איך חול יכול להיות מהיר?

למרות שכמו רוב הפוסטים שלי, הנוכחי נכתב ברצף פרט לתיקון שגיאות הדפסה, יש לי הרגשה שהוא עומד להיות די ארוך, אז אל תגידו שלא הזהרתי אתכם מראש.

הזהרתי אתכם. שלא תגידו שלא.

אז ככה, למי שעדיין לא מודע לעובדה המצערת שבגלל אירועים שקרו בערך אז, נאלצתי לעזוב את לימודי ואת דירתי הנהדרת ועמוסת השותפים מורטי העצבים בחיפה, הנה, עכשיו אתם יודעים. בצר לי ועם ארנק עם משקל כמעט שלילי הדרמתי מעט, ועכשיו אני גר אצל אבא שלי. זה משהו שלא עשיתי מעולם, מחוסר ברירה, רצון או אפשרות, הסיבות לא באמת קריטיות או רלוונטיות לנושא. ישנן סיבות מספר שאת חלקן שקלתי וחלקן לא לפני שעברתי, לחיוב ולשלילה לארגון החדש הזה. לא התכנסנו כאן כדי לדון בהן, אלא רק באחת מהן, שתתי הסעיפים שלה כוללים את היתרונות והחסרונות באבא שלי בכלל, ובלגור איתו באותו בית בפרט. ואני אפרט, אל תחשבו שתצאו מזה כל כך בקלות.

לחיובי:

1) אם החסכון בכסף שלא ממש קיים בחשבון שלי היא הסיבה העיקרית למעבר, אז ניתן להבין למה אני מעדיף לא לבזבז כסף נוסף שאין לי עד שאמצא עבודה קבועה במקרה הרע, או עד שאקבל את המשכורת הראשונה במקרה הטוב. אחד הדברים החיוביים באבא שלי היא היכולת שלו לבזבז כסף על אחרים, ועלי בפרט. כיוון ואולי בגלל שאני הילד היחיד שלו ששמר איתו על קשר מסיבות שלא נדון בהן כאן, לא הייתה לו בעיה להשקיע בי באופן כללי, לא בעבר וכפי שתיווכחו, גם לא בהווה.

תוך פחות מ-48 שעות מאז שנחתה כף רגלי בחדר שהוכן בשבילי, תרתי משמע, קרוב ל-700 שקל הושקעו בבגדים ונעליים בשבילי. ואלו רק הדברים שניתן למדוד. עוד משהו בסביבות ה-150 ש"ח מצאו את עצמם בכיס שלי, 50 מהם הושקעו בחלקן בשווארמה (הצעתי להחזיר עודף, הוא סירב) ועוד 100 ניתנו לי לבזבוזים כלליים. עדיין לא השתמשתי בהם, כי המצב שלי לא באמת דורש קניית אוכל בחוץ או בזבוז מכל סוג שהוא.

אתמול הוא לקח את ג'ינה לנסיעה (חוויה הזויה לפרוטוקול: לראות דייהטסו שרייד עומדת ברמזור עם חבטה קלה באותו מקום ששלך נחבטה, לעבור אותה, לעצור לרגע ולהסתובב לסקור את לוחית הרישוי, לוודא שהיא אכן שלך, ולגשת לראות מי הנהג ומי האיש המוזר שיושב לידו), וכשהיא חזרה, היא חזרה עם מיכל מלא, שמן שהוסף והיה חסר כבר לא מעט זמן, מים מזוקקים במצבר ובאופן כללי במצב הרבה יותר אידיאלי לנסיעה (לא שממש השתמשתי בה הרבה מאז שאני כאן, הכל חוץ מהספורטן במרחק הליכה, אבל נחמד שיש אפשרות).

ההשקעה הזו, אגב, גם היא הייתה קרובה ל-300 ש"ח. אז כמובן שקיבלתי נזיפה על שנהגתי כמעט בלי שמן במנוע, ובצדק, אבל אני לא נדרש להחזיר את הכסף. לא, גם לא אחרי שתהיה לי עבודה.

2) אבא שלי באופן כללי דואג, ויש בזה הרבה דברים חיוביים. לא משנה בני כמה אתם, אתם חייבים להודות שהורה שדואג לכם זה דבר מהנה. בין השאר הדברים כללו חיפוש של מודעות דרושים בעיתון המקומי, חלקן לא היו בעיתון שאותו אני לקחתי כחודש לפני, ויצירת קשר עם אנשים שיכולים לעזור לי במציאת עבודה או פשוט להעסיק אותי. אבא שלי, בניגוד מוחלט אלי, מכיר הרבה אנשים שיעילים בהרבה משימות שונות, בהרבה מקומות שונים. ביומייםן האחרונים כשקמתי כבר הייתה מוכנה לי ארוחת בוקר צנועה למטה במטבח. אתם חייבים להודות שזה נוח.

