|
קטעים בקטגוריה: , !.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אולי הייתי צריך לעדכן
אבל בעצם אולי לא. הרי תמיד קפשר לקפיץ לחזית את תושבי שילה, שהם הרי הציונים האורגינל, ואנחנו וערכינו תינוקות, נותר רק לומר עלינו קדיש ולהצטער, חבל.
אולי
שמעתי שמועות שיש לי עבודה כבר, אחרי כמעט 9 ירחי לידה שלא ניצלתי כדי להיכנס להריון בהם וחבל, כי הכסף שהייתי מקבל על הנס הרפואי הזה היה עוזר קצת, אבל בסוף כן קרה הנס האחר הזה, שבו התקבלתי לעבודה. ואיזו עבודה.
היו לי כמה דרישות שמרובן ירדתי אחרי מספר החודשים הראשונים בהם פרסמתי מדי פעם ואז שקעתי למצב שבו אפילו עדכון לא היה אצלי ברשימת הדברים לעשות:
1) לא outsource.
2) שכר שווה או גבוה מהשכר הקודם שלי
3) בשם אללה, מוחמד, ג'ה ו-FSM, לא outsource
חוץ משלוש הדרישות האלה הנחתי שהכל כבר יסתדר אם הם יתקבלו. שוב, לפני שהבנתי שאני עומד להישאר מובטל לנצח נצחים ולמות בגשם הראשון שקופסת הקרטון שלי תתמוטט בו.
בואו נתחיל שוב: התקבלתי לעבודה, שענתה על כל הדרישות שלי, זה לקח המון זמן אבל היה ווה את זה, ואם העבודה רק הייתה קרובה גיאוגרפית היא הייתה מושלמת. גיליתי שאם אתה יוצא מספיק מוקדם בבוקר מהבית ומספיק מאוחר בערב מהעבודה המרחק הגיאוגרפי הזה נסבל, לפחות בינתיים עד שאני אעבור עיר ואתקרב למקום העבודה הזה, שכיוון שהוא לא outsource יש מצב אמיתי שאני אוכל להישאר בו לעתיד הנראה לעין וטוב שכך, כי בחיי שכשחשבתי שפשוט לעבוד בעבודה שהיא לא מיקור חוץ משפר את הכל, אבל אפילו לא הבנתי עד כמה. ברצינות. תחשבו על כל פן בעבודה שאתם יכולים לחשוב עליו, הוא יותר מוצלח, משמעותית.
מחר אני עומד לקיים את מה שאמרתי שאעשה בפוסט הזה. אולי יהיה פוסט המשך שבו אני אדווח איך זה עבר.
אפשר להגיד לי מזל טוב. אפשר לאחל ולייחל שאמשיך לעדכן.
אפשר להיות אופטימיים.
I sure am.
| |
Talk to two by four
אז רציתי לסדר את המחשבות שלי קצת ואז נזכרתי שבעצם זה בלוג, אז למה לטרוח. כן, זו נראית לי פתיחה מתאימה.
אז אבא שלי נפטר, בו הו וכל זה, אם עוד מישהו אחד יגיד לי משהו בסגנון "שלא תדע עוד צער" ימות פה עוד מישהו (תנחומים אחרים זה בסדר). אני אשכרה שוקל ברצינות לעשות לעצמי אזכרה כל שנה יום לפני או יום אחרי בתאריך המקורי כדי לא לפגוש את כל האנשים שאמרו לי מפה עד להודעה חדשה כמה דברים אני צריך לעשות במסגרת הדת עכשיו, כי כנראה שאבא שלי (שלא עשה את הדברים האלה בעצמו) לא יכול לקיים מניין ואני הקשר היחיד שלו לאלוהים. חשבתי לעצמי כל הזמן איך אני עומד להגיד להם "כשימות מישהו מהמשפחה שלכם תעשו מה שבא לכם ותנו לי להתאבל בדרך שלי" אבל כמובן שלא עשיתי את זה, לא בהלוויה, לא בעליה לקבר ולא בחשיפת המצבה כי זה שאבא שלי נפטר לא אומר שאני פחות נמושה עכשיו.
כל מה שיש לי להגיד לאנשים האלה, אבל כמובן לא בפניהם, זה ציטוט של מטאליקה.
Talk to two by four, pal.
