|
קטעים בקטגוריה: , : No news is good news.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
We're not Evil
And no, we're not lazy (and by "no", I of course mean "yes, but not as much as can be expected").
We never liked we had to do it, and we would avoid it if we could.
We cried a little after we did it.
We're still saddened by it as I'm writing these lines, but the fact remains -
Returning the dog was necessary and unavoidable. For his quality of life as well as ours.
And now for something completely different:
אני מבין עכשיו למה אנשים בורחים להתחתן בוגאס. כמובן שלנו זה לא יחסוך את עניין הוצאת הויזה שהוא מטריד כשלעצמו, אבל סידורים אחרים יכולים להיות הרבה יותר קלים... פחות ניירת, פחות fuss, פחות ווג'אראס.
וואו, אני צריך להוציא סטיקר כזה.
מסתבר שהתשובה ל"האם היית רוצה להיות מחותן על ידי חקיין אלביס" לא כל כך ברורה, או אולי כן ברורה, אבל הפוכה לחלוטין אצל כל מי ששאלתי על זה משלי. כלומר, אני מבין שזו חוויה חד פעמית (למרות שאם הייתי צריך להמר על שיעור הגירושים אחרי 24 שעות בווגאס הייתי שם אותו הרבה מעל הממוצע הכללי של גירושים ככלל), אבל זה לא אומר שצריך שהיא תהיה מגוחכת.
אני כמעט בטוח שכתבתי על זה פעם, אבל יש לי ארכיון גדול מדי מכדי לבדוק מה היה הנוסח אז -
אני לא שנון כמו פעם. בכלל, הפוסטים שלי פעם היו הרבה יותר מוצלחים, עד שאני ממש יכול להבין למה אנשים קראו אותי. האם זה בגלל שאני מזדקן? האם זה בגלל שהחיים שלי יותר מסובכים? האם זה בגלל ששנינות מעולם לא הועילה לי יותר מדי? האם זה בגלל שמעולם לא באמת הייתי שנון אלא רק בעל מלאי נרחב של אמירות שנונות של אנשים אחרים וכשהוא נגמר הפכתי למה שאני היום? האם אני צריך להפסיק לשאול שאלות שמתחילות ב"האם?" ומסתבר, גם לפעמים מסתיימות ב"האם?"
אני חושב ש הארוסה (כן, אני אקרא לך ככה עד שתהיי אשתי, suck it up!) מחבבת אותי, אולי כדאי לשאול אותה למה. אבל מצד שני, היא גם חושבת שאני חתיך, אז אני לא בטוח שהדעה שלה קבילה בבית משפט. אולי בבית מרזח.
פעם Valentine's Day היה מאורע שצריך להתכונן אליו. היום זה פשוט מאורע נוסף ללכת לבורגוס (ולקבל אלכוהול חינם). אולי גם זה אומר שהזדקנתי. אולי זה אומר שהקשר שלנו הוא כבר כמו של זוג נשוי. אולי זה סתם אומר שאנחנו אלכוהוליסטים בנשמה. אולי אני צריך גם להפסיק להתחיל משפטים באולי. אולי אני גם צריך להפסיק למחזר בדיחות, על אחת כמה וכמה אם הן לא מצחיקות מלכתחילה.
אולי לפוסט הזה הייתה פואנטה כשהתחלתי לכתוב אותו.
אבל אני בספק. אולי לבא תהיה, אני מקבל הימורים.
| |
לצטט את הארוסה: "מתישהו זה יחזור לנשוך אותי בעכוזי"
איפה להתחיל?
בעצם, השאלה לא כזו קשה לאור הכותרת.