לשלילי:

1) עם כל הדברים החיוביים בדאגה של הורים, היא בדרך כלל באה בצירוף של התייחסות אליכם כילדים קטנים. אני מודה, אני די הבאתי את זה על עצמי בכך שאני מתיר לו לעשות דברים בשבילי, אבל זה עדיין מטריד משהו. ההתיחסות הזו, בין השאר, כוללת להעיר אותי בבוקר, בלי קשר לעובדה ששמתי לעצמי שעון מעורר לשעה המדויקת שתציע לי 8 שעות שינה, לא יותר. זה מאוד מעצבן כשמעירים אותי לפני הזמן המיועד, אפילו רבע שעה לפני. וזו רק דוגמה.

2) לאבא שלי יש נטיה לסתור את עצמו במילים כמו גם במעשים, וזה מאוד מבלבל לפעמים ומתסכל לעיתים תכופות. למרות שהוא דאג לומר לי פעמים אינספור שהבית כאן הוא שלי בדיוק כמו שהוא של כל אחד אחר שגר בו, אירוח אנשים לעיתים תכופות מדי יכול להוות בעיה. אמנם עוד לא הייתה לי ההדמנות לנסות, אבל מהתבטאויות סותרות כבר הסקתי את זה. הוא גם אמר שמבחינתו, אם אני אשב חודש בבית בלי עבודה זה יהיה בסדר, אבל זה לא מפריע לו להתקשר אלי 5 פעמים ביום כשהוא לא בבית ולוודא שאני לא שם, שיצאתי לחפש עבודה כזו או אחרת ואני לא סתם יושב ומחכה לתשובה אפשרית מעבודות שלהן כבר הגשתי קורות חיים. ויש מספר כאלה, היו כבר מהיום השני.

3) אבא שלי לא מבין למה אני מתכוון לפחות בחצי מהדברים שאני אומר, ולוקח את חלקם בצורה רצינית הרבה יותר מדי. הוא גם כנראה חושב שאני די טיפש לפעמים, או פשוט נורא תמים, והשילוב של שלושת הדברים יכול להרתיח לעיתים קרובות מדי. לדוגמה: אתמול, אחרי יום ארוך, אמרתי כמה דברים חיוביים על עבודה אפשרית, ושהבעיה היחידה היא שהיא כוללת הכשרה שאני אאלץ לעבור ואני לא בטוח שאני מסוגל. זה גרר, אחרי לא מעט ביטויים סותרים כמו "קח את זה בקלות" ו"אם לא, אז לא" לצד "אז מה, אתה רוצה לוותר?" ו"אין לך ברירה", גם שיחה שאני בספק שאכן התקיימה עם חברים שלו במשטרה (הוא מתנדב כבר לא מעט שנים) בקשר למהות ההכשרה וכמה היא לא באמת רצינית, ושיחה אלי מחבר שלו שגם אני מכיר, אבל מעולם לא הייתה לי סיבה לשוחח איתו או לו לשוחח איתי באופן פרטי על אותה הכשרה והקשרים שלו שאליהם אני יכול לפנות אם יש לי בעיות. הוא גם שאל אותי לפחות ארבע פעמים היום (הפסקתי לספור) אם היום יותר טוב מאתמול ואיך אני מרגיש. כל זה מהטלת ספק ביכולת שלי לעבור את ההכשרה, שאמנם יהיה מאוד נחמד אם אעבור אותה, אבל אני באמת אתמודד אם לא, ולא אתחיל למלא אמבטיה במים חמים ולנסות לאלתר תער ממכונת הגילוח שלי. 

כל זה, להזכירכם מציון של משפט אחד בקושי שמביע דאגה קלה מהרמה הנדרשת בהכשרה. תגובה חסרת כל פרופורציה לכל הדעות.