והנה הגעתי לנקודה שלי אחרי שאפילו אני כבר עייף מלקרוא את מה מ שכתבתי עד עכשיו, וואו, זה כאילו לא הפסקתי לכתוב אף פעם.
אני לא בן אדם דכאוני. יש לי תקופות, לכולם יש, ובטח שזה ידוע אם מישהו מהקוראים שלי מלפני שנים באמת קורא את זה. אבל בזמן האחרון פשוט אין לי אנרגיות. לכלום. אני עייף בצורה קבועה 24-7, ברמה שלעשות כל דבר מעבר להתמכר עוד יותר לסרטונים ביוטיוב ו-hearthstone פשוט קשה לי מדי.
זה לא פייר כלפי אשתי, שאר המשפחה שלי והעבודה שלי, ותחסכו להגיד לי שזה בסדר ותעברו ישר לקטע של מתי זה יעבור, אבל תחשבו על זה טוב לפני, כי אני אזכור לכם את זה.
ואפילו עוד לא הגעתי לקטע של הירושה, שבגלל הסירוב שלו לכתוב צוואה החלק שלי בה יהיה בערך כלום ובאיזו זכות אני בכלל מעז לכעוס על בן אדם שמת ועוד אבא שלי. אולי אני אכתוב על זה בפעם הבאה, יש אפילו מצב שתהיה כזאת.
| |
חסר
דיסקליימר: לא באמת חזרתי לעדכן.
זו אשליה אופטית.
ברור לי שתקופות כאלה קיימות בחיים של כל אחד, חלקית בגלל שחוויתי כמה כאלה על בשרי והן עברו בסופו של דבר, בדרך כזו או אחרת. עם זאת, המון אספקטים בחיים שלי מרגישים כאילו הם לא מספיקים, וברור לי לחלוטין שהכל בשליטתי בתיאוריה וקורה בגללי, ואיכשהו פשוט לא משתנה.
אני לא קורא מספיק. היו תקופות בחיי, לעיתים שנים, שהייתי קורא כמויות באמת אדירות של ספרים גם אם לא לוקחים בחשבון שמספר הספרים הממוצע של בני נוער בימינו הוא i. איכשהו עברתי בתקופה האחרונה מלקרוא קצת לפני השינה כל יום (neverhwere של גיימן כרגע. מומלץ למי שלא קרא ומומלץ פעם נוספת למי שכן) ללא לקרוא בכלל. כלום. אפילו בשירותים (tmi? idc).
איך זה קורה למי שלא מחזיק ברשותו טלוויזיה? בהנחה שברשותו חשבון מתוחזק היטב המכיל מנויים להרבה ערוצים ביוטיוב, התשובה ברורה.
שקלתי לרגע לנסות להעריך כמה יוטיוב אני רואה בממוצע ביום, ואז הגעתי למסקנה שאני לא באמת רוצה לדעת, פרט לברור מאליו: יותר מדי.
אני לא מרוצה מספיק מהעבודה. פרט לובדה שהשכר שלי קפץ ב-33% כשעברתי אליה לפני חצי שנה, העבודה הזו לא מרגישה כאילו היא מקדמת אותי במיוחד מבחינה מקצועית, גם אם אני ממש אנסה להגדיר אותה בקורות החיים שלי בתור "data analyst" אני תמיד אדע שאם לא הייתה אפשרות ל-ctrl+c ו-ctrl+v במחשבים לא הייתה לי עבודה.
אני לא יוצא מספיק. או בכלל. לפני לא המון שנים (חשבתי לרגע והבנתי שלא המון =7 בערך. פאק.) הייתי יוצא, אפילו סתם לפאבים, בצורה די רציפה. כרגע, אני לא באמת זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בפאב. יותר גרוע - אני מרגיש שזה חסר לי מצד אחד ולא רוצה לעשות את זה מצד שני.
אני לא משקיע מספיק בדברים שחשובים לי. ובראשם - לרדת מהארץ המזעזעת הזו כבר. זה אפשרי, באמת שכן, כשעברתי עם חבר על תמונת המחזור של התיכון שלי והוא, שבאופן כללי לא ניתק כל זכר לתיכון כמו שאני ניסיתי לעשות, עבר על כל האנשים שהוא יודע שגרים כעת בחו"ל, התברר לי כמה זה באמת אפשרי גם בלי דרכון אירופאי. ועם זאת - הנה אני כאן.
אני לא מתייחס מספיק לאשתי. ובהתחשב בכל שאר הדברים שאני אמור לעשות ואל עושה, זה ממש מטריד לפעמים.
אני לא מעדכן מספיק את הבלוג. כ, בטח. כי במספק השנים האחרונות עשיתי את זה בצורה ממש רציפה.
טוב לדעת שזה איכשהו עדיין עוזר להקליד דברים שמטרידים אותי.
| |
We're not Evil
And no, we're not lazy (and by "no", I of course mean "yes, but not as much as can be expected").
We never liked we had to do it, and we would avoid it if we could.
We cried a little after we did it.
We're still saddened by it as I'm writing these lines, but the fact remains -
Returning the dog was necessary and unavoidable. For his quality of life as well as ours.
And now for something completely different:
אני מבין עכשיו למה אנשים בורחים להתחתן בוגאס. כמובן שלנו זה לא יחסוך את עניין הוצאת הויזה שהוא מטריד כשלעצמו, אבל סידורים אחרים יכולים להיות הרבה יותר קלים... פחות ניירת, פחות fuss, פחות ווג'אראס.
וואו, אני צריך להוציא סטיקר כזה.
מסתבר שהתשובה ל"האם היית רוצה להיות מחותן על ידי חקיין אלביס" לא כל כך ברורה, או אולי כן ברורה, אבל הפוכה לחלוטין אצל כל מי ששאלתי על זה משלי. כלומר, אני מבין שזו חוויה חד פעמית (למרות שאם הייתי צריך להמר על שיעור הגירושים אחרי 24 שעות בווגאס הייתי שם אותו הרבה מעל הממוצע הכללי של גירושים ככלל), אבל זה לא אומר שצריך שהיא תהיה מגוחכת.
אני כמעט בטוח שכתבתי על זה פעם, אבל יש לי ארכיון גדול מדי מכדי לבדוק מה היה הנוסח אז -
אני לא שנון כמו פעם. בכלל, הפוסטים שלי פעם היו הרבה יותר מוצלחים, עד שאני ממש יכול להבין למה אנשים קראו אותי. האם זה בגלל שאני מזדקן? האם זה בגלל שהחיים שלי יותר מסובכים? האם זה בגלל ששנינות מעולם לא הועילה לי יותר מדי? האם זה בגלל שמעולם לא באמת הייתי שנון אלא רק בעל מלאי נרחב של אמירות שנונות של אנשים אחרים וכשהוא נגמר הפכתי למה שאני היום? האם אני צריך להפסיק לשאול שאלות שמתחילות ב"האם?" ומסתבר, גם לפעמים מסתיימות ב"האם?"
אני חושב ש הארוסה (כן, אני אקרא לך ככה עד שתהיי אשתי, suck it up!) מחבבת אותי, אולי כדאי לשאול אותה למה. אבל מצד שני, היא גם חושבת שאני חתיך, אז אני לא בטוח שהדעה שלה קבילה בבית משפט. אולי בבית מרזח.
פעם Valentine's Day היה מאורע שצריך להתכונן אליו. היום זה פשוט מאורע נוסף ללכת לבורגוס (ולקבל אלכוהול חינם). אולי גם זה אומר שהזדקנתי. אולי זה אומר שהקשר שלנו הוא כבר כמו של זוג נשוי. אולי זה סתם אומר שאנחנו אלכוהוליסטים בנשמה. אולי אני צריך גם להפסיק להתחיל משפטים באולי. אולי אני גם צריך להפסיק למחזר בדיחות, על אחת כמה וכמה אם הן לא מצחיקות מלכתחילה.
אולי לפוסט הזה הייתה פואנטה כשהתחלתי לכתוב אותו.
אבל אני בספק. אולי לבא תהיה, אני מקבל הימורים.
| |
לצטט את הארוסה: "מתישהו זה יחזור לנשוך אותי בעכוזי"
איפה להתחיל?
בעצם, השאלה לא כזו קשה לאור הכותרת.
