איך חול יכול להיות מהיר?

זה כל פעם מדהים אותי מחדש מה שיחות קצרות, ובתגובות בבלוגים to boot, עם ילדות חכמות יכולות לגרום לי להבין או לשנות.

תודה, ילדה.

אז יש לי מספר דברים לחלוק בנוגע לעבודה החדשה שלי אחרי הכל, מספר אנקדוטות, אם תרצו. מחר בצהריים אני אכיר פחות או יותר את כל הצוות שאיתי, ואם מסומנים אצלי בטבלה בפנקס לפי רמות של "כמה נחמד ליות איתם במשמרת בוקר", לפי מספר קטגוריות:

מוכנים לתת לי לעשות את כל הסיורים: סולומון, ריקי, דוד.

עושים את רוב העבודה בעצמם (עד לרמה שאני מתחיל להרגיש רע, כי בכל זאת, אני אמור לעבוד לפחות חלק מהזמן): סולומון, ריקי, דוד

לא אוכלים ארוחת צהריים: יוסי, אלי, ריקי, דוד.

שרוטים בצורה רצינית (בניגוד ל"שרוטים בצורה בינונית"): יוסי, ריקי, דוד.

החסרים כאן הם יורי, שאיתו מעולם לא הייתי במשמרת בוקר, ומיכאל, אלי, וברק, שאיתם מעולם לא הייתי במשמרת, נקודה. את אלי אני עוד אפגוש מחר בבוקר, אבל ממידע שקיבלתי המצב לא עומד להיות מזהיר.

קל לראות שריקי ודוד הם מאוד חיוביים מבחינתי. ריקי בקושי עובדת בקרים, דוד הועבר לאחרונה ויהיה רק מדי פעם באותו מקום כמוני. נו, שוין. די התרגלתי ליוסי, שהוא איתי רוב הפעמים, וסולומון בעצמו גם לא רע בכלל.

שבוע הבא אני לא בבוקר בשום יום, ככה שכנראה שאני אזכה לזווג כמה אנשים נוספים. ובאותה נימה, אם יש לכם קו בזק, לילות פנויים וחשק לדבר איתי, צרו קשר ואני אמסור לכם את הטלפון בשער.

באבטחת בתי חולים יש כמה דברים שאתה רואה בשלב זה או אחר, אחד מהם הוא רכב חברא קדישא, שכבר היה לי את העונג המפוקפק לראות כמה וכמה פעמים, עד לרמה שפיתחתי אדישות משהו לעובדה שמישהו מת בזמן האחרון, שלא לומר הספקתי לתהות מה ראשי התיבות "גחש"א" שבאות אחרי הכתובת "חברא קדישא" על הרכב. יוסי הבטיח לי שזה כנראה לא "גופות חשובות אצלנו", כמו שחשדתי בהתחלה, ולכן כרגע אני מהמר על "גברים חרדים שחורים אמיתיים." שווה בדיקה.

נ.ב - לאנשים שעוברים ליד השער בדרכם החוצה ותוך כדי בכי מבקשים שאני אזמין להם מונית, עדיין לא פיתחתי אדישות, ולמי שלא עבר את החוויה של לעמוד ליד אדם זר שכרגע איבד קרוב משפחה ועומד לידך וממלמל "הוא הלך, זהו" בתקווה שתגיד משהו, אתם חופשיים להרגיש ברי מזל. לי אישית אף פעם אין מושג מה אני אמור להגיד.

דברים שחזרו אלי מהתקופה ההיא בה עבדתי באבטחת מוסדות חינוך:

1) זה ממש מעצבן כשקוראים לי "שומר". "שומר" הוא רוסי (לא שיש לי משהו נגד רוסים. כמה מהחברים הכי טובים שלי הם רוסים!) בגיל העמידה (לא שיש לי משהו נגד אנשים בגיל העמידה! כמה מהחברים הטובים שלי הם בגיל העמידה!) שבקושי מבין עברית אם בכלל (לא שיש לי משהו נגד אנשים שבקושי מבינים עברית אם בכלל! כמה מהחברים הכי טובים שלי בקושי מבינים עברית אם בכלל!) בפתח של סופרמרקט עם מגנומטר במקרה הרע (לא שיש לי משהו נגד מגנומטרים! כמה מ- רגע... טוב, אז לא) או נשק שהוא השקיע שעתיים שלמות בלהוציא לו רשיון במקרה הטוב.

אני עברתי קורס של חמישה ימים בתנאי פנימיה, יריתי 400 כדור בכל מיני מצבים שונים (ורק אח"כ עברתי מטווח נוסף בנשק שכרגע יש לי) ועברתי מספר שעות לא מבוטל של אימוני קרב מגע, שאמנם מספקים ידע בסיסי בלבד אבל גם זה משהו, בתחילת הרענון אני אעבור מבחני כושר או שלא אכנס לרענון בכלל. לכן, הכבוד הבסיסי שאני חושב שמגיע לי הוא שיקראו לי "מאבטח".

2) כשאתה מאבטח, אתה עובד בשביל כולם, או לפחות ככה הם חושבים ואף אחד לא טורח להעמיד אותם על טעותם. כשאתה מבצע את התפקיד שלך, זה בסדר גמור כל עוד אתה לא דורש מהם לעשות מאמצים כבירים כמו להגיד לך לאן פניהם מועדות, או, רחמנא ליצלן, לחנות טת הרכב מחוץ לשטח בית החולים בגלל שאין להם אישור להיכנס. זה ידוע שחלק מהתפקיד שלך בתור מאבטח זה לעשות לאנשים "דווקא", וזאת הסיבה היחידה שאתה מתעקש שהם לא יכנסו כשנגמרות שעות הביקור, לא יחנו את הרכבים שלהם על אדום-לבן ועוד מליון ואחד דברים שאנשים בארץ הזו עושים כבדרך אגב. זה ידוע שאתה חייב להיות אדם שממש נהנה מלעשות לאנשים דווקא ולהקשות עליהם בלי שום סיבה שבעולם.

3) יש כמובן את הצד השני, אנשים שעוברים בשער ובלי סיבה מיוחדת או סתם כי יש להם ספייר משאירים לנו אוכל (למרות השלט של "Don't feed the security guards!"). הספקתי לאכול כמות ספק-חוקית של סופגניות, ופלים וכל מיני דברים אחרים פשוט בגלל שאנשים עברו בשער והשאירו לנו כמה (או חבילה שלמה, לעיתים). אנשים שיודעים לכבד שמכות ומכירים בעובדה שיש לך רק קצת, אנשים שלא מרגישים שהם בהכרח יותר טובים ממך רק כי אתה יותר צעיר מהם או עם עבודה פחות טובה.

And now for something completely different:

אתמול נהרגו מירי כוחות צה"ל וימ"מ שני חמושים מהג'יהאד האיסלאמי, ילידי '83, שניהם "מבוקשים בכירים", מה שגורם לי לחשוב שאולי בחרתי עבודה לא ממש מוצלחת, אם לפני שנתיים כבר הייתי יכול להיות "בכיר בג'יהאד האיסלאמי".

סתם חומר למחשבה (להגנתי אני אומר שהמשמרות שלי הן באורך 8 שעות במקרה הטוב, ולפחות את חלקן אני מבלה לבד לחלוטין).

ברגע שיהיה לי מספיק כסף ואני אחליט איפה אני מתכוון להמשיך ללמוד באופן סופי, אני עף מהמקום הזה. ואני רק מקווה שאבא שלי לא יגרום לי להתמוטטות עצבים קודם. כי זה אפשרי, ותהיו בטוחים שכשאני אומר את זה, אני רציני לגמרי.

Will you look at that, חזרתי לטחון נושאים שלא מעניינים אף אחד חוץ ממני. אולי יותר מאוחר היום עדכון חדר כושר. אם לא, אז רק שבוע הבא, כי הסופ"ש הזה אני מזכיר לעצמי שיש לי חיים.

היה אימון טוב השבוע. באופן כללי אני מרוצה.

משקל: 61.5 ק"ג. אני מטפס לי לאט בדרכי למשקל ממוצע לגובה.

מתח: 2-3, תוך כדי סיור באמצע הלילה אתמול, עם הציוד עלי. בחיי שזה יהיה נס אם אני אגיע ל-8 עד פברואר.

ריצה: אני אתעלם מהיום. עליתי לקצב יותר מהיר שמסתבר שהיה יותר מדי מהיר וגמר אותי תוך 5 דקות בערך. פעם הבאה ממתנים בחזרה, אפילו שזה אומר ש-2 קילומטר ישארו מטרה רחוקה.

פולי אחרי צוואר: 28

לחיצת חזה: 28

לחיצת כתפיים: 10

פשיטת מרפקים: 18 (ואיששתי את חשדותי שהמשקל לא עומד לעלות בקרוב)

כפיפת מרפקים: 12. and damn proud of it.

לחיצת רגליים: 30, אבל זה עומד לעלות באימון הבא, בי נשבעתי.

בטן: 25 כל סט.

לא שמעתם דבר מצחיק עד ששמעתם את יורי (לא רועי!! יורי!!) שהיה איתי אתמול במשמרת צועק "טבויומאט בלאט, אין לי אדמות!"

 לא נראה לי שאפילו יוסי, מיסטר "לאאאאא! אל תעזוב אותי!" יכול להתעלות עליו.

לרוע המזל, כל האפשרויות שלי מסתכמות כרגע בלשחק קלאס לבד. וכידוע, זה פשוט לא אותו דבר.

וכאילו לא מספיק שזה עוד פרויקט בנושא החם, עכשיו זה אפילו של הנביא. *סימון וירטואלי של שורה ברשימת ה-"דברים שלא חשבתי שאני אעשה לעולם."*

אני כמעט בטוח שהיה כבר פעם כזה, אבל אז עוד לא הייתי פה, בלוגר צעיר שכמותי.

אי אז בכיתה י"א התוודעתי למשחק אינטרנט הקרוי "Utopia". , שקצרה היריעה, כמו גם הסבלנות שלי ושלכם להסביר בדיוק מה כל כך מיוחד בו ולמה הוא מילא לי את כל סופי השבוע במכינה במקום השיעורים שהייתי אמור להכין. כיוון שצריך למצוא שם גם לפרובינציה וגם ולשליט, ישבתי כמה דקות כדי למצוא משהו שישמש אותי. ליד המסך היה קלף של Magic: The Gathering, משחק קלפים שגם בקשר אליו קצרה היריעה והסבלנות, שנקרא Sandstone" warrior". בהיותי כבר אז אדם חסר השראה לחלוטין, ניסיתי Sandstone בתור שם הפרובינציה. הוא היה כבר תפוס, ואז החלטתי שאם הגזע שלי הוא אלפים, ואלפים חיים ביערות, אני אטה את זה לכיוון Sandforests.

המשחק מחולק לסיבובים של כמה חודשים כל אחד, וכשהסיבוב נגמר עברתי גזע (גמדים) אבל השארתי את הרעיון הכללי (Sandcaverns). ושוב (Avian, Sandcliffs). בתחילת הסיבוב הרביעי כל הממלכה שלי הסכימה על רעיון מרכזי (שם הממלכה: Xath, שם כל פרובינציה בממלכה קשור לשם הממלכה), ואז הגעתי די בקלות ל-Xathian Quicksand.

מאז עברתי כל מיני אבני חן כתוספת לחול הטובעני (Emerald, Amethyst), וכל מיני שמות תואר כשחיפשתי את שם התואר שבאמת מתאר "מתעתע" או "מושך", בין השאר כי זכרתי שהמילה נשמעת יפה באנגלית, אבל גם כי הרושם הראשוני שאנשים מקבלים ממני הוא כמעט תמיד לא נכון, וחיובי בצורה קיצונית (עד שמכירים אותי, לפחות).

לקחו לי מספר חודשים ואפילו התייעצויות עם חברים אמריקאים, ולפני שנה ומשהו הגעתי ל- Alluring Quicksand, ומאז אני שם...

נ.ב - כשחזרתי למשחק, הנושא של השם שלי תמיד כלל Quicksand בהטייה כלשהי. אני מאוד נאמן לשם הזה.

אני לא הולך להעביר את הפרויקט לאף אחד, כי בדרך כלל זה גורר פוסטי שנאה שמוקדשים לי ובכל מקרה הפוסט הזה סתם בא למלא מקום ויוחלף מהר מאוד באחד אחד שיתאר את הרפתקאותיי בחדר הכושר באימון שיבוא עוד מעט.

תמיד ידעתי שזה רק עניין של זמן. זה היה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, אפשר לומר. והיו סימנים, ואזהרות, וחרב דמוקלס שכבר מרחפת לא מעט זמן מעל ראשי. ידעתי שהמצב לא יכול להימשך כך הרבה זמן, ולא משנה כמה אני רוצה שכך יהיה, אבל לפחות מבחוץ, בחרתי להתעלם. אבל המציאות אוהבת לטפוח על פני אנשים רגילים מדי פעם או פשוט להביא כאפה מצלצלת אם מדובר בי, ועכשיו זה נגמר. היה טוב, והלוואי שהיה יכול להימשך, אבל מגיע זמן בו צריך להיפרד, גם אם מדובר בדברים אהובים.

אז עכשיו אני שוב לבד.

אני אוהב אותך ואזכור אותך תמיד.

ג'ינה שלי. (2003-2006)

נ.ב. - כהוכחה לאהבתה אלי, היא נתקעה לבעלים החדשים עוד באותו יום שנמכרה. I dare you להגיד לי שוב שזה מטופש להגיד לה תודה אחרי נסיעות ארוכות.

דו"ח התקדמות של השבוע השני של דצמבר: בכל מכשיר כושר שמכבד את עצמו יש אפשרות להעלות משקל יותר נמוך ממשקולת שלמה של 5-6 קילו, גם איפה שאני מתאמן, רק שגיליתי את זה רק שבוע שעבר. כך שחלק מעדכוני המשקלים הם לא באמת עדכונים כמו שהם פשוט הבחנה שלי שהתחלתי עם משקל טיפה יותר גבוה מלכתחילה. ולא, זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר בקשר לעצמי.

משקל - 61 ק"ג.

מתח - 2, כולל ציוד של פחות או יותר 4.5 קילו (תוך כדי סיור בעבודה).

ריצה - עברתי לריצה של 9.5 דקות, הזמן שבוא אני אמור לרוץ 2 ק"מ ברענון כדי לעבור. כרגע אני רץ בערך 1.7 ק"מ בזמן הזה.

פולי אחרי צוואר -24

לחיצת חזה - 26

פשיטת מרפקים - 18

כפיפת מרפקים - 8

לחיצת רגליים - 30

בטן - 22

סביר, אבל לא מספיק טוב עדיין. אני צריך להעלות את המתח בעוד אחד כל שבוע וחצי, נקווה שזה ילך.

ולאתנחתא הקומית, אתה יודע שהמאבטח שאיתך שרוט כאשר:

1) הוא תולש דשא מהגינה ליד השער ושם אותו בתה בתור "עשבי תיבול".

2) הוא נתלה על השער החשמלי בזמן שהוא נסגר, "כדי לאבטח אותו."

3) הוא צורח "לאאאאא! אל תעזוב אותי!" כשאתה אומר לו שאתה הולך לאכול.

קיבלתי משכורת ראשונה. החיובי: לא הייתי אמור לקבל כסף על הקורס (עדיין), כן קיבלתי. השלילי: הייתי אמור לקבל כסף על 3 ימי חפיפה, לא קיבלתי.

אבל זה יסודר. ויותר חשוב, הקורס זה פי 2 יותר כסף.

אז המינוס צומצם בקצת מעל אלף ש"ח. שזה דבר טוב, כי היו חסרים לי בערך 400 לפני שבפעם הבאה שהייתי מנסה לשלם על משהו בכרטיס אשראי היו גוזרים לי אותו.

טוב, אז החלטתי להתחיל לנהל פה דו"ח התקדמות שבועי, בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר, משתי סיבות:

1) סטטיסטית, הנושאים בבלוג הזה לא היו מעניינים 99% מהזמן ועדיין אנשים טענו שאני מעניין, מה שמלמד על המצב הקשה בישרא מחד ועל הסטנדרטים המונמכים של אנשים מאידך, אבל גם אומר שלא ממש משנה מה אני אכתוב, כנראה שיהיה מי שיקרא את זה.

2) ההיעלמות המאסיבית של קוראים מהבלוג סותרת אמנם את ההערה הקודמת, אבל לא את העובדה שרק יהיה לי פחות אכפת לפרסם את זה ככה.

דו"ח נכון לשבוע ראשון, חודש דצמבר:

משקל: 60.5 ק"ג.

מתח: 1, 2 בדוחק.

ריצה: 20 דקות ב-9 קמ"ש, 3 ק"מ במרחק.

פולי אחרי צוואר: 24

לחיצת חזה: 24

פשיטת מרפקים: 18

כפיפת מרפקים: 6

לחיצת כתפיים: 6

לחיצת רגליים: 24

בטן: 3 סטים של 20.

אלוהים אדירים, כרגע קלטתי שהכל הוא חצי או פחות (לפעמים שליש) מכמה שהייתי עושה בתקופת ההולמס פלייס שלי. I have a long way to go.