עם כל הדברים הנזכרים מעלה, אני לא מתחרט שעברתי לכאן, הייתי מתקשה הרבה יותר לשמור על הדירה בחיפה וגם לא ממש הייתי משרת שום מטרה חוץ מקרבה גיאוגרפית מבורכת אבל לא מאוד יעילה לדברים מסוימים שיש לי בחיפה וחשובים לי לאין ערוך, וזאת במחיר של כעשרים וחמישה אלף שקלים חדשים למשך השנה הזו, מה שהיה קצת מקשה עלי (the mother of all understatements) לחסוך כסף למען חזרה ללימודים בעתיד. היתרונות די מאפילים על החסרונות בסופו של דבר, ותמיד יש את אשתו של אבא שלי שתבוא אלי אחרי יום קשה ותציע לי משהו בנוסח "תוציא בירה, נתחלק חצי-חצי?" שמיד מעלה לי את מצב הרוח, בגלל השעשוע אם לא בגלל האלכוהול. (עברנו מגולדסטאר להייניקן, בזכות השפעה מבורכת של שכן שלא שותה מים, רק בירה. לפחות עכשיו גם נסיכות אליטיסטיות יוכלו לשתות).

החל מיום ראשון בשבוע הבא וכלה ביום חמישי אני לא אהיה בבית או עם גישה כלשהי לאינטרנט. אל תשאלו למה, יש אפשרות של התפתחות חיובית בקשר לעבודה ואני לא רוצה לפתח יותר מדי ציפיות, וחוץ מזה, מרפי תמיד מקשיב. הכל יתגלה, אם תרצו (מסיבה שיכולה להתפרש כתחילת התפרצות פסיכוזה קלה) ואם לא, בסוף השבוע הבא. עד אז קשה לי להאמין שאני אעדכן, למרות שהיו לי לא מעט פוסטים מאז שהודעתי שמעתה יהיו מעט. (mental note: כל פעם כשמלאי הרעיונות או הסיבות לפוסטים כלה, לכתוב פוסט שמציין שאני מספיק לכתוב. עד עכשיו, כל פעם כזאת גררה אחריה שורת פוסטים מכובדת למדי).

עד אז תנוחו. I know I won't.

הרבה זמן לא עדכנתי. ובין אם שאלתם או לא למה, אני אגיד לכם. למה? כי זה הבלוג שלי, ואני אשעמם אתכם למוות כמה שאני רוצה!

בזמן האחרון לא הייתה לי הרבה גישה לאינטרנט. כלומר, הייתה לי גישה בפוטנציה, בחוות המחשבים בטכניון, אבל לא היה לי יותר מדי חשק לבקר שם גם כששבוע עבר ועדיין לא עדכנתי. שטויות לכתוב יש לי כמעט תמיד, את זה אני מניח שרובכם אם לא כולכם יודעים, אבל חשק היה חסר.

בזמן האחרון פשוט לא יותר מדי מעניין אותי להסתובב פה, לפחות לא כמו פעם. זה קשור לכמה סיבות, לדוגמה העובדה שכשאתה מכיר באופן אישי פחות או יותר כל בלוגר שאתה קורא אצלו, קצת מהקסם אובד. לא שאני מצטער אפילו לרגע על זה שהכרתי אפילו אחד או אחת מכם, אבל לקרוא בבלוג של בן אדם שבין כה וכה פגשתי לפני יום, יומיים או שבוע זה קצת חסר טעם.

אני מניח שבגלל בערך אותה סיבה התגובות פה נתמטעו בזמן האחרון, רובכם מכירים אותי אישית, חלק מכם סתם עסוקים ולא קוראים פה, ואולי זה נשמע לא אמין, אבל זו לא קריאה נואשת לתשומת לב כשאני אומר שמיעוט כניסות או תגובות בבלוג מטריד אותי. הגעתי לממוצע של 60 ומשהו כניסות פר פוסט, וכשאני יודע בתור עובדה שלפוסטים הראשונים שלי לא היו אפילו 5 כניסות, זה אומר שהיו אפילו יותר.

יש לי חיים, רק קצת, ובניגוד למה שזה היה גורם לי לעשות בעבר (לכתוב על זה בפוסט) אני מעדיף להתרכז באנשים וחוויות אמיתיות. שוב, אני לא פורש (בינתיים) ואתם יודעים שאני לא מחפש תשומת לב (לא יותר מהרגיל, בכל אופן), אני רק מעלה את המחשבות שלי על כתב, כי זה עוזר לי לארגן אותם, ואם כבר, אני יכול לספר לכם עליהן בלי צורך לעשות עשרות טלפונים.

מה אני עומד לעשות בנידון? קודם כל, דברים שאני לא עומד לעשות הם להתאמץ לכתוב על עוד ארוחת שישי בבית (שהיה הבית של אבא שלי וממש בקרוב עומד להיות שלי), עוד יציאה סתמית יותר או פחות (לא שאני מחשיב יציאה כלשהי עם חברים סתמית, אבל בכל זאת) או סתם דברים שקרו לי ולא מעניינים אפילו אותי. מה שאני כן אעשה זה חושבים, אראה כמה קוסמים לי כמה בלוגים שלא היה לי זמן לקרוא בעבר, של אנשים שלא ממש מכירים אותי, ונראה. אני מאמין שמכור שכמוני יחזור לכתיבה די מהר כשרק יהיה לי זמן פנוי וגישה רציפה לאינטרנט.