אז אחרי, בסדר ההודעה, משפחה, חברים, מרצים במכללה, משפחה, מטפלת, משפחה, פייסבוק, חברים, בלוגרים, הגיע הזמן להודיע במדיה השוממת הזו שנקראה בשעתה הבלוג שלי, שהתכנון הערטילאי של "כן, מתישהו נתחתן" שלי ושל החברה הפך לתכנונים ברמה של "נבדוק עד כמה בדיוק הבירוקרטיה גרועה בפראג"ו"מי נזמין למסיבה שתהיה בארץ אחרי החתונה האזרחית בחו"ל". אז כן, אנחנו מתחתנים. כנראה שזה יהיה בקיץ, מחמת הנוחות ולא שום סיבה אחרת. חשבון משותף יהיה ברגע שיהיה לנו זמן להיפגש עם מנהל הסניף שרודף אחרי כבר literally חודשים (אני לחלוטין מבין אותו, אין שום סיבה שעם המשכורות שלנו לא נהיה לקוחות מבוקשים לכל בנק, במיוחד בהתחשב בכלך שהן רק יעלו מעכשיו, אבל הוא לא יודע מה המשכורות שלנו וזה קצת מטריד עד כמה הוא להוט להיפגש), אבל גם זה עניין פורמלי יותר מכל דבר אחר כי אנחנו גם ככה מתחלקים בהוצאות, בצורה עתיקת היומין של היא בוחרת בגדים ואני משלם עליהם.
סתם, סתם. אני כל כך הולך לשלם על זה ביוקר, תרתי משמע.
העבודה פחות או יותר בסדר, יש חלקים מתישים וקצת סיזיפיים, אבל אני באמת מרוצה, כל עוד אני באמת אקפיד לעבוד קצת יותר ממה שעבדתי בחודש הראשון (והעדכון הזה הוא לא מייצג, היו לי הרבה מאוד זמנים שיכלתי לעדכן ובחרתי לעבוד בהם במקום).
אבא שלי קיבל רכב מהעבודה ולכן בחר להחליף לי את מינג במארי, צרפתיה שנת 98, שממשיכה את המגמה שלי של עשור בין מכוניות, בין ג'ינה, דייהטסו שרייד שנת 88 למינג, דייהו נובירה שנת 98, למארי, רנו מגאן שנת 2008. עכשיו יש לי הרבה מאוד זמן עד לאווה, האאודי S5 שנת 2018 שאני אקנה בעתיד, ככל הנראה אחרי שנת 2018 אלא אם כן קודם אסיים להרכיב את מכונת הזמן שלי. יש לי הרבה זמן לחסוך 773,400 ש"ח בשביל הדגם שאני רוצה (ה-4.2 ליטר. ה-3 ליטר זה לעניים מרודים עם רק קצת יותר מצי מליון שקלים מיותרים).
מארי התחילה את הקריירה שלה בליסינג, מה שיוצר מצב קצת משעשע של רכב עם כרטיס וכפתור התנעה (די מגניב, לעניות דעתי), חיישן אחורי וכיסא שמתכוונן לכל כך הרבה כיוונים שאני בטוח שאם אני רק אנסה אני אוכל לנהוג כשאני נוטה הצידה בזוית ישרה, אבל שני החלונות האחוריים שלו לא חשמליים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי חלון לא חשמלי במכונית, על אחת כמה וכמה צעירה כמוה. אולי אפילו היה אכפת לי אם הייתי חושב שאי פעם יצא לי להסיע מישהו במושב האחורי (כנראה שכן, אבל מעט מאוד).
מאט, החבר האמריקאי שלי, שאני די בטוח שסיפרתי עליו פעם (אולי בפעם האחרונה שדיברתי איתו, אבל זה היה לפני שנים) פתאום נכנס למסנג'ר במפתיע היום, וזה רק חיזק את השאיפה שלי למחשב חדש ולצאת המשחק Diablo 3 ובעקבותיו, אם לשפוט מנסיון העבר שלי עם משחקים, פיטוריי הצפויים מהעבודה וכנראה ביטול הנישואים מצד הארוסה. ימים יגידו. בסך הכל הצלחתי למכר את החברה לפרק השני בסדרה, אז אולי בעצם אלו יהיו פיטורים של שנינו ואנחנו נחיה בלי אוכל אבל עם לפטופ, כלב וחתולה בסניף של ארומה היכן שהוא.
החיים טובים, ברמה די עקרונית , עם כמה הסתייגויות שאני מעדיף להשאיר לעצמי כרגע.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: