איך חול יכול להיות מהיר?

On the first week of treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

On the Second week of treatments my dentist gave to me

Five Shallow repairs

Four surgical pullings

On the third week of treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

Four surgical pullings

Three holes a-filling

On the fourth week on treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

Four surgical pullings

Three holes a-filling

Two root ca-naaaaaaals

On the fifth week of treatments my dentist gave to me

Five shallow repairs

Four surgical pullings

Three holes a-filling

Two root canals

...And a bracer to straighten my teeth

!Joy

אזהרה: הפוסט הבא נכתב בלי תכנון מראש. בשעת כתיבת אזהרה זו אני באמצעו וכרגע הבנתי שהמצב הוא I write as the thoughts come ולכן רצף, בהירות או מסר הן דרישות מוגזמות מראש.

כבר זמן מה אני מתחבט בשאלה הרת הגורל: מה אני עושה פה? מה המטרה?

לא, לא בעולם הזה, לתשובה הזו הגעתי לפני מספר שנים ואז התחלתי את התהליך המייגע של השתלטות על העולם, שאם רק הייתי פחות קורבן של הרפיה כבר היה מסתיים עד עכשיו. אבל אני סוטה. מהנושא, אני מתכוון, לא סוטה מהסוג השני. או לפחות ככה הייתי רוצה שתחשבו.

בכל מקרה, התכוונתי למעשיי בישראבלוג, פחות או יותר מאז שפירסמתי את אותו פוסט ידוע לשמצה שכמובן שלח את כל קוראי הבלוג הזה לרקוד במעגלים חסידיים ברחובות העיר עד שבא הפוסט שאחריו והוכיח שאני באמת עדיין לא מתכוון לפרוש. קצב הפרסומים שלי פחת, לאו דווקא בגלל שאין לי על מה לכתוב, אם זו הייתה סיבה לא להוציא פוסטים הבלוג לא היה נפתח מלכתחילה, אלא בגלל שאני מנצל את הזמן שלי לדברים אחרים, וכתיבה שלא בשבילי היא נטל. נטל, ש-mind you, הייתי שמח לקחת על עצמי כל עוד הייתי מקבל לא מעט תגובות (הייתה תקופה לא קצרה של מעל ל-100 תגובות לפוסט, וכן, אני יודע שלכל היותר אלו היו חמישה עשר מגיבים שונים, אבל עדיין), אבל גם זה כבר לא קיים, ומצאתי את עצמי כותב פוסטים חסרי משמעות לכל אחד חוץ מלי עצמי, ואם אני כותב דברים לעצמי אני לא רואה סיבה להעלות אותם לרשת, לכאן או לכל מקום אחר.

אם כן, חזרתי למניע הראשון שלי לפתיחת הבלוג ובדקתי מה מצבי. (היא ניסחה את זה הכי טוב: self-exploring) ביום הראשון של פתיחת הבלוג לא היה לי מושג מה אני אכתוב והייתי בטוח שתוך שבוע וחצי בערך יגמרו לי הנושאים, או שאני פשוט אהיה מתוסכל מזה שהמגיב היחיד שלי הוא בחור שאני בכל מקרה רואה הרבה יותר מדי במכינה. המטרה הייתה, וכעת כבר מאסתי מלהתבייש להודות בזה: להשיג חברים, או, ליתר דיוק, חברה.

מהר מאוד גיליתי שזה לא עובד ככה, או לפחות אני לא מסוגל לעבוד ככה, והבלוג המיר את עצמו למטרה הראשונה יותר מלשניה. והוא ביצע אותה נאמנה, אני חייב לציין, אבל זה בכל זאת דרש סוג כלשהו של מאמץ וזמן מוגזם ברשת (אנשים מפסיקים להגיב לך ולהתעניין בך אם נראה שאתה לא מתעניין בהם, ככה זה האופי האנושי). זמן שמשילוב של בחירה ואונס אני לא מבזבז בהווה. ככה שהגעתי למין סטטוס-קוו, שבו אני לא באמת מרגיש שאני צריך את הפוסטים האלו, ויש לי כיתת מגיבים קבועה פחות או יותר שלא ממש משתנה, ובגלל הנאמנות הזו אני מרגיש צורך לפחות לשעשע אתכם או להציג לכם חומר קריאה מעניין כלשהו, וכאן חזרנו לעניין, שזה נטל כאשר אני לא עושה את זה בשביל עצמי (כי את עצמי מאוד קל לי לשעשע, אני מאוד אוהב את חוש ההומור של עצמי, הוא מאוד דומה לשלי).

