלתי רצוניות.

עכשיו יותר טוב לי, ולא, לא אכפת לי שלא באמת שאלתם.

אני מצטער על העניין שמה לעשות, גם אני צריך להיות בתמונות של דוריס (ופרד, שההצללה שלו חודשה מיד אחרי שדוריס הושלמה, מה שבהשוואה לחימרה הזו לא כאב לי בכלל), ולכן, הצפיה על אחריותכם.

ועכשיו, כמה דברים:

1) כן, אני יודע שאני רזה, ולא, לא אכפת לי מה אתם חושבים על זה. אני לא מה שחשוב בתמונות האלה בכל מקרה.

2) זאת המצלמה שלי וככה היא תישאר עד שתפסיקו להיות קמצנים ותקנו לי אחת באלף שקל, אז תתמודדו. 3) אני דווקא כן אוהב את התמונות, ולכן אני כן אתן את כל הקרדיט לה, שצילמה אותן.

,The lowest trees have tops, the ant her gall

;The fly her spleen, the little sparks their heat

,The slender haird cast shadows, though but small

;And been have stings, although they be not great

,Seas have their source, and so have shallow springs

.And love is love, in baggars as in kings

;Where rivers smoothest run, deep are the fords

;The dial stirs, yet none perceive it move

;The firmest faith is in the fewest words

:The turtles cannot sing, and yet they love

;True hearts have eyes and ears, no tongues to speak

.They hear, and see, and sigh, and then they break

  "Sir Edward Dyer, "A Modest Love

כל השבוע עבר לי בציפיה לסוף השבוע. כן, אני יודע שזה לא בהכרח שונה מכל שבוע אחר, אבל זה היה יחודי. ולמה? כי הוא היה מתוכנן להיות עמוס עוד לפני שהתחיל השבוע שקדם לו. בנוסף, העיסוקים כללו ברובם דברים שהסיכוי שישתבשו קלוש מאוד.

אתם בטח מצפים עכשיו לאיזו הערה צינית בנוסח "אלא אם כן מדובר בי", או "מרפי זקף את ראשו המכוער", אבל... קחו נשימה עמוקה:

הכל התרחש כמתוכנן!

והרי האירועים, בסדרם הכרונולוגי:

יום חמישי היה יום הסטודנט באוניברסיטת ת"א. כמובן שלא נתתי לעובדה שאני לא לומד שם למנוע ממני מלהיכנס חינם, ולכן מצאתי את עצמי מזמין אנשים (אמרתי אנשים? התכוונתי בחורות) כבר באמצע השבוע. הבעיה? למצוא מישהי מספיק נואשת שתסכים לבלות איתי את רוב היום, כי אחרי 12 בצהריים נפתחות הקופות ולשלם 30 ש"ח כניסה זה בערך 30 ש"ח יותר ממה שהייתי מוכן לשלם.

אז נסיעה לעיר דרום-מרכזניקית ואז נסיעה לאוניברסיטת תל אביב (שאגב, שתיהן עברו בשלום ובלי סיבוכים. כן, גבירותי ורבותי, הפסדתי את תואר "אלוף הארץ בפספוסי פניות" שלי וגם את תואר "סגן אלוץ הארץ בלקיחת פניות מוקדם מדי". יהי זכרם ברוך) הביאו אותי ואותה (אני צריך למצוא "סיבה" חדשה לקרוא אותה, זאת הייתה פגישה שבאה כהפתעה גמורה, ממש לא ציפיתי שהיא תסכים) לשם מוקדם כצפוי, וגיליתי דרך מאוד משתלמת לעשות כסף: השתתפות במחקרים פסיכולוגים. עשר דקות, עשרה שקלים, כמות מאמץ שואפת ל-0.

ארוחה במקדונלדס וטיול קצר הביאו אותנו לאזור שאנטי עם מזרונים וכריות, ושם בילינו כמה שעות, מנסים לחשב כמה כסף צריך לבזבז כדי להשתכר מהבירה המהולה (כאילו לא מספיק שהיא הייתה קרלסברג) שמכרו ב-15 שקל לכוס.

פגשתי אותו ממש במקרה, ומעט זמן אחר כך, אותה, ממש לא במקרה. כמות הבלוגרים הייתה משעשעת. ראינו את הדג נחש בהופעה (פעם ראשונה שלי):

מאוחר יותר, למדתי שהכשרון שלי להיות עלוקה מאוד משתלם לפעמים. פגשנו אותה, הסלב הבלוגרית הראשונה שאני מתגאה בלהכיר, ואימתתי את חשדותי שכן, זה שהיא חכמה לא אומר שהיא לא יפהפיה. Some people have it all....*heart breaking sigh

תמונות שוות מההופעה של היהודים אין לי, כי שוב לא למדתי מנסיון ואכלתי נקניקיה מאחד הדוכנים לפני ההופעה והרגשתי רע בערך מהאמצע. גם לא ממש בא לי להשתתף בפוגו, שמסתבר שאולי בחיפה עדיין לא מוכנים אליו נפשית, אבל בת"א ועוד איך. תמיד יש פעם הבאה. זמן קצר אחרי ההופעה פרשתי, לא התחשק לי להישאר במצבי לראות את אביב גפן וגם לא את אסף אמדורסקי. סחבתי אותה איתי ליציאה (וחסכתי חצי ממחיר החניה בדרך בזכות היותה סטודנטית) וחזרתי הביתה, עייף ואמנם לא מרגיש הכי טוב בעולם, אבל מסופק.

ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.

כמה שעות פלוס ארוחה פלוס חברה נשית אצל אבא שלי הכתיבו את רוב יום שישי. זה, וצפיה בסדרת אנימה מצחיקה (לחנך בחורות זה קדוש). כמובן שאבא שלי הרגיש צורך לתקן את המעוות (הוא לא הביך אותי בארוחה הקודמת) בעזרת המשפט "אני מרגיש ששני אלה ידאגו אחד לשניה."

תודה, אבא.

הייתי יכול לספר הרבה על יום שישי. אני אמנע, ולא, לא בגלל שהפוסט ארוך גם ככה (דרשתם עדכון, תסבלו!).

והיה ערב ויהי בוקר יום שבת.

היום (שבת) היה יום רווי ארוחות חגיגיות. כיוון שאני עם המשפחה וגם עם החברים אוכל כמעט בכל פעם במסעדה מומלצת אחרת, כבר חקרתי הרבה מאוד מסעדות במספר השנים האחרונות. בדרך כלל אנחנו הולכים רק למקומות שיש עליהם המלצות, וככה גיליתי מסעדות נפלאות כמו "צ'ימיצ'נגה" ו"Black Steer" שהיו מאוד מוצלחות. כמובן שציפיתי שגם הפעם אני אהנה מארוחות משובחות במחירים שהיו גורמים למנכ"ל חברת היי טק מצליחה להשתנק. כמובן שסוף השבוע לא יכול להיות מושלם, וטעיתי בגדול.

"בבל'ה" בת"א היא מסעדה עממית. סבבה. זה מין טרנד חדש, לאכול אוכל עממי במחירים לא עממיים, אבל אין לי שום דבר עקרוני נגדו, כבר אכלתי במספר מסעדות כאלה שהיו מאוד מוצלחות. אבל במסעדה הזו היו מספר דברים קצת יותר מדי עממיים בשבילי (אני מניח שהעובדה שהיא הייתה ריקה לחלוטים בשבת בצהריים הייתה צריכה להדליק נורה אדומה):

1) המזגן מהקומה השניה לא אמור, לעניות דעתי, לטפטף על יושבי הקומה הראשונה. כן, אני יודע שזה לא מש בשליטת בעלי המסעדה, אבל הייתי מצפה שלפחות יפגינו דאגה, התנצלות, או נסיון אמיתי לנקות את המים (המלצרית החליקה עליהם אחר כך. מי אמר שאין צדק אלוהי?)

2) אני לא פרינססה דרום אמריקאית, אבל המינימום שאני מצפה ממלצרות היא הגשה נורמלית של אוכל. אין שום סיבה בעולם שאחותי תצטרך להעביר לי את השתיה ואת האוכל בגלל שלמלצרית אין חשק ללכת את כ-ל המטר וחצי לצד שלי של השולחן ולהניח את הצלחת כמו שצריך.

3) אולי אני קטנוני, אבל אני אוהב לשתות בארוחות רציניות. אצל אבא שלי אני מוכן לסבול את הגולדסטאר (הבירה לא ממש רעה, אחרי הכל) אבל בארוחות בחוץ, אני מצפה ממסעדה שמכבדת את עצמה שיהיה לה לפחות לף בראון, או משהו אירופאי ראוי לשתיה. בזו לא היה כלום פרט לזבל הישראלי הזה.

4) עממי, עממי, אבל יש גבול. כשחתול נכנס לתוך המסעדה אותי זה מטריד. כשהוא מתיישב ליד השולחן ומתחיל לילל, זה ממש מעצבן. כשאף אחד גם לא טורח לסלק אותו, על אחת כמה וכמה. אין לי שום דבר נגד חתולים, עם יוצא מן הכלל אחד: חתולי רחוב. במיוחד כשהם ליד האוכל שלי, ואני יודע מה זה עשה לרם בזמן הצבא (טוקסופלסמוזיס, שגררה בערך שנה וחצי גימלים ושני ניתוחים). זו הייתה הנקודה ש"בבל'ה" קיבלה אצלי X גדול בסעיף ה-"האם לשוב למסעדה זו בעתיד".

מאוחר יותר, הלכנו לחגוג את יום ההולדת של דן ב"ביסטרו 56" בארנה. אחד מאיתנו כבר היה שם פעם, ולכן הגיוני שחשבנו שאין הרבה סיכוי לטעות. אז זהו:

1) כשמזמינים מקום לשמונה וחצי בערב ומגיעים למצוא שהמסעדה נפתחת רק בתשע... אני פשוט לא יודע מה להגיד על זה. גרררר.

2) מלצרים בדרך כלל שואלים בקשר למנות הראשונות אם להביא את כולן ביחד או לחוד, במיוחד כשיש אחת שלוקחת יותר זמן. לא טרחו לשאול אותנו, ומנה אחת התעכבה מעבר לכמה שהיה צפוי או הגיוני, ולשבת ארבעה אנשים ולאכול הזמן שהחמישי מחכה למנה שלו עשרים דקות זה לא נעים, בלשון המעטה.

3) זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל חבר שלי מצא חתיכת פלסטיק בסטייק שלו. המנה הוחלפה מיד והוקנה לו קינוח חינם (יופי באמת שהם החליטו בשבילו שהוא רוצה קינוח!). המינימום שהייתי מצפה מכל מסעדה שקורה בה דבר כזה הוא לתת מנה חדשה בחינם. לא, לא קינוח שעולה 24 שקל, אלא מנה עיקרית שעולה 85, וזה לכל הפחות, אם לא את כל הארוחה של אותו סועד בחינם. אם אני והחברים שלי לא היינו אנשים נעימי הליכות באופן כללי, היינו הופכים שם שולחנות וגם דואגים לקבל את זה. אני אישית, אם זה היה קורה לי, הייתי תופס את המנהל לשיחה רצינית.

הטיפ שהשארנו למלצרים היה 9% מהסכום הסופי, ואם אתם שואלים אותי, גם זה היה מוגזם. המקום הזה שרוף אצל כולנו לחלוטין.

וכעת לסיבה שבגללה לא הקדשתי פסקה שלמה כדי לנסות להפגין את תחושותי כלפי אנשים שמציקים לי בנוגע לעדכונים: הקעקוע הבא שלי.

מי שמכיר אותי וחקר מעט בנוגע לנושא יודע שאת הקעקועים שלי, שיש לי ושעוד יהיו לי, אני עושה כדי לסמן נקודות מפנה בחיים. שינוי מהותי כלשהו. הראשון מסמן את השחרור מהצבא ומהעבר לחיים אמיתיים, עם מס הכנסה, ביטוח לאומי, עבודה מסריחה וחסרת תודה של 9 שעות ביום כדי לחסוך כסף ללימודים וכל זה:

הבא שלי לוקח צעד נוסף והופך להיות מקורי לחלוטין. החלטתי עליו ברגע שראיתי את זה (הייתי מבטיח פרס למי שמזהה שאיפה התמונה לקוחה, אבל אני סטודנט עני ופרסים וירטואלים נראים לי מעוררי רחמים):

שקלתי לזמן מאוד קצר לעשות אותו בצבע. מעבר לעובדה שהצבע שלו לא רחוק מצבע עור, אני לא בטוח כמה פרטים יהיה אפשרי לשמור אפילו בשחור לבן, שלא לומר שצבע יהפוך את הקעקוע הזה להשקעה שתצריך משכנתא ועוד יגרום לו כנראה להאפיל על הקעקוע הקודם. לאחר מכן עברתי על לשקול דברים אחרים, ואז גייסתי את אלילת האיורים שלי לעזרה וזה מה שיצא:

אני מבקש: גם אם אתם קוראים את השורה הזו אחרי שהתעלפתם מרוב שהערצתם את יופי האיור ומישהו עורר אתכם עם מלחי הרחה, גייסו את כל הביקורת האפשרית ואמרו מה אפשר לשפר באיור או מה אתם לא אוהבים. גם האלילה תקבל את זה ברוח טובה, כך נמסר לי. הדבר הזה ככל הנראה עומד להיות מצויר באופן תמידי על העור שלי, ואני צריך שהוא יהיה מושלם. הצוואר של ראש העז יקוצר כדי להתאים לאורך של צוואר הדרקון, אגב. וכן, אני מצפה שתהיו עד כדי כך קטנונים אם לא יותר.

תודה.

Quote of the post: (יום אחד אני עוד אתחיל לצטט פה סופרים בריטים מתים)

-" כשאני שומע מוסיקה

   אני מצטער

   שאני לא באך.

   אבל, יותר אני מצטער

   שאני לא חתול."

יהודה אטלס, "גם הילד הזה הוא אני." (ולחשוב שהיא לא הכירה את הספר הזה קודם... חור רציני בהשכלה).

הנה, פוסט ארוך. חסר לכם שאתם מתלוננים עכשיו.

 הבהרה בקשר לפוסט הקודם:

אין לי שום שנאה יוקדת ספציפית נגד שום בחורה שאוהבת את הצבע ורוד, יש לי כמה ידידות כאלה למעשה, ואין לי אפילו שנאה מיוחדת נגד פקאצות באופן כללי, כל עוד הן שומרות מרחק ממני ומהבלוג שלי, ועדיף גם מבלוגים של חברים שלי. הצטרפותי לטבעת הזו (וההחלטה שאני כנראה הייתי לפחות חלק מהסיבה להקמתה, מגלומן שכמוני) לא אומרת שום דבר על הרגשות שלי כלפי היצורים האלה. מה שמכעיס אותי הם אנשים, לאו דווקא פקאצות, mind you, שלא קוראים את הפוסט ומגיבים ע"י הפעלת עומס ממושך על מקש ה-ח' והתגובה "בלוג יפה מוזמן לשלי", משולב ביותר שגיאות כתיב ממה שאני מסוגל לסבול. בגלל תגובות שלה ושלה, אני אבהיר פה בדיוק מה מפריע לי:

1) למרות שבזמן האחרון זה לא כל כך קרה לי, בעבר היו לי תקופות של פוסטים מאוד ארוכים, הותיקים שביניכם בוודאי זוכרים אותם. אני מבטיח לכם, כל פוסט שלוקח לכם רבע שעה לקרוא, לי לקח לפחות שעה לכתוב. אני משקיע בפוסטים שלי זמן ומחשבה, כמו הרבה מהחוגים האינטיליגנטים שבהם אני חג, ואני מאמין שכל שאר הבלוגרים ולא רק אני נהנים מתגובות שמשקיעים בהן בתמורה. כשמגיבים בצורה כזאת, זה מעליב, מה גם שזה תמיד נחמד לראות שמגיבים לך אנשים חדשים, וכהתגובה היא של מישהו שלא קרא בכלל זה פשוט מכעיס.

2) אם נתעלם אפילו מהפוסטים הארוכים והמושקעים, ישנם פוסטים רציניים לכל אחד ואחד מאיתנו. פוסטים שבהם אנחנו מדברים על דברים שבשבילנו, לפחות באותו רגע, נמצאים ברומו של עולם. הדכאון הרגעי שלנו, בעיות כלליות, ותגובה בסגנון "חחחחחח" לפוסט כזה ממש מרתיחה אותי, גם כשהוא לא שלי. אנשים שופכים את הלב ונענים בצורה כזו לפעמים.

3) בקשר להתנשאות: אני לא מתנשא על אנשים או מחליט שאני יותר חכם מהם בלי סיבה. אין פקאצה אחת שהחלטתי שהיא כזו לפני שראיתי לפחות כמה עמודים מהבלוג שלה. התכונה של "פקאצה", אגב, כבר ממזמן לא מוגבלת לבנות בלבד. אי אפשר לכמת את רמת האינטיליגנציה של בן אדם לפי הבלוג, אי אפשר אפילו להעריך אותה. אפשר, די קל אפילו, לחסום אותה מלמעלה.

בלי קשר, שגיאות כתיב (בניגוד לשגיאות הדפסה, שגם אני חוטא בהן) פשוט גורמות לי לטיקים עצבניים. שריטה. ככה זה. הלוואי שהייתי רואה בבלוגים האלה רק החלפת "אם" ב-"עם" ולהיפך. ואני מבין שזו לא ממש הדרך לשפוט אנשים, אבל ילידי הארץ שעדיין לא מסוגלים לאיית אחרי חמש עשרה שנים או יותר פשוט נתפסים אצלי כאנשים פחות אינטיליגנטים.

מקווה שהבהרתי את עצמי. בכל מקרה, השתייכותי לטבעת מוטלת בספק אחרי ההתעלמות של רוב חברי הטבעת ממספר פקאצות שכבר הצלחתי לאתר (לא שניסיתי, זה פשוט קרה) בבלוגים שאני קורא.

בזמן האחרון אני מחייך הרבה יותר בקלות מבדרך כלל. אני גם צוחק הרבה יותר בקלות. אני קם בבוקר עם חיוך כל כך מטופש על הפנים שבא לי להכניס לעצמי סטירה כשאני מביט במראה. עברתי לשמוע הרבה The Corrs ואפילו בריאן אדאמס תופס את המקום שאוכלס בצורה כל כך יעילה בעבר על ידי פנתרה ברשימה שלי. נעשיתי הרבה יותר susceptible למוזיקה שקטה בפנדורה, והתחלתי להוריד קצת Beatles. מצד שני, החלטתי שגם גראולינג במידה טובה בשירים לא חייב להיות כל כך רע. בגדול, אני מקבל הכל בהבנה... מצב הרוח שלי טוב בצורה קיצונית.

חלק מכם יודעים למה, ומי שיודע כבר אמר לי מזל טוב, אז אין צורך לחזור שוב על הברכות. נקווה שימשך ככה...

לכל מי שאי פעם אמר לי "למה אתה לוקח איתך לכל מקום את המצלמה?" יש לי רק דבר אחד לומר, או יותר נכון, להראות:

ולסיום, ראיתי את הסרט הגאוני הזה בפעם המי-יודע כמה שוב שלשום, ולכן הפסאודו-אינטלקט שלי יתעכב שוב:

Quote of the post #1 -

"It's only after we've lost everything that we're free to do anything"

- Tyler Durden, "Fight Club"

Quote of the post #2-

"On a long enough timeline, the survival rate for everyone s to zero."

- Narrator, "Fight Club"

Quote of the post #3-

"I felt sorry for guys packed into jims, trying to look like Calvin Klein or Tommi Holfiger said they should."

- Narrator, "Fight Club"

Quote of the post #4-

"The things you own end up owning you."

Tyler Durden, "Fight Club"