אז אחרי, בסדר ההודעה, משפחה, חברים, מרצים במכללה, משפחה, מטפלת, משפחה, פייסבוק, חברים, בלוגרים, הגיע הזמן להודיע במדיה השוממת הזו שנקראה בשעתה הבלוג שלי, שהתכנון הערטילאי של "כן, מתישהו נתחתן" שלי ושל החברה הפך לתכנונים ברמה של "נבדוק עד כמה בדיוק הבירוקרטיה גרועה בפראג"ו"מי נזמין למסיבה שתהיה בארץ אחרי החתונה האזרחית בחו"ל". אז כן, אנחנו מתחתנים. כנראה שזה יהיה בקיץ, מחמת הנוחות ולא שום סיבה אחרת. חשבון משותף יהיה ברגע שיהיה לנו זמן להיפגש עם מנהל הסניף שרודף אחרי כבר literally חודשים (אני לחלוטין מבין אותו, אין שום סיבה שעם המשכורות שלנו לא נהיה לקוחות מבוקשים לכל בנק, במיוחד בהתחשב בכלך שהן רק יעלו מעכשיו, אבל הוא לא יודע מה המשכורות שלנו וזה קצת מטריד עד כמה הוא להוט להיפגש), אבל גם זה עניין פורמלי יותר מכל דבר אחר כי אנחנו גם ככה מתחלקים בהוצאות, בצורה עתיקת היומין של היא בוחרת בגדים ואני משלם עליהם.
סתם, סתם. אני כל כך הולך לשלם על זה ביוקר, תרתי משמע.
העבודה פחות או יותר בסדר, יש חלקים מתישים וקצת סיזיפיים, אבל אני באמת מרוצה, כל עוד אני באמת אקפיד לעבוד קצת יותר ממה שעבדתי בחודש הראשון (והעדכון הזה הוא לא מייצג, היו לי הרבה מאוד זמנים שיכלתי לעדכן ובחרתי לעבוד בהם במקום).
אבא שלי קיבל רכב מהעבודה ולכן בחר להחליף לי את מינג במארי, צרפתיה שנת 98, שממשיכה את המגמה שלי של עשור בין מכוניות, בין ג'ינה, דייהטסו שרייד שנת 88 למינג, דייהו נובירה שנת 98, למארי, רנו מגאן שנת 2008. עכשיו יש לי הרבה מאוד זמן עד לאווה, האאודי S5 שנת 2018 שאני אקנה בעתיד, ככל הנראה אחרי שנת 2018 אלא אם כן קודם אסיים להרכיב את מכונת הזמן שלי. יש לי הרבה זמן לחסוך 773,400 ש"ח בשביל הדגם שאני רוצה (ה-4.2 ליטר. ה-3 ליטר זה לעניים מרודים עם רק קצת יותר מצי מליון שקלים מיותרים).
מארי התחילה את הקריירה שלה בליסינג, מה שיוצר מצב קצת משעשע של רכב עם כרטיס וכפתור התנעה (די מגניב, לעניות דעתי), חיישן אחורי וכיסא שמתכוונן לכל כך הרבה כיוונים שאני בטוח שאם אני רק אנסה אני אוכל לנהוג כשאני נוטה הצידה בזוית ישרה, אבל שני החלונות האחוריים שלו לא חשמליים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי חלון לא חשמלי במכונית, על אחת כמה וכמה צעירה כמוה. אולי אפילו היה אכפת לי אם הייתי חושב שאי פעם יצא לי להסיע מישהו במושב האחורי (כנראה שכן, אבל מעט מאוד).
מאט, החבר האמריקאי שלי, שאני די בטוח שסיפרתי עליו פעם (אולי בפעם האחרונה שדיברתי איתו, אבל זה היה לפני שנים) פתאום נכנס למסנג'ר במפתיע היום, וזה רק חיזק את השאיפה שלי למחשב חדש ולצאת המשחק Diablo 3 ובעקבותיו, אם לשפוט מנסיון העבר שלי עם משחקים, פיטוריי הצפויים מהעבודה וכנראה ביטול הנישואים מצד הארוסה. ימים יגידו. בסך הכל הצלחתי למכר את החברה לפרק השני בסדרה, אז אולי בעצם אלו יהיו פיטורים של שנינו ואנחנו נחיה בלי אוכל אבל עם לפטופ, כלב וחתולה בסניף של ארומה היכן שהוא.