יש עלי מספיק נטלים עכשיו. מעבר לעובדה שאחרי חדשיים של עבודה אני עדיין פוחד לבדוק את חשבון הבנק שלי מחשש של מה שאני אראה, ואני פשוט מחכה לעשירי בחודש הבא שבו אני מאמין שהמינוס שלי יסגר, (ואמונה, כידוע, היא דבר חשוב) יש לי את אבא שלי שהוא נטל נפשי מהכבדים ביותר שאי פעם חוויתי, יש לי את העבודה עצמה שלשם הדוגמה, מהיום בלילה עד יום שישי בצהריים המשמרות שלי מזכירות מחסום ליד שכם, חוץ מהעובדה שאלו במחסום לא צריכים הסעה הלוך חזור שלוקחת עוד בערך חצי שעה לכל כיוון (וזה רק אם היא מגיעה בזמן) ועוד התארגנות, מה שמשאיר לי בערך שש שעות מטכ"ליות לנוח, וזה אם אני לא רוצה לאכול, חס וחלילה.

יש לי רצון עז לנסוע למרכז, לתל אביב, לבת ים, לחולון, לרעננה, לדרום, לקרית גת, באר שבע, מקומות שהייתי מבקר בהם באופן די תכוף כשהייתה לי את ג'ינה, לפחות בתקופות מסוימות. הרבה יותר מדי מהחברים שלי לא ראיתי הרבה יותר מדי זמן, וזה בהחלט לא מצב נעים, כשאני מדבר עם רם ואנחנו מגיעים למסקנה שיקח בערך חודש עד שנוכל אולי להיפגש, והפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה ביום ההולדת האחרון שלי, וגם היא הייתה בערך לשעה וחצי ככה שזה באמת לא נחשב.

מעניין שדווקא הפוסטים בהם אני הכי מתוסכל או חסר מיקוד הם הכי משעשעים. זה רק מצביע כמה אני באמת לא מצחיק כשאני מנסה להיות כזה, מה שדי הופך את כל כתיבת הבלוג למעמסה גם על הקוראים שלי, ואני יכול רק לתאר לעצמי איזה סוג של סבל עובר עליכם. מה שעוד כן היה משעשע בזמנו מתחיל להיות ממוחזר הרבה יותר מדי, בערך כמו הפוסטים של הארנב הרוסי, שאמנם יש לו לפחות שתיים-שלוש בדיחות בכל פוסט שמחדשות, אבל השאר הן סתם אותו בליל של ירידות על "הרווק" ועל עצמו, ולמרות שאין לי שום דבר נגד ירידות על יצורים כמו הרווק שקנו את שנאתי היוקדת והנצחית בתגובות כאלו, אני מוצא את עצמי מגחך פחות פחות בכל קריאה של פוסט נוסף.

אנשים טוענים שיש לי חוש הומור, עד לרמה שאני כבר מאמין בזה בעצמי, אבל כנראה שהדבר פשוט בדרך כלל לא עובר בכתיבה.

דבר נוסף (ואני לא מאמין שבפוסט מהסוג הזה כבר השתמשתי פעמיים ברווח בין פסקאות) הוא עצם התגובות. בגלל מיעוט הזמן אני רושם לעצמי דברים שאני חייב לעדכן בקשר אליהם, ועד שאני מגיע לכתוב, הם כבר או לא רלוונטיים לחלוטין או סתם לא קשורים, ובאים בכמויות כאלה שלתת לאנשים להגיב על פוסט שלם כזה זו באמת דרישה מוגזמת, מספיק גרוע שאני באמת מצפה מכם לקרוא את הכל. אני חושב שזה היכה בי פחות או יותר בתגובה הזו.

גם אני מגיב בצורה לא קשורה, וזה לא היה קורה לי הרבה בעבר. אני לא יודע מה בדיוק השתנה, אבל אם אני צריך להמר, הייתי אומר שאני צריך חידוש. ולמצוא חידוש בישרא זה דבר קשה. לא שאני נרתע מעבודה קשה -

מאיפה זה בא? ברור שאני נרתע מעבודה קשה. בחיי, כבר קרה לי כמה פעמים שעברתי על רשימות לינקים אצל אנשים קצת יותר פופולריים (אם כמות הכניסות מודדת פופולריות) ממני בחיפוש אחרי בלוג נוסף שאני אולי אהנה לקרוא או אמצא מעניין. בסופו של דבר הם רק מצטרפים לרשימה של מספר מגיבים שאין לי שמץ של מושג מי הם שאני עוד צריך לבדוק את הבלוג שלהם "בהזדמנות".