וכן, אולי הגנבתי את זה במשפט פה או שם, ועכשיו אני אומר קבל עם ובלוג שאני עובר לגור אצל אבא שלי, למצוא איזו עבודה לשנה ולחסוך כסף, ולראות מה בא לי לעשות עם עצמי בהתאם לזמן. לפתח אפיקים חדשים. for now, אין חיפה, חוץ מביקורים שיש מצב שיהיו די תכופים, אבל יהיו רק זה: ביקורים. אני מאמין שתהיה לי שנה טובה. תאחלו לי בהצלחה, ותתכוונו לזה, או שאני אטיל עליכם קללה נוראית ואפלה!

כן, אני יודע שעדכנתי לפני זמן לא רב. יש לי חסך, אז תסלחו לי.

הפוסט הקודם פורסם בלילה של רביעי, אבל מלכתחילה ידעתי שאני לא מתכנן ללכת אחריו לישון. בכל זאת, קמתי באותו יום בשלוש אחרי הצהריים, אחרי פחות או יותר יובל וחצי של שינה, והיו לי דברים לעשות. חישבתי מה היה קורה אם הייתי בן אדם שמוגדר נורמלי, שער בערך שש עשרה שעות רצופות ורק אז הולך לישון. הגעתי למסקנה שאני לא הולך לישון באותו יום לפני תשע בבוקר. גם ככה הייתי צריך ללכת עם סכום עתק (1549.47 שקלים חדשים, למי שמעוניין) לשלם את כל חשבונות הדירה לחודשיים האחרונים, אחרי שתכננתי לעשות את זה יום קודם (ובשלוש כבר נסגרים גם הבנקים וגם הדואר). אז בסדר, אבא שלי התקשר יום קודם ואמר שהוא רוצה שאני אבוא אליו כבר בבוקר, אחרי שיחה שהייתה פחות או יותר ליבון ההדורים בינינו, אבל לתומי חשבתי שכשהוא מתכוון ל"בוקר", זה לא ממש ישנה אם אני אגיע אליו בשתיים עשרה או אחת ב"בוקר".

זו הייתה טעות. ועל טעויות משלמים, גבר!

בכל מקרה, השיחה הראשונה ממנו הגיעה עוד לפני שמונה בבוקר, כשעדיין ישבתי בחווה וספרתי את הדקות כדי שאני אוכל ללכת כבר ולשלם את החשבונות ואז לחתוך הביתה ולגנוב לעצמי אולי איזה שלוש שעות שינה. בהיותו אבא שלי, הוא איכשהו הצליח להתקשר עוד ארבע פעמים עד שנפגשנו, בסופו של דבר בתחנה של חוף הכרמל. לזכותו יאמר שהוא הגיע לשם לבד וחסך לי את רוב הנסיעה דרומה במצב של הכרה מוגבלת. עצרנו באיזשהו בית קפה בעשר בבוקר, שעה שבה ממש ציפיתי להיות בזמן REM, אבל זה בסדר, כי גם המצב הער שבו הייתי לא היה רחוק מזה. בית הקפה בא כבר אחרי תספורת (נגזזו המחלפות השופעות של החודשיים האחרונים שבהם החלטתי, בהשפעה נשית כמובן, שאולי כדאי לי לנסות לגדל שיער. טוב, נו, גם ככה אני מעדיף את עצמי גזוז), וארוחת בוקר גדולה למדי שנחתמה במנת קפאין קדושה עזרה קצת. ואז הטקס מימי הצבא של בריכה-ג'קוזי-סאונה חזר על עצמו, והפעילות הגופנית בכלל תרמה למצב של עירות עד ששכחתי לחלוטין מהעובדה שאני ער כבר כמעט עשרים וארבע שעות רצוף. וכאן אנחנו מגיעים לגולת הכותרת של היום, הסיבה העיקרית שהרגשתי צורך לפרסם את הפוסט הזה מלכתחילה.

אבא שלי כבר חודשים ארוכים מזכיר מדי פעם את הפיזיותרפיסטית שלו, שאליה הוא הולך פעם בכמה חודשים. אני מכיר את התדירויות של הפיזיותרפיסטית של האחיות שלי (יש לי הסטוריה ארוכה של בעיות גב במשפחה, למרות שכל רופא שאי פעם תשאלו יגרוס שאין שום קשר בין גנטיקה לעקמת או לפריצות דיסק), ואני יודע שאם הן יותר מחודש לא מבקרות אצלן, הן מגיעות כמעט למצב של שיתוק כללי, ולכן נראה לי קצת מוזר כל העסק. הפעם הוא כבר קבע תור לפני שהספקתי בכלל לחשוב, ובשתיים בצהריים כבר היינו אצלה.

כבר בכניסה לבית נתקלתי בחומת ריח של לפחות שלושה סוגי קטורת שונים, והבית עצמו הכיל לונגים, וילונות ששייח'ים מצריים לא היו מתביישים בהם וכל מיני כדים שמכילים אבנים מוזרות. כבר אז התחלתי לחשוד בכל העניין הזה, אבל מצד שני אף פעם לא קיבלתי טיפול בבית פרטי של מישהו, אז את הרוב קיבלתי בהבנה. אבא שלי עזב, והתיישבתי עם המטפלת, ששאלה אותי אם אני רוצה לשמוע מה המשמעות של השם שלי, ואיך זה מתקשר לתאריך הלידה ומה זה אומר עלי באופן כללי.

זאת הייתה בערך הנקודה שבה התחלתי לשמוע את להקות הברווזים בראש שלי**. ובכל זאת, החלטתי לבוא בראש פתוח, וגם לצחוק לאנשים בפרצוף זה לא יפה, כך חונכתי. אז ישבתי איתה והיא אמרה לי כל מיני דברים, האמת, רובם נכונים למדי, ואז שלפה מין חפיסת קלפים מאחורי הספה.

חבטתי מנטאלית באופן חוזר ונשנה בברווז האחרון בראש שלי שהיה עיקש במיוחד והמשיך לגעגע אחרי חבטות שהיו מוציאות מכלל פעולה לפחות שלושה מאבטחי שב"כ והקשבתי בזמן שהיא הראתה לי את קלפי האותיות. אז היא גם הזכירה בנקודה מסוימת דברים כמו 'הילה', 'צ'י', וכמובן, דבר שהייתי מאוד גאה בעצמי על שהצלחתי לעמוד בו בלי לפתוח לה איזה צ'אקרה באופן אלים במיוחד, 'קבלה'.

כמה דברים שאני לא רואה שום סיבה נורמלית להאמין בהם, שאני מחשיב בתור זיוני שכל, תסלחו לי על הביטוי, יכולים לבוא בבת אחת? מסתבר שלא מעט.

בכל מקרה, היו דברים שהתאימו לי. לא התפלאתי יותר מדי. אף פעם לא מצאתי דברים כאלה משכנעים, גם לא כשהיא שלפה לי את קלף ה"נזיר", אני חושב שהוא שייך לאות "ג", והראתה לי את המבנה שלה על משהו שנקרא "עץ הספירות" של הקבלה. אז בסדר, הוא מראה כביכול שאני צריך את השקט שלי עם עצמי בקשר להרבה דברים, ונטיה יצירתית כדבריה (התחלתי לכתוב בפעם הראשונה בכיתה ח', אני חושב, כתבתי ממש גרוע, היום אני כותב טיפה פחות גרוע אבל ממש לא מסוגל בלי זה לפעמים). מצד שני, היא גם ממש לחצה על הקטע שכביכול יש לי אינטואיציה מיוחדת ואני יכול לבחור דברים נכונים אם אני עושה אותם בלי לחשוב. לא שיש לי ברירה, כולנו עושים את זה, אבל אני הרבה פעמים שופט אנשים, וגם רעיונות ודברים באופן כללי, כל פי רושם ראשוני. אני לא זוכר פעם אחת, פעם אחת ויחידה, שבה צדקתי בשיפוט שלי, לפחות לא בשבע-שמונה השנים האחרונות. אם הייתי סומך על השיפוט שלי, לא הייתי מכיר את רם, שיודע עלי דברים שאף אחד (ואני אכן מתכוון לאף אחד) אחר לא יודע, יש מצב טוב שלא הייתי מכיר את רובכם, שקוראים את הבלוג הזה. מזל שלמדתי לא לסמוך עליו, והשרלטנית הזאת אומרת לי לסמוך רק עליו. יופי לה. היא מוזמנת לסמוך על האינטואיציה שלה, כי היא כנראה אמרה לה שאני מאמין בדברים כאלה.