החיים טובים, ברמה די עקרונית , עם כמה הסתייגויות שאני מעדיף להשאיר לעצמי כרגע.
| |
פוסט בנקודות, כי אין כח לחשוב על כותרת מקורית
חדשיים חלפו עברו להם בלי משים, הנבואה שלי על גרמניה במונדיאל מזמן כבר לא התגשמה (ואני כבר כמעט לא ממורמר על זה אפילו) ועדיין לא חשתי צורך לעדכן. יותר מזאת - לא חשתי צורך לקרוא, ויעידו על כך קרוב ל-300 הודעות במייל שלי המודיעות על פוסט חדש בבלוג של בלוגר X או בלוגרית Y. משעשע שמי שקראתי הכי הרבה בתקופה הזו היה דווקא בני, אבל אני לא אגיד איפה עשיתי את זה ורק אחלוק שזה היה בפלאפון והמבין יבין.
אין לי הסבר אמיתי לעניין. זה לא שיש לי יותר מדי חיים (כבר השלמתי עם העובדה שכנראה לעולם לא יהיו לי). זה בטח לא חוסר זמן, כי עבדתי לא מעט. זה אפילו לא מחסור בחומר לעדכונים. כנראה שההיעדרות שלי תילמד במשך שנים בחוג לבלוגים שיפתח בוודאי בקרוב באיזו אוניברסיטה (אני מהמר על חיפה. זה לא פחות מופרך מחוג לחקר ציוויליזציות תת-ימיות בישראל שכבר קיים שם). אולי כדאי שאני כבר אצור קשר כדי לוודא שיקראו לה על שמי.
או אולי כדאי שאני אתחיל לכתוב כבר משהו, כי בקצב הזה יצא לי פוסט שלם שכולו התפלספויות על למה אני לא מעדכן.
נסעתי עם אבא שלי לאילת לשלושה לילות וארבעה ימים. הו, כן. אפילו שרדתי ו- (gasp!) -נהניתי. במשך שלושה ימים הוא הצליח לא לשוחח איתי על עד כמה אני לא בסדר, וזה שיא חדש בשביל שנינו. אפילו ההודעה שאני מבלה את ערב החג אצל החברה עברה איכשהו בשלום. אני עד עכשיו מופתע, למרות שביום הרביעי בנסיעה חזרה כבר חזרתי למה שקראתי לו "mode אבא" בפני החברה רק אתמול, שכולל הנהונים רבים, שתיקה אדוקה ו"כן" מדי פעם כשנשאלת שאלה שבפי כל אדם אחר הייתה רטורית. בכל זאת ,שלושה ימים הם הישג מרשים לכל הדעות. גם יצאתי מהטיול הזה עם שלושה זוגות של משקפיים חדשים בעלות כוללת של 2250 ש"ח שלא יצאו מכיסי, ועוד סט שלם של בגדים שאני עד עכשיו בשוק שאבא שלי הסכים לקנות (הסכום המקסימלי שהוא אי פעם הסכים להוציא על ג'ינס היה בסביבות 100 שקלים, הפעם הסט כלל מש"ג (מכנסים שאינם ג'ינס) בעלות של מעל 300).
מה שעוד יצא לי מהטיול הזה הוא חשק לעשות אותו שוב, בחברה שונה. לכן זה היה די משעשע שדן התקשר אלי בדיוק אחרי שיצאנו מ-"WOW" כדי לשאול אם בא לי ליסוע איתו ועם נטע לאילת לפני תחילת הלימודים. עכשיו העניין הוא רק למצוא עסקה מספיק שווה, בגלל שזו שאבא שלי השיג היא דרך "חוג השמש" אליו אני מן הסתם לא שייך ובתחילת אוקטובר המבצע של 20% הנחה לסטודנטים בישרוטל כבר לא תקף. מה שבטוח, אם זה יצא לפועל, יהיה כיף.
ימי כיפור בישראבלוג תמיד היו שעשוע נרחב בשבילי ותירוץ לקשר לפוסט הזה שהוא משעשע בפני עצמו בגלל המגיב שהאשים אותי בכל תחלואי העולם ובכך שמשפחות בישראל כבר לא יושבות יחד בחגים. תמיד טענתי שהמגיבים שלי הרבה יותר מצחיקים ממני, ולראיה, המגיבה האחרונה אותה גיליתי בטעות לפוסט הזה (ציטוט נבחר מאותה תגובה: "
| |
תקופת מבחנים -
מאז ומעולם הייתה תירוץ לעדכן. גם העובדה שבכל זאת, עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה (וכרגע ינואר 2010 הוא החודש היחיד מאז ומעולם בו אין לי ולו עדכון אחד ויחיד) ובכל זאת יש לי כמה דברים לחלוק, היא סיבה בפני עצמה.