אז לא ברור מה נסגר עם הבלוג הזה, או איתי באופן כללי (למרות שזה לא מחדש שום דבר), רק שמשהו צריך להשתנות, ועד אז אני באמת לא יודע אם אני אעדכן הרבה או בכלל. והפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, באמת (נראה לי) שאני מתכוון לזה.

חצי שנה, אה? (ועכשיו כבר יותר, עד שאני מעדכן) איך הזמן טס כשנהנים. וכמה שזה מפתיע, אני אומר את זה בלי טיפה אחת של ציניות. לא אופייני, אני יודע.

אז כן, משמרות לילה הן דבר לא רע כשלעצמו, אמנם הקב"ט כבר בשיחה הראשונה דאג לומר לי שהוא רוצה אותי לתגבר את משמרות הבוקר (בשל העובדה שמתוך תשעה מאבטחים, שמונה הזמנו, היו שישה סטודנטים), אבל כנראה שרצונותיו מתנגשים קלות עם אלו של האחמ"ש, בגלל שכבר שבועיים אני מבלה במשמרות לילה. בניגוד לבוקר, משמרות הלילה מתאפיינות בשני דברים:

1) סיורים כל שעה עגולה.

2) חוסר עבודת אבטחה גורף.

שני דברים אלו גוררים מעצם היותם כמה דברים, שגורמים לשרשרת האירועים הבאה: מי שאיתי במשמרת עושה ארבעה סיורים של לפחות 20 דקות כ"א > אני נשאר לבד > אני שם את המוזיקה שלי > אני מקבל השראה > אני כותב.

כך שיש לי כבר עמוד וחצי של תחילת סיפור שכתוב בראשי פרקים אצלי בראש כבר כמה חודשים טובים, בשם Monster. בנוסף, יש לי מספר נקודות שוות אזכור, ועיקרן תחילה:

1) מה זה אומר כשאני מתחיל לזמזם את השיר הראשון שאני מקבל בפנדורה עוד לפני שהנגן מסיים לעלות?! (Memories של Within Temptation, אם תהיתם. מומלץ בחום גם לאלו שלוקים בחוסר אהבה למטאל).

2) אני שונא את אמאזון. בעצם, לא, אני אוהב את אמאזון, אבל שונא את העובדה שהם לא שולחים לארץ שום דבר חוץ מדיסקים וספרים. והמבין יבין. (שזה אומר, אף אחד חוץ מיורי, ריקי, ג'ולי המסאז'יסטית שלי ואליאנורה.)

3) אין כמו מוסקה בארבע בבוקר. באמת, אין. תנסו ותיוכחו. (או יותר טוב, אם אתם ערים בשעה כזו, תתקשרו כבר, באמא שלכם). אפילו יורי היה מרוצה (הפעם הראשונה שהוא טעם את זה). ולחשוב שאשתו של אבא שלי מכינה את זה בלי לטעום (היא מתעבת חצילים, רק הריח גורם לה לבחילה).

4) ואם ביורי עסקינן, הוא מתגבש להיות בשותך הכי טוב למשמרות יותר ויותר. תגלית במשמרת האחרונה: הוא שומע Aria, מין להקת מטאל סימפוני רוסית שיצא לי לשמוע מעט בעבר וחיבבתי. לא רק זה, אלא הוא מעריץ את מטאליקה (הישנה והטובה) וכשהוא היה תינוק, הוא היה נרדם לצלילי פינק פלויד. זה בא כתוספת להיותו אחלה בחור, שחקן Magic מתלמד, ובן אדם שלא אכפת לו בכלל לעבוד (כשיש עבודה). נותר רק לקוות לעוד משמרות איתו בעתיד.

5) חוק קויקסנד #1 - בכל מקום ציבורי שבו יש מספר חדרי שירותים, לא יהיה אפילו אחד שיענה על כל קריטריוני האיכות (1. ברז אוטומטי 2. מתקן תקין לסבון 3. מתקן תקין לנייר טואלט 4. דלת שננעלת כמו שצריך 5. מתקן אוטומטי ליבוש ידיים.

החוק התגבש בטכניון (שימו אותי בשירותים בכל בניין בטכניון, ואני אגיד לכם באיזה בניין מדובר, ובאיזו קומה), ואושש במספר מקומות מאז, ביניהם העבודה החדשה שלי.

6) אם מלח שולחן הוא נתרן כלורי (והוא כן, trust me on that one), עולה השאלה מה זה בדיוק מלח שולחן "דל נתרן".

7) יש שיר שאני אשמח אם מישהו יאיר לי על מי שמבצעת אותו, הוא הולך משהו ככה: "שמעון השכן נפטר לפני שלושה ימים, ממש בפתח של הבית חולים, אפילו שמו שלט על הדלת..." ועוד המשך שאני אישית שמח שאני לא זוכר. היא בטוחה שזו פארודיה על קרן פלס, והאמת, הלוואי שזו הייתה, אבל הבנתי שהשיר אכן הולך ככה. אפילו אם נתעלם לרגע מהליריקה האדיוטית להחריד, אני מוצא את עצמי מתקשה להאשים תיכוניסטים בימינו שאומרים "הבית חולים" במקום "בית החולים", ותוהה כמה עוד טעויות נובעות מדברים כאלו.

ואם כבר הגעתי לרדיו, את החלק הבא, שכולל שחרור קיטור ברמה די נכבדה, אני חש צורך להפריד:

(הקטע הבא נכתב לפני שהוד מעלתה הביאה לי דיסקמן MP3, ולכן הוא לא לחלוטין עדכני, אבל לעדכן אותו יגרור יותר מדי זמן ועבודה שאחד מהם אין לי, ולשני אין לי כוח.)

אני שומע רדיו ברוב המשמרות. הדיסקמן MP3 שלי נשאר בג'ינה כשהיא נלקחה ממני (אבא שלי לא טרח להודיע לי כשהוא לקח אותה להימכר) ולכן אני כבול לתכניות השידור ב"רדיוס 100FM" במקרה הטוב, או "99Esc" במקרה הרע. חודש של עבודה בהחלט דאג להזכיר לי באופן חד, חלק וכואב למה הפסקתי לראות Mtv:

המוסיקה בימינו מסריחה. בעצם, הרשו לי לנסח מחדש: מה שקרוי בימינו מוסיקה הוא מסריח.

למען ההגינות אני חייב לציין שלא הכל. פה ושם יש כמה דברים שאני נהנה לשמוע. היה נחמד אם הם היו יותר תכופים מפעם בשלוש-ארבע משמרות. שוב, לא מדובר בדברים ברמה של הורדה מהאינטרנט, אבל אכן מעטים הדברים המאותגרים-דיסטורשנית שעוברים את הקיצוץ הכניסה לרשימה שלי.

עם זה עוד הייתי מתמודד. בלי עין הרע, יש תכניות ("מנהרת הזמן" ו"טיסת לילה" ברדיוס) שמשמיעות שירים ישנים (וטובים) משנות השמונים והתשעים המוקדמות, אבל יש בעיה אחרת, שמתעוררת בעיקר במשמרות בוקר, והיא השירים שמסמפלים שירים ישנים ואיכותיים ורצחים אותם באכזריות. אני אפילו לא אדבר על Everybody Dance Now (של Snap,למי שזוכר שהייתה קיימת להקה כזו) כי בסדר, דאנס כבר לא הולך חזק בימינו ולהוסיף כושי שצועק כל מיני שטויות כנראה משפר את איכות השיר לדעת כמה אנשים (נגיד, ריקי). מה שמטריד הרבה יותר, הוא הטבח שהתבצע ב-Another Brick in the Wall Pt. 2.

הרשו לי לפנות בקריאה נרגשת את פינק פלויד. במשך שנים לא נתתם אישור רשמי לאף אחד לחדש את השירים שלכם, ובצדק, אני חייב להוסיף. מה השתנה עכשיו פתאום? ואם כבר לחדש, למה למישהו שיהפוך את השיר הזה להאוס, דבר שאני בטוח שמעביר חלחלה בעוד כמה אנשים ולא רק בי?

גם ה-Scorpions חודשו בצורה טמאה, על ידי זמרת שאם הבנתי נכון היא ישראלית, שהגדילה לעשות ולא רק הוסיפה לשיר קצב האוסי לא משתנה (רחמנא ליצלן, שתשנו קצב מדי פעם בשירים), אלא אפילו השאירה את סולו הגיטרה שפותח את השיר וכך גרמה לי לטעות ולחשוב שזה אכן המקור, רק בשינוי סולן, ולהגביר את הרדיו. ככה חולל שיר שצרבתי בדיסק לאהבה הראשונה שלי. (Still Loving You).

אין לי שום בעיה עם חידושים באופן כללי, הקורס חידשו את Everybody Hurts של REM בצורה לא רעה בכלל, אפילו את החידוש של רובי ויליאמס ל-Freedom של ג'ורג' מייקל אני נהנה לשמוע, גם אם לא כמו המקור. הפיכה של שירים להאוס היא הדבר המפריע, ואם רק הייתי יכול להתחמק מזה, תהיו בטוחים - לא הייתי כותב על זה.

נ.ב. - קולדפליי מספקים נקודות אור ספורות בהררי זבל מודרני.

החלפתי אימון בחדר כושר, הוא עכשיו מחולק לשני חלקים (גב, יד אחורית, רגליים באחד וחזה, כתפיים ויד קדמית בשני) וברגע שאנ רק אגלה את המשקלים המדויקים שהגעתי אליהם גם הם יגיעו לבלוג. תתמודדו.

קבלו פסקת teaser מ-Monster:

 They finally got to the cluster of men standing around what appeared to be a pile of leaves, about a foot high and wide and five feet long. The clearing it was placed in the middle of was packed almost completely with Policemen and SWAT team alike. James never slowed, and a path simply opened for him among the men. He realized he was leaving the police captain behind in mid-sentence, but it wasn't as if he was really listening to him to begin with. He squatted beside the pile, the Desert Eagle on his thigh making the action a little uncmfortable, but the special agent posture had to be Maintained. Some of the leaves were removed or brushed aside to reveal the face of a pale teenager, set at eternal peace

משום מה, הפוסט האחרון שלי נעלם, ואני בטוח לחלוטין שלא חלמתי שכתבתי אותו, כי זכורים לי קטעים ספציפיים ממנו, כמו ההצהרה החוזרת שלי על שנאתי לחורף וחוויותיי מהלילה הראשון שבו ירד גשם עם יורי. מישהו עוד זוכר את זה, או פשוט יכול להציע רעיון למה קרה?

ישראבלוג מתנכל לי. זה סוג של מטריד. (לפחות כמו העובדה שהתחלתי להגיד על כל דבר "סוג של").

בגלל שעכשיו כבר שבוע אחרי תחילת השנה, ולסכם את 2006 זה אחד הדברים שהכי פחות בא לי לעשות (אני סוג של קורבן של הרפיה, למתקשים), אני אוותר על זה. זה, וגם כמובן אני מתכונן לסכם את השנה השנייה לקיום הבלוג בעתיד הלא רחוק. זה לא כאילו חסרות לי התפתחויות לכתוב עליהן.

הלכתי לבדיקה אצל שיננית בפעם הראשונה מזה מספר לא מבוטל של שנים. התכנון היה ניקוי שיניים, שהתבטל לנוכח דימום מאסיבי שבא כתגובה לכל התקרבות של מכשירי העינויים הללו של רופאי השיניים לחניכיים שלי. הנזק אכן נורא. אמנם זו רק שיננית, אבל זה סוג של לא נעים כשאנשים אומרים שיש לך בערך 4 שיני בינה שצריך לעקור (מישהו מבין בזה? 4 זה לא אומר כולן??), שלוש סתימות שאחת מהן תיתכן שתצריך טיפול שורש, אבל כל זה רק אחרי 10 ימים של טיפול במי פה אנטי בקטריאליים. אה, כן, וישור השיניים שלי מהתיכון כבר מזמן לא נראה עלי, אני מניח שכל מי שראה אותי בחיים עדיין מתעורר מהמראה הזה בזיעה קרה מדי פעם. זה הוביל את אבא שלי להחלטה שאני עומד לעבור את הסיוט הזה שוב, 10 שנים אחר כך, הווה אומר, בהווה.

אבל זה בסדר, כי קודם כל יש לי 4 עקירות ושלוש סתימות שאחת מהם טיפול שורש לעבור, אז יהיה לי הרבה זמן להסתגל לרעיון של גשר שוב.

בינתיים יש לי צילומים שיושבים בבית ובשבוע הקרוב אני אלך איתם לקבל חוות דעת והצעות מחיר, וכמובן מי פה אנטי בקטריאליים להשתמש בהם בשבוע הקרוב, שהם קצת מזכירים קונדומים, בגלל שמצוין עליהם שהם בטעם מנטה אבל כל קשר בינם לבין הטעם הזה מקרי בהחלט.

כלומר, רגע, אה... אני מתכוון...

אין לי דרך טובה לצאת מהמשפט הזה, אה?

mental note: להפסיק לכתוב פוסטים בלחץ זמן לפני השינה.

הייתם חושבים שכל העסק הזה עם מה שנשאר מהשיניים שלי היה סוג של מדכא אותי, ויכול להיות שזה היה קורה אם החיים לא היו חושפים אותי לבעיות הרבה יותר חמורות.

אחותי החורגת בהריון. או אני צריך לומר, הייתה בהריון. כבר כמה חודשים טובים בכל פעם שרואים אותה היא תופחת יותר ויותר, אני חושב שעכשיו היה אמור להיות החודש השמיני להריונה. אלא שגילו בשבוע שעבר וירוס אצל העובר שלה. היא איבדה את התינוק (אתמול באמצע הלילה היא ילדה אותו כבר מת), אבל היא בסדר, לפחות גופנית. אני אפילו לא רוצה לחשוב על המצב הנפשי שלה.

דברים כאלה בהחלט גורמים לבעיות שלי להתגמד.

אני רוצה לדבר על נקבה שהכרתי מקרוב, קוראים לה מינג. ביחס לקודמת שלי, אין ספק שיש בה הרבה דברים שונים. היא יותר גבוהה (בהרבה), יותר רחבה (בלא מעט) והרבה יותר חזקה. יותר מהירה, יותר צעירה, יותר מפנקת, ובאופן כללי היחסים שלנו הרבה יותר נוחים, והרבה יותר קל להסתדר איתה. היא מציעה לי הרבה דברים שלא היו לי קודם. אמנם תחילת הדרך שלנו הייתה בעייתית בגלל געגועים לקשר הקודם שלי, אבל היום עבדנו על הבעיות ויצאנו לטיול ארוך, בגשם. דסקסנו על הבעיות כל הדרך לתל השומר וחזרה, ועכשיו אנחנו מסתדרים.

אני חייב לומר שחלונות ומראות חשמל, נעילה מרכזית, מנוע 1600 סמ"ק, הגה כוח (שלא לומר מתכוונן), בידוד רעש, מזגן שממש עובד כמו שצריך, צ''יינג'ר לדיסקים בתא המטען ומרחב הרבה יותר רציני יכולים להשכיח ממני את ג'ינה די בקלות.

מינג, אני אוהב אותך. הלוואי ונבלה עוד הרבה סופי שבוע ביחד.

משמרות הלילה שלי לימדו אותי דבר חשוב:

אני לא מכיר מספיק ינשופים, מסתבר, או שאלו שאני מכיר לא לקחו מספיק ברצינות את ההצהרה שלי שאני פנוי שעות ארוכות בלילה ואם רק תשאלו, אני אתן לכם קו בזק שבו אפשר להשיג אותי.

גם השבוע אני עומד לעבוד בלילה ברובו, אני רק מקווה שהפעם יורי יהיה איתי ביותר ממשמרת אחת,למרות שגם ריקי בסדר גמור (וכן, היינו ביחד בסילבסטר. זה היה נושא לבדיחה אצל כל המאבטחים כולל האחמ"ש, עד שציינתי שאני תפוס לחלוטין).

התחלתי להתאמן במשמרות הלילה, בהן לא קיים (כמעט) אף בן אדם שיעיר לי שזה סוג של מוזר שאני עוצר בכל נקודה בסיור ועושה 8 שכיבות שמיכה. כן, אני יודע ששמונה זה כלום. תכפילו את זה ב-20 נקודות שיש כל סיור ותגיעו למספר קצת יותר מרשים.

ככל שאני חושב על זה, אני מבין שהדבר היחיד שמחזיק את שארית השפיות הדרושה לי כדי לחיות היא העובדה שאני לא לבד. ואני מבין שזו המון אחריות ואני שונא להפיל כזו אחריות על אנשים, אבל אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך.

בזכותך אני שורד. את הכוח שלי, הוד מעלתך.