אחרי שיחת היכרות של בערך עשרים דקות, שבה, כמו שאמרתי, היא אמרה מספר אמנם לא מבוטל של דברים נכונים, אבל התעקשה במיוחד על דברים ממש, ממש לא נכונים, עברנו לחלק של הטיפול. כבר הייתי בחדרי מסאז'ים בעבר, זה דווקא היה קר הרבה יותר ממה שחשבתי שהם אמורים להיות, אבל כל פעם שהיא עבדה על חלק אחד כל שאר הגוף היה מכוסה, אז in retrospect כבר באמצע הטיפול הכרתי בעובדה שזה היה יעיל.

ולקטע של המסאז' עצמו. מעבר לעובדה שהוא פשוט היה הארוך ביותר שאי פעם קיבלתי בחיי (משהו כמו שעה ורבע. מטורף), הוא פשוט היה מעולה. אני חושב שבמהלכו היא בזבזה עלי אולי איזה חצי בקבוק של שמן, ולמרות שהוא התחיל במעבר של ידיים מעלי בלי מגע ("כדי להעביר אנרגיות", בחיי), הוא השתפר באופן דרסטי מאז. לקראת הסוף, כששכבתי על הגב, היא התחילה עם הצלצולים המוזרים, שרק אחר כך למדתי שבאו ממה שנקרא 'קערות טיבטיות'. זה לא שהצלילים היו לא נעימים. הם נשמעו כמו פעמונים, וזה באמת היה נעים למדי (היא החליפה דיסק איכשהו כשלא שמתי לב לדיסק שתואם לצלצול של הקערות), ואני נשבע כשהיא הרעידה אותן והניחה אותן עלי באמת הרגשתי מין תנודות כאלה גם הרבה אחרי שהן הפסיקו לזוז. אני זוקף את זה לזכות העובדה שגם פעמון (או הגונג הענק הזה שהיה בחדר) שמצלצל ממשיך להוציא קול גם הרבה זמן אחרי שאזניים אנושיות לא מסוגלות להבחין בצליל. לזכותה יאמר שזה פחות או יותר מה שהיא אמרה. לחובתה יאמר שהיא דיברה על "הילות" ו"אנרגיות" וכל מיני דברים כאלה. היא גם נתנה לי כרטיס שלה ועלון בנושא שבחיי, אם הייתי קורא לפני הטיפול, בחיים, אבל בחיים לא הייתי מתקרב למקום.

אני חולה על מסאז'ים מקצועיים, ותסלח לי צ'ר. אני פשוט מקבל אחריהם תחושת 'היי' כזאת שממש דומה לשכרות קלה, בלי הנזק הבריאותי לכבד. שלא לומר שגם הדרך להגיע להיי הזה לא דורשת ממני עבודה. מעולה.

בדרך חזרה עצרנו במקדונלד'ס (אני מוצא את עצמי אוכל שם לעיתים הרבה יותר תכופות בזמן האחרון. טוב, נו, המבצע שלהם עומד להיגמר בקרוב, אז זאת לא צריכה להיות בעיה להפסיק), אפילו זכיתי להזמין את הרויאל שלי עם גבינה בלי שום מבט עקום מאבי שומר הכשרות. מתחנת חוף הכרמל לקחתי את ג'ינה ונסעתי הביתה. כמובן שהיו אפילו יותר פקקים משהיו בבוקר, ובסופו של דבר הגעתי הביתה והתארגנתי רק בסביבות שבע. ניסיתי לחשב לרגע כמה שעות אני ער לפני ששלחתי הודעה לאראמיס להודיע שאני מוותר על 'עיר הבירה', בסוף שלחתי לו 'קרוב לשלושים' כי האמנתי שזה פחות או יותר נכון למציאות, ובערך עד שהגעתי למיטה כל האינרציה, שהיא הדבר היחיד שהחזיק אותי ער למשך של היום הזה, דעכה והתמוטטתי.

קמתי היום אחרי בערך אחרי חמש עשרה שעות שינה, אבל אתם חייבים להודות שבהתחשב בעובדה שהן היו בשביל יומיים, זה יכול להיחשב נורמלי לחלוטין אם רק לא לוקחים בחשבון את העובדה שזה אני ודברים לעיתים רחוקות אם בכלל נחשבים נורמלים בקשר אלי.

דברים חיוביים: היה יום מאוד פורה, השלמתי עם אבא שלי, שזה דבר חשוב, וג'יזס פאקינג קרייסט, זה היה by far המסאז הכי מדהים שקיבלתי בחיים שלי. הכל על חשבונו, כמובן, שזה לא פחות חשוב.

דברים שליליים: אין הרבה. רק העובדה שאבא שלי יכול להיות קרציה לפעמים, והוא ניצל את היכולת הזו להציק לי לגבי אמא שלי. הסברתי לו שאין, אין, אין מצב שאני עומד להתקשר אליה כל יום ולהתרפס אליה כמו שהוא רוצה, שאולי אני עשיתי משהו ממש לא נחמד, אבל היא לחלוטין הגזימה בתגובה וכשניסיתי להתנצל (ואני עדיין מופתע שהצלחתי, איך שהתנהלה השיחה הזו) אמרה לי כמה דברים שלא אומרים, ושאם היא לא צריכה אותי ואומרת לי להסתדר לבד, אז אני גם לא צריך אותה ואני באמת אסתדר לבד. מאז הצבא, אגב, אני מסתדר לחלוטין בלי שום תמיכה חומרית ממנה, פרט לעניין של המגורים בדירה שלה, וגם זה לא במיוחד בשנתיים האחרונות שבהם אני לומד בטכניון. אז אני אסתדר גם רק עם אבא שלי, גיבשתי ביחד איתו שתי תוכניות אפשריות, וכמו בקלף הנזיר אני אשב עם עצמי לחשוב על זה, לרשום יתרונות וחסרונות של כל אחת מהן ואחליט איזו מהן יותר מתאימה לי.

בחיי, זה יצא די ארוך, בהתחשב בזה שהפוסט האחרון נכתב לפני פחות מ-72 שעות, ועד עכשיו, היום הזה לא כלל שום פעילות ראויה לציון (למרות שעד סופו הוא עוד יכלול ארוחת שבת אצל אבא שלי. יותר מדי זמן לא אכלתי על האש. הגיע הזמן). בכל מקרה, שיר של משורר בריטי מת (כבר יותר מדי זמן לא היה פה אחד כזה), על משהו שסבלתי ממחסור קל ממנו לפני אתמול בערב, ומסר חבוי לחדי העין:

,Care charmer sleep, sweet ease in restless misery

,The captive's liberty, and his freedom's song

,Balm of his bruised hear, man's chief felicity

!Brother of quiet death, when life is too, too long,

.A comedy it is, and now an history

?What is not sleep unto the feeble mind

,It easeth him that toils and him that's sorry

.It makes the dea to hear, to see the blind

,Ungentle sleep, thou helpest all but me

.For when I sleep my soul is vexed most

;It is Fidessa that does master thee

.If she approach, alas, thy power is lost

!But here she is. See, how he runs again

.I fear at night he will not come again

** - נו, ילדים, איך ברווז עושה? קוואק, או Quack באנגלית. It's a pun. Get it?

אני באמת לא יודע מי כותב\ת את "הנושא החם", ובא לי לבקש קישור לפוסט הזה רק כדי שיראה\תראה מה אני כותב עליו\עליה, אבל נוותר, בעיקר בגלל שלא בא לי לקבל תגובות מילדון בן 11 שלא יכול אפילו לאיית "לעזאזל", ובטח לא עם אחד כזה שקורא ללחימה בצפון "המלחמה מהארוכות ביותר במלחמות ישראל."

ילד, הלחימה בצפון לא נקראת מלחמה עד שהוכרזה ככזאת, וגם אז אני לא אקבל את ההצהרה הזו אלא אם כן נילחם כנגד כל לבנון וצבאה (הרופס ככל שהוא) ולא רק החיזבאללה, צבא ללא ארץ. אבל נניח שהארץ תצהיר על הלחימה כמלחמה ובכך תבזה את רוב אם לא כל מלחמות ישראל, 28 ימים היו הופכים את המלחמה לארוכה ממלחמת ששת הימים, לא משום מלחמה אחרת, ובטח לא ל"ארוכה ממלחמות ישראל".

בנוסף, הניסוח של הנושא החם, לדעתי לפחות, קורא לרצף משפטים הגיוני, רצוי גם עם סימני פיסוק תואמים. זה שמהכותבים בישרא רובם לא מכירים את המונח "סימני פיסוק" בכלל לא אומר שצריך לחרוט את זה על הדגל של האתר.

וזה רק אני, או שהתיאור נגמר ב"דעתכם נחוי"? טוב, זה באמת לא משנה. אני אתחיל את הפוסט עכשיו.

מעולם לא טענתי שאני טוב בהתמודדות עם מצבים קשים, נפשית או גופנית. אני לא בטוח למה, אבל אם הייתי נדרש להמר הייתי אומר שזה כנראה מפני שמעולם לא נדרשתי להתמודד עם מצבים רבים כאלו.

אין לי חברים שנהרגו בתאונות דרכים או בלחימה בצפון\דרום\מרכז הארץ.

אין לי בני משפחה שנרצחו בפיגועים, אפילו לא כאלו שמתו ולא מזקנה.

מעולם לא חסר לי יותר מדי. באמת שלא.

ההורים שלי גרושים, וזה היה קשה בשעתו, אבל אם כבר, in retrospect, זה רק שיפר את מצבי כשהפכתי לאח היחיד איתו אבא שלי שמר על קשר קרוב והתכוון כנראה לעשות הכל כדי להשאיר את המצב ככה.

החטיבה הייתה תקופה לא קלה, ילדים יכולים להיות אכזרים, אבל באמת שאלו צרות של עשירים. מעולם לא נזקקתי לעזרה, לתרומות, תמיד היה לי אוכל על השולחן היקר בביתי ברעננה, קיבלתי חינוך טוב, היה לי פחות או יותר כל מה שבאמת הייתי צריך.

בלימודים באופן כללי הצלחתי בלי שום קשר לשיעורים שמעולם לא היה לי כוח או חשק להכין או מבחנים ואיך ש(לא)התכוננתי אליהם באופן גורף. תעודת הבגרות שלי אמנם מכילה כמעט מספר גבולי של יחידות, אבל בהשוואה לכמה שלמדתי בתיכון, ואני אומר את זה בלי שמץ של התנשאות, הממוצע שלי מפליא אפילו אותי.

באמת, ככל שאני חושב על זה, יש הרבה אנשים שהיו נותנים הכל כדי להיות במצבי. החיים שלי טובים, וחבל שאני מרגיש את זה רק כשאני מדבר עם אנשים שקשה להם יותר מלי.

ובכל זאת, המצב בו אני נמצא עכשיו איננו קל כלל ועיקר. ובגלל שאני לא רגיל להתמודד עם מצבים כאלו, אני אתמודד בדרך היחידה שאני מכיר. הומור עצמי. אם זה אכן מצחיק או לא, אני מניח שאתם תחליטו.

לשיפוטכם:

15 סיבות שבגללן להיות חסר בית (ולגור באוטו) זה יותר טוב מלהיות בעל דירה:

1) לא צריך לשלם ארנונה\מים\חשמל\שכ"ד באופן כללי.

2) ביטוח הרכב שלך הוא גם ביטוח הדירה.

3) אם השכנים מפריעים לך לישון: אתה יכול פשוט לעבור דירה (כלומר,מיקום).

4) יש לך שניים, ואם הרכב בעל 3 או 5 דלתות ואתה פותח את האחורית אפילו שלושה, כיווני אוויר.

5) לא צריך לרדוף אחרי שותפים כדי לשלם את החשבונות המעטים שעוד יש לך לשלם.

6) אם אתה צריך השראה, אתה פשוט ממקם את הדירה על גבעה קרובה לחוף ויש לך מרפסת שמשקיפה לים.

7) ואם אנחנו כבר בנושא השראה, יש לך רמקולים עם מגבר וכל המוזיקה שאי פעם תרצה.

8) ולא פחות חשוב, באיזה ווליום שתרצה.

9) יש לך מזגן בדירה.

10) אם יש התרעות לקטיושה בסביבת מגוריך, אתה תמיד יכול להדרים.

11) אתה לעולם לא יכול לקבל דו"ח על חניה במקום שאסור (לשוטר אסור לתת דו"ח אם הנהג נמצא ברכב).

12) אם אתה צריך מלגת לימודים, אתה יכול להחנות את האוטו בדימונה ולטעון שאתה גר בפריפריה.

13) ומצד שני, אם אתה רוצה להרשים מישהו (אמרתי מישהו? התכוונתי מישהי), אתה יכול להחנות את האוטו בהרצליה פיתוח.

14) יחסים בטווח רחוק הם כבר ממש לא בעיה.

15) בינינו, אם כבר לוקחים משכנתא, לא עדיף כבר לקנות איתה איזה מקלארן SLR?

(טוב, אולי זה רק אני.)

,Muses that sing Love's sensual empery

And lovers kindling your enraged fires

,At Cupid's bonfires burning in the eye

,Blown with the empty breath of vain desires

You that prefer the painted cabinet

,Before the wealthy jewels it doth store ye

,That all your joys in dying figures set

,And stain the living substance of your glory

,Abjure those toys, abhor their memory

And let my love the honoured subject be

;Of love, and honour's complete history

Your eyes were never yet let in to see

,The majesty and riches of the mind

.But dwell in darkness; for your God is blind

"George Chapman, "Muses That Sing Love's Sesual Empery -