תקופת המבחנים עברה עלי בשלום כזה או אחר בינתיים, כמובן שכל זאת לפני שקיבלנו אפילו את הציון השני (הראשון היה 85 שברגע שישתקללו ציוני שיעורי הבית אמור להפוך ל-90, שזה פחות טוב ממה שזה נשמע בקורס המדובר) מבין חמישה מבחנים שהיו עד לרגע זה והשישי והאחרון, appropriately, הוא גם ביום השישי של השבוע הזה. כן, זה מין תחביב של המכללה, לתקוע מבחנים בימי שישי, מה שבד"כ משאיר לי שלוש שעות לערך מרגע סיום המבחן עד שאני צריך להתחיל להתארגן לעבודה.
לא, מסתבר שהחוסר בעדכונים לא ממש הפחית את המרמור שלי. אני מניח שלזה יש דברים אחרים. ואם כבר מדברים על זה:
החברה המושלמת, revised:
1) תשיג לך תמונות כאלה לשולחן העבודה בגלל שנמאס לה לראות את עצמה.
2) תחליט בלי ממש לשאול אותך שבגלל שלך אין כוח לארגן לעצמך יום הולדת במסורת הדו-שנתית שהחזיקה מעמש עד עכשיו זה לא אומר שלא צריך לארגן אחד, וכאן ראוי לציין שכמה מכם כבר קיבלו בקשה לאשר הגעה ומי שלא וקורא כאן יש מצב שעוד יקבל. כל זאת זתנאי שלא הגעתם לכאן במקרה או שאני פשוט לא אוהב אתכם מספיק (או שסתם אין לי דרך ישירה להשיג אתכם, זו גם סיבה קבילה). למי שמעוניין, עוד לא הוחלט על מקום או אפילו על אופי האירוע,אבל יש מצב טוב שזה בגלל שהוא יערך רק עוד חודש וחצי בערך, ב-1 לאפריל. זה יוצא יום חמישי.
יש לי טלפון סלולרי חדש ומספר חדש, אפשר לפנות אלי בפייסבוק או סתם לשלוח סמס לישן כדי לקבל אותו, או פשוט להחליף את הספרות הרביעית והחמישית (לא כולל קידומת) ב-66 אם אתם ממש עצלנים ו\או לא מעוניינים ליצור קשר. הבנתי שכבר חלו כמה תקלות בנסיון לאתר אותי ולכן הגיע הזמן שאני באמת אפרסם את זה במקום שבו רוב האנשים שמכירים אותי ישימו לב.
לפני כמה חודשים תרמתי דם (הודעתי לחברים באגודה שזו תקלה רצינית לעשות אירוע עם בירה חינם ביום שבו באים להתרים דם, נראה לי שמתוך כמה אלפי סטודנטים אולי מאה תרמו דם באותו יום) והיום החלטתי בגחמה פראית לבדוק את סוג הדם. מסתבר שהשערה שבגלל שאני ממוצע בערך בהכל (צבע שיער\עיניים, אורך, גובה, משקל) ואין בי שום דבר יוצא דופן גם סוג הדם שלי יהיה נאמן לזה הייתה נכונה בעיקרה, אבל החדשות הטובות הן שכולכם יכולים לקבל ממני תרומה, אז כדאי שתתחילו להתנהג יפה ולאשר הגעה ליום ההולדת.
האם חזרתי לעדכן? כל מי שעדיין לא נרדם בוודאי תוהה. ועל כך אני אענה: כשתגלו תודיעו לי. אין לי מושג. אני מניח שאת רוב הציונים הבאים שלי אני לא אחלוק כאן, כי אני בספק ניכר שאי אילו מהם באמת יהיו כמו הראשון, אבל מועדי ב' אני מאמין שיהיו (אפילו אם לוקחים בחשבון רק את הנדסת תכנה שהיה אתמול) וזו כמובן סיבה נוספת לעדכון. טוב, נו, לא עולה כסף להשאיר את המנוי לבלוג.
נשתמע.
| |
יש לי תירוץ מתקבל על הדעת-
- לסיבה שבגללה אני מעדכן עכשיו, למרות שבאמת תכננתי לשמור את הבלוג הזה חף מעדכונים לחודש הקרוב לפחות. הסיבה? אני slowly but surely מדרדר נפש צחה וטהורה לעולם האפל של הבלוגים (פייסבוק היא כבר השיגה).
והפעם - פוסט הצד שלו\הצד שלה. עד כדי כך רציני, שאני מתכוון לקרוא את הצד שלה רק אחרי שאני אעתיק אותו מהוורד ואפרסם את הפוסט. וחוץ מזה, כבר המון זמן לא היו לי תגובות "אוי, זה נורא ארוך" ואני ממש מתגעגע, וכמה כאלה גם יתנו לי דלק להמשיך את העיזבון שלי מהבלוג ביתר שאת.
הצד שלו , או - oh max, give me more
מאז סוף נובמבר פשוט לא יצא לנו לחגוג את אחת החגיגות האלה שחוגגים כשהקשר עוד טרי (אה! היום זה חודש לפעם הראשונה שנסענו ביחד באוטובוס\צחצחנו שיניים ביחד\ניהלנו דיון גיקי על פיזיקה! הבה נחגוג! וכידוע, יהודים לא ממש צריכים סיבה לחגוג), בגלל כל מיני שפעות, לימודים וכיוצ"ב, אז באמת הגיע הזמן שנעשה משהו בנידון, ואם כבר זכיתי בהתערבות על כך שיש סניף של "מקס ברנר" בנתניה, היה עדיף מבחינת כולם שפשוט ננצל את זה. בפעמים הקודמות שהייתי שם ולא נכנסתי (כי הוא נמצא ממש ליד הקולנוע, שהיה בדרך כלל המטרה העיקרית שלי בהגעה לפולג) ראיתי תורים שאפילו המרצה בחקב"ץ 2 לא היה שם בתור שאלה במבחן מרוב שהיה קשה לאמוד את הזמן שתבלה שם לפני שתיכנס, ולכן יש צורך לומר שדי חששתי להגיע לשם בסביבות שבע וחצי בערב.
אני לא יודע אם זה קשור לזה שיום חמישי עדיין נחשב אמצע שבוע בחוגים מסוימים או לא, אבל תור ממש לא היה שם. להפך. אפילו הטלנו וטו על החלטת המארחת לשים אותנו בשולחן אסטרטגי במרכז לידו את כל דרכי התנועה למטבח\שירותים\שולחנות אחרים ועברנו לשבת בצד.
ההמלצה שקיבלתי מבת זוגתי בקשר לשתיה עוד מהתכנון המקורי ללכת למקס ברנר נשמעה מאוד מבטיחה, והעובדה שיש אפשרות להכין את זה עם חלב סויה ממש הפכה אותה לבחירה מועדפת. אולי כדורוני הוופל המצופים בתוך ה"שוקו פאפס" לא ממש הפתיעו אותי כי הוזהרתי מבעוד מועד, אבל זה לא משנה שזה פשוט היה טעים.
לקחנו מנת sharing זוגית כי זה היה פשוט מתבקש (ולמען האמת, הייתי די רעב), אבל גם חלקית בגלל שדי התאכזבתי מהתפריט, אין מה להגיד. המשקאות היו מאוד מגוונים וכל אחד נשמע יותר מפתה מהשני, אבל התפריט עצמו קצת לוקה בחסר, וחבל. מה גם שיש תפריט שהוא לא שוקולד שלא ברור לי מה הוא עושה שם, כי זה לא כאילו השוקולד עצמו זול וארוחה של 300 ש"ח לזוג נראית לי קצת מוגזמת כשהמקום הוא מקס ברנר, ולהגיע לסכום כזה זו לא בעיה גדולה אם אכן באים לאכול בשר. בכל מקרה, ה-sharing היא גם לא מנה זולה, אבל היא בהחלט מספקת. היא כוללת פונדו מלווה במרשמלו ופירות (ומבער למרשמלו, שאפילו הצלחנו להימנע מלהצית את עצמנו או עוברי אורח תמימים בעזרתו), סוג של מילקי שדי נמנעתי ממנו בעיקר בגלל הקצפת, מבחנה של קרם פרש, ופל עם קרם שוקולד ובננות, ואצבע של שוקולד ואגוזים שהכרתי עוד קודם כמספיק מרוכזת בשביל להיחשב כשוקלת בערך פי ארבעה ממה שהיא נראית.
כמובן שגם את השוקו צ'ילי שלה הייתי חייב לטעום, רק כדי לסגור את הפינה הזו. בהחלט מוזר, אבל חביב. מעניין מי הראשון שחשב על זה - "או, הכנתי משהו מתוק, בואו נוסיף לו פלפל חריף!"
/ורה תחתונה - היה מאוד נחמד, החוויה בהחלט חיובית, ומשאירה טעם לעוד.
<אין סרקאזם>
הצד שלה, או - ביקור במקס ברנר
נתחיל בכך
שההיסטוריה שלי עם מקס ברנר היא יותר ממקרית. אז ברור שהופתעתי שקוויקי ניצח
בהתערבות שיש מקס ברנר בנתניה. נתניה! מכל המקומות. אז הוא צדק, ואני אשלם על זה,
בריבית אח"כ ;) ואין ספק שהמסקנה הראשונה מהערב היא – לא להתערב עם אנשים
שיודעים את התשובה הנכונה. לפחות גם אחותי (הגורו, בכל הנוגע למקס ברנר) הופתעה גם
היא לשמוע. אם בארזים...)
נסענו מצאנו,
ואפילו לא חיכינו בתור בשביל להתיישב. כמובן שהיו לי השגות לגבי המיקום האופטימאלי
בשבילינו אז הזזנו עצמנו לשולחן אחר. מי אמר שלמלצריות קל – שירים יד.
כל הדרך דיברנו
על מה אנחנו מזמינים. לפחות בקטגורית השתייה זה היה קל. הבחור לא ידע שאפשר להזמין
חלב סויה בשוקו במקום חלב – ו(לקרוא בקול דרמטי) העולם נפתח לרגליו! אז החלטתי
שהוא ייקח (כן, אני שתלטנית. בדברים שאני צודקת, אני צודקת J ) את השוקו פופס, כי חוץ מזה שזה טעים זה גם מפתיע
(אותי) כל פעם מחדש (אותי). למי שלא מכיר – זה שוקו עם "קליק" קטנים
שצפים אך לא נמסים, אז אתה שותה וחוץ משוקו צפים לך לפה אורחים. זה גם משקה וגם
הפתעה J
אני לקחתי את
המקסיקני, כי אני חייבת להיות מיוחדת. וגם רציתי שקוויקי יכיר את זה (את המשקה, לא
את זה שאני מיוחדת. את זה הוא כבר יודע :P). וגם הזמנו כ"כ הרבה שוקולד לאח"כ שלא דאגתי לגבי זה
לפחות.
אחרי התלבטות
לקחנו את מנת הsharing.
כמה מילים על המנה, עוד לפני שהיא מגיעה לשולחן שלנו:
אף פעם לא
לקחתי אותה. למה? כי אחותי (כאמור, הגורו) אמרה שזה מיותר. ואין כמעט מנות שלא
ניסיתי בשום שלב בתפריט, אז זה קצת מרגש.
חוץ מזה, אתם
לא חושבים שזה נשמע רומנטי? J ארוחת sharing לכבוד החודשיים שלנו? עם שוקולד, והאכלות הדדיות מעל
להבה? (כן, אתם יכולים ללכת הצידה להקיא עכשיו, זה בסדר)
עד שהשתיה
הגיעה הצלחתי לגרור אותו לקרב שיפודי פונדו קצר... (לגרור זאת לא מילה)
טוב, אז
השתייה הגיעה (או כמו שאני אומרת את זה, השוקואים) והניבו את התוצאה הרצויה.
קוויקי היה נראה שמרוצה משלו ואני הייתי משלי (למרות שזה היה טיפה קר, וזה מבאס).
אין כמו ניחוח צ'ילי בשוקו שלי! קוויקי טעם ממנו ונראה היה שהוא לא נגעל – נקודות
לזכותו. למרות שאני רוצה לראות את היום שבוא הוא יזמין את זה ביוזמתו האישית.
ולא הרבה
אחר-כך הגיעה המנה.
אני רק רוצה
לציין, שכמו בהרבה מקס-ברניים אחרים שהייתי בהם, מים זאת בהחלט נקודת תורפה. הם
פשוט שוכחים את המים. לא ברור. אז גם פה לא היו יוצאי דופן. ניחא.
ואז המנה
הגיעה. שירים ידו מי שלא שורף דברים קטנים מעל אש גלויה במסעדות.
אני לא. מי אתם? איזה מן חברים מוזרים יש לקוויקי? ~הרמת גבה מפוחדת משהו~
בכל מקרה,
המנה הייתה מורכבת מ:
מילקי – מקום טוב להתחיל. ביחוד שזה היה שלי (שלי וואהאהאה.
שלי) כי לקוויקי אסור קצפת. מורכב מדברים שונים,
טקסטורות שונות ומאוד שוקלדי. אני אהבתי.
פונדו – הנר של הפונדו נכבה, אז אפשר להאשים אותו
בסמיכות היתרה של השוקולד פונדו, אבל אני חוששת שזה לא העניין. באופן כללי מנה
באמת מוצלחת, ביחוד עם המבער (כן, מבער!! ייאי!) בשביל המרשמלו (ויצר הפירומניה
המדובר), והקלילות היחסית שהפירות נתנו לארוחה. חכו לתותחים הכבדים.
גלידה – שוב רק שלי, אבל הפעם בלי הצחוק המרושע...
אני תמיד לוקחת גלידה וניל, למה הם היו חייבים להרוס אותה? (מקורות יודעי דבר,
ר"ע הגורו, ר"ע אחותי, אומרת שכבר זמן מה הגלידה שלהם מתדרדרת...). אז
החלפתי אותה. כן. זה עד כדי כך אכזב אותי. ושלא תעיזו להזדעזע ממני. אני הזדעזעתי
מהם קודם. הגלידה שקיבלתי (בטעם שוקולד חלב) הייתה דווקא אחלה. רק בסוף הארוחה,
כשכבר גם היא נמסה לגמרי קלטתי שגם לה יש עכשיו את הטעם לוואי המבאס הזה. אוף
איתם.
אצבע
שוקולד – טוב, אני מניחה
שהיינו צריכים להגיע לזה. זה לא שהיא לא טובה. והיא גם קצת קראנצ'ית והכול,
אבל.... היא יותר מידי. אי אפשר לאכול אותה כשיש לך מה שזה לא יהיה על השולחן,
מחכה (ומפתה. יותר.) להיאכל. כבד מידי. זאת הבעיה, אני חושבת.
טיפות
מרנג – המממ... טיפות מרנג...
מממ... אולי טיפה מתוקות מידי, אפילו אם לוקחים בחשבון את ההקשר. אבל אבל! טיפות
מרנג! המממ!
ואפל עם
בבנות מקורמלות – אחרי פעם
קודמת שאני ואחותי הזמנו את הואפל עם הבננה נשבענו לעולם לא לעשות את זה שוב!
~הנפת יד טרגית השמימה~ אבל הפעם זה היה דווקא סביר. הוואפל קצת קשה, אבל חוץ מזה
היה חביב בהחלט. אם לא היינו מופצצי שוקולד בכל מקרה היינו יכולים להוסיף לו יותר-
קרם פראש – מבחנה עם קרם שוקולד... המממ.... רק חבל
שהגענו לסף השוקולד כל כך מוקדם, שהפעם לא היה ניעור מסיבי של המבחנה כמו בדרך
כלל.
בסופו של דבר
היה מאוד מספק, והצלחנו להתקע בלי לסיים את הכל מהצלחת, כך שהסדר הטבעי נשאר על
כנו. אפילו שקוויקי טען שהוא רעב. ושאין כזה דבר מתוק מידי. טיי היי...
המוזיקה
הייתה נחמדה, אבל חזקה מידי. השירות בינוני, כרגיל. אבל זה מקס ברנר. זה נראה
כמו מקס ברנר. אני כבר שלהם, מאז ומעולם J מי עוד יכול לשים אותי על כזה היי של שוקולד?
עכשיו, אם תסלחו לי, גם אני אתפנה לקרוא.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: