| 2/2005
 עדכונים מהאקסית, יום פתוח בטכניון, ותוצאות במתמטיקה, או: לפחות מכבי ניצחה.
קשה, קשה לי להרגיש רע אחרי שאני מעביר למשחק של מכבי כשהיא מובילה בארבע נקודות והוא מסתיים בהפרש 31 לטובתנו. אז הפוסט הזה יהיה אולי טיפה פחות בכייני מהרגיל, ואיתכם הסליחה.
The Plot Thickens עם האקסית. רגע, הזמינו אותי למשחק באייסי.
Slide-A-Lama. פעם ראשונה ששיחקתי, וכבר אני רואה שיש משהו חדש להתמכר אליו. מומלץ בחום לכל מי שיש לו הרבה יותר מדי זמן פנוי ויותר חברים באינטרנט מאשר בחיים. אני אישית מתאים רק לאחת הדרישות, ורמז: אני במכינה, אז זמן פנוי אין לי.
לעניננו. אקסית. אחרי כמעט שבוע של שיחות בשעות בריאות כמו שתיים בלילה הגענו למצב שהכתיבה עליו כרגע מחייבת אותי לעולם לא לתת לאקסית את המיקום של הבלוג הזה. היא רוצה לחזור.
אכן, צרות של עשירים.
שטחתי בפניה את טענותיי (במשך השבוע, קורה שאני לא מדבר עם משפחה באופן רציף, ואני מ-א-ו-ד קשור למשפחה שלי, אז זה מעיד על הזמן הפנוי שלי, שlim>0 אם תסלחו לי על השפה המתימטית, אבל בקצב הזה, אני בקרוב אשכח עברית), אמרתי לה מה אני חושב, ומה אני לא רוצה שיקרה (כלומר, בדיןק מה שקרה קודם וששוב ניפרד, ושוב ניפגע) ועכשיו אנחנו מחכים לתשובה. לאיזה תשובה אני מקווה? אל תשאלו אותי.
היה יום פתוח בטכניון, בו הסתובבנו (אני, טיטוס,ודודו) בין כמה מקומות שלאור הציונים במתמטיקה שלנו רק נחלוף על פניהם בדרך לפקולטה למדעי הסביבה והגאודזיה (אם נבחר פקולטה לפי איכות הקפיטריה) או לפקולטה לפיזיקה (אם נבחר פקולטה לפי איכות הלובי). טוב, נרשמים למלא"ך (אני לא זוכר ראשי תיבות של מה, אבל בגדול, זה פשוט עוד הזדמנות להתקבל לטכניון למי שהיה רואה את התיכון שלו פעם-פעמיים בשבוע).
דיברתי עם גילה (ידידה מבאר שבע, ולכן תמיד נרחם עליה מצד אחד, אבל נזכור אותה לטובה בתור הבחורה שייבשתי בזמן שעשיתי את הקעקוע מצד שני)בפעם הראשונה מזה המון זמן. היא גם במכינה, פשוט פלוס-מינוס אותו מרחק נסיעה מהבית הממורכז שלי כמו חיפה בכיוון ההפוך לגמרי. הייתי מוסיף אותה לאנשים היקרים שאני לא רואה מספיק אם מלכתחילה היינו מספיקים להיפגש יותר מפעם אחת. טוב, הוצאתי ממנה בכוח הבטחה לבוא ליום הולדת שלי, אז יש למה לצפות. לאור התאריך הקרב הכנתי רשימת אנשים נוספים לגרור למרכז הארץ: טיטוס, דודו, ורם הם העיקר. יש לי חודש שלם להציק להם עד שהם יעשו הכל כדי לגרום לי להפסיק, כולל יסעו כמה תריסרי קילומטרים טובים כדי להיות איתי ביום ההולדת. אני יכול להיות מ-א-ו-ד מעצבן כשאני רוצה.
אגב, ממתי צריך לעשות בדיקת א.ק.ג כדי להוציא אישור לאימון בחדר כושר? ומה זה לעזאזל בדיקת א.ק.ג.? טוב, מחר אני אגלה, אני מניח, כי מחר אני עומד לעבור אחת. הייתי מעריך בהצלחה אלמלא העובדה שהתאמנתי מעל שנה בחדר כושר לפני תחילת הלימודים במכינה, ועוד שנה פעם בכיתה י"א, ושתי העובדות האלה כנראה מביעות שאני כשיר. מה זה משנה, נעבור בדיקת ק.ג.ב., העיקר שנתחיל לעשות משהו עם עצמנו (170 ש"ח לש-נ-ה לחדר כושר בטכניון. זנות שלא תיאמן) בימי ראשון במקום לישון 15 שעות רצוף.
אני כבר שלושה ימים רצוף שומע Pantera, ולא, הם לא סתם רעש. ולעדות, נסיים במילים משיר (דכאוני, אבל יפה):
Pantera / Hollow
?What's left inside him
?Don't he remember us
?Can't he believe me
We seemed like bothers
Talked for hours last month
About what we wanna be
I sit now with his hand in mine
...But I know he can't feel
No one knows
What's done is done
It's as if he were dead
I'm close with his mother
And she cries endlessly
Lord how we miss him
At least what's remembered
It's so important to make best friends in life
But it's hard when my friend sits with blank expressions
No one knows
What's done is done
It's as if he were dead
He as hollow as I alone now
He as hollow as I alone
A shell of my friend
Just flesh and bone
There's no soul
He sees no love
I shake my fists at skies above
Mad at God
He as hollow as I converse
I wish he'd waken from this curse
Hear my words before it's through
I want to come in after you
My best friend
He as hollow as I alone
| |
 Home at last, או - למה יש כתיבה מדעית?
להיות כמעט לגמרי בחיפה זה לא בריא. ברצינות, למרות שעשיתי מאמצים לעשות דברים חוץ מללמוד (בעצם, לעשות ה-כ-ל חוץ מללמוד). אני עדיין לא מרגיש בבית בדירה, ולא נראה לי שזה יקרה כל עוד המחשב שלי נשאר פה בבית. והוא עומד להישאר. אני לא צריך עוד משהו שיפריע לי בלימודים, העצלנות הכרונית שלי גרועה מספיק. הייתי כמעט שבועיים רצוף שם, ועכשיו יש לי עוד מקוצרת, בגלל המבחן בכתיבה מדעית (המקבילה האקדמית לחיבור), שיהיה ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר. בצבא לא הייתי לחוץ בית כמעט אף פעם, אז עכשיו אני מחזיר את החוב.
אז מה היה לנו? אה, כן... פיזיקה. אם מישהו היה אומר לי לפני חודשיים שפיזיקה יטריד אותי הרבה פחות מאלגברה בסופו של דבר, הייתי שולח אותו לאשפוז דחוף, ולראיה הייתי מציג את בחני הכתה הראשונים (שבזמן כתיבת שורות אלו הם כבר בגניזה), שאולי היו גבוהים בערך ב-20 נקודות מעל הממוצע הכיתתי הפיזיקה, אבל עדיין היו בקושי ציוני עובר (ואני לא מגזים. האנשים שקיבלו 12,19, לפעמים 5 וציונים מרשימים כאלה די הורידו את הממוצע). הבחנים הכיתתיים באלגברה היו באופן קבוע מעל 90, ואלו בגיאומטריה עמדו על 100 עגול. זה די נגמר בטרימסטר, שככל שעובר הזמן נראה לי סביר יותר ויותר שנכשלתי במתמטיקה, ובפורים הזה יהיה שם אחר שאני לא אסכים לשמוע במקום המן (בן ציון קון- הוא חיבר את הספר מבחנים ואת המבחן הנוכחי).
יום ראשון שעבר היה את הטרימסטר בפיזיקה, ולפי הפתרון שתלו על הלוח מודעות הציון נראה די מבטיח. אני שואף גבוה. אולי משהו יעודד אותי קצת. האמת, אני אפילו אסתפק בזה שעדי תחזיר לי הודעות, אבל זה כבר לא קשור ללימודים בכלל.
ואם בדברים שלא קשורים ללימודים עסקינן, אז הגענו לאקסית. (טיטוס, אתה כבר יודע בערך את כל הסיפור, אז אתה יכול להפסיק לקרוא פה. בעצם, עדיף שכולם יפסיקו לקרוא פה).
מאז שבועיים אחרי שנפרדנו (למה? זה מסובך. זה תמיד מסובך) דיברנו באופן לא קבוע, אבל היה נחמד לשמור איתה על קשר. הגעתי למסקנה שהיא חסרה לי די מהר, וזה הוביל למסקנה שאני עדיין אוהב אותה. Love is a bitch.
בקיצור, שבוע שעבר היה ט"ו באב, אני חושב, קוראים לזה בעברית, ויומיים לפני התקשרתי אליה, באמת בלי שום כוונה מיוחדת. דיברנו קצת, ובשבלב מסוים אמרתי לה "טוב, האני, נדבר יותר מאוחר". היא הפנתה את תשומת ליבי לעובדה שלא קראתי לה האני המון זמן, ואני אמרתי שגם לא אמרתי לה שאני אוהב אותה הרבה זמן, אבל זה לא אומר שהפסקתי.
באחד הימים אני אצטרך להתחיל לחשוב לפני שאני אומר דברים.
אם היא זייפה הפתעה, אז היא עשתה את זה ממש טוב, ואחרי מספר דקות אמרתי לה שאם היא לא ידעה את זה עד עכשיו, אז עכשיו היא יודעת ובזה זה נגמר. השיחה, לא הסיפור.
אם היא עדיין אוהבת אותי בחזרה? יש מצב. הבחורה לא ממש שפויה, אז זה יכול לקרות. אם יש אפשרות שנחזור זו השאלה העיקרית פה. בינתיים זה לא נראה ככה. אם זה מה שאני רוצה, למרות שאני זה שיזמתי את הפרידה? או. שאלת מליון הדולר. לא כתבתי כבר בפוסט הראשון שאם אני אי פעם אדע מה אני רוצה החיים שלי יהיו יותר פשוטים?
המשך יבוא, whether I like it or not, ובינתיים אני אשחק רולטת MP3 ואכתוב בית מהשיר הטוב הראשון שיצא לי לשמוע, אז תסלחו לי אם זה ממש לא יהיה קשור לשום דבר שכתבתי פה.
טוב, Dream שוב. מה לעשות שיש להם איזה תשעה דיסקים לא כולל הופעות חיות וכולם על המחשב אצלי.
Dream Theater/ Learning to Live
The way your heart sounds
makes all the difference
It's what decides if you'll endure
the pain that we all feel
The way your heart beats
makes all the difference
In learning to live
Here before me is my soul
I'm learning to live
I won't give up
Till I've no more to give
| |
אחרי אלגברה, לפני פיזיקה. וגם- תודה לפיית הירח שהביאתני עד הלום
היה לי פוסט. הוא נכתב כשעה וחצי לפני המבחן טרימסטר באלגברה, (כן, אני יודע שטרימסטר זה תקופת הריון, אבל זה גם תקופה במכינה. לסטודנטים יש סמסטרים, לנו יש טרי-מסטרים. איזה כיף בטכניון) וכלל התבכיינות מועטה בלבד, והרבה תהיות על למה לעזאזל אני יושב לפני מחשב וכותב שעה וחצי לפני כזה מבחן חשוב. אבל הוא נמחק, ונסיונות לשחזר אותו רק יגררו פוסט שיראה מאולץ ובאמת לא במקום.
איזה מזל שיש גם את הטרימסטר בפיזיקה לכתוב לפניו.
לא, הוא לא עוד שעה וחצי, שעה וחצי לפניו אני מתכוון עדיין להיות במיטה, אבל הוא מתקרב. לזכותי יאמר שלמדתי עד עכשיו בערך מעשר בבוקר. שניה, תנו לי להתקשר להזמין אמבולנס לכל מי שמכיר אותי וקורא את זה.
אז מה היה לנו באלגברה? כל מי שדיברתי איתו אומר שהמבחן היה קשה, ובמקרה זה הרצון שלי להיות נונ-קונפורמיסט לא מנצח. היה באמת קשה. ובהתחשב בזה שבאתי למבחן תוך כדי ציפיה להוציא בסביבות ה-90, אפשר לומר שהייתי קצת מאוכזב אח"כ. כרגע אני אהיה מרוצה גם עם 80. יהיה בסדר.
מה עם פיזיקה? המשווה היה קל, ואני אומר את זה באובייקטיביות מלאה. אם רק הטרימסטר יהיה באותה רמה, יהיה טוב. אני אודה לכל מי שיאחל לי בהצלחה ביום ראשון, או לפחות יציע תפילה לעילוי נשמתי. גם המשווה שאלגברה היה קל, וראינו איך זה תאם גם את הרמה של הטרימסטר.
איך המורה שלנו לפיזיקה אמר בפרץ של כנות לא אופיינית לאנשי הטכניון: התפקיד של המכינה הוא לא להכין אןתך ללימודים בטכניון או לאפשר לך להתקבל למסלול שהתעודת בגרות לא מספיק טובה בשבילו. התפקיד העיקרי של המכינה הוא לסנן את האנשים שלא מתאימים לטכניון. במילים אחרות, אנשים שיש להם חיים. בזמנו חשבתי "וואלה, אז אני מתאים פרפקט" אבל מסתבר שגם זה מוטל בספק.
מה עוד? אה, כן. רבתי עם עדי. היא אולי נראית לכם במצב כפית תמידי לפי התגובה שהיא השאירה לי, אבל הבחורה בכל זאת חצי מרוקאית, והיא מתעצבנת בקלות. אני לא מתעצבן בקלות, אבל כשאני כבר כן מתעצבן, אני יכול לעשות ולומר דברים שאני לא באמת מתכוון אליהם. שלחתי לה הודעה בבוקר שלפני הטרימסטר באלגברה, שאלתי מה שלומה, ואם היא תתקשר בערב לשאול איך היה. ההודעה שהיא החזירה הייתה "אני אשתדל, אבל אני לא בדיוק משחקת דוקים פה" (היא בצבא, מטעמי פרטיות אני לא אומר איפה היא משרתת).
קיבלתי את זה. אני מודע לזה שהיא עסוקה, אבל כשיומיים אחר כך היא עדיין לא התקשרה, בצירוף זה שהיא אפילו לא טרחה לשלוח לי הודעת "בהצלחה" או "שמע ישראל" לפחות, זה כבר היה מרגיז, ושלחתי לה הודעה לא ממש יפה, משהו על זה שאם אחד הדברים היותר חשובים שקורים לי בחיים בזמן האחרון (ציינתי כבר שאין לי חיים?) לא מספיק חשוב בשבילה בשביל להתקשר, היא יכולה לא להתקשר בכלל. היא שלחה לי הודעה בחזרה "אתה יודע מה, צודק. לא תשמע ממני יותר. שלום."
אני לא מאמין שלא נדבר יותר בכלל, יש לה (וגם לי) נטיה לקחת דברים קשה. אני אתקפל, אלא מה?
טוב. די כבר עם זה. לחלק השני, למי ששם לב לכותרת, אני רוצה להודות לפיית הירח שעיצבה מחדש את הבלוג שהפכה אותו למשהו שבאמת אפשר להתגאות בו במקום פשוט דגל הגאווה. הייתה לי הקדשה יותר מושקעת, אבל היא נמחקה ביחד עם הפוסט הקודם. It's the thought that counts תמיד נאהב אותך, פייה...:-)
ובנימה אופטימית זו, אמנם אין לי מוזיקה בחוות המחשבים בבנין אולמן בטכניון, אבל יש לי שיר שבו אני תמיד נזכר בתקופות כאלה:
Metallica/ Fade to Black
Life it seems, will fade away
Drifting further every day
Getting lost within myself
Nothing matters no one else
I have lost the will to live
Simply nothing more to give
There is nothing more for me
Need the end to set me free
Things are not what they used to be
Missing one inside of me
Deathly lost, this can't be real
Cannot stand this hell I feel
Emptiness is filing me
To the point of agony
Growing darkness taking dawn
I was me, but now He's gone
No one but me can save myself, but it to late
Now I can't think, think why I should even try
Yesterday seems as though it never existed
Death Greets me warm, now I will just say good-bye
| |
אז הנה זה מתחיל, או - חיית תשומת לב עם כלבת
פוסט ראשון... appropriately, הוא עומד להיות על נושא שמטריד אותי כבר הרבה זמן...
אז למה, לעזאזל, אנשים פותחים בלוגים, בכלל?
בעבר חשבתי שאני יודע... כמו כל בחור צעיר ותמים, חשבתי שאנשים נהנים לתעד את החיים שלהם באינטרנט, ואולי מקוים להרחיב את אופקיהם בתחום החברתי בצורה הזאת... אתם יודעים מה? כנראה שיש חלק (קטן...מזערי) מהבלוגים שזו באמת הסיבה הראשונית לפתיחה שלהם. חלק קטן. מה שמוביל אותי לסיבה שאני כותב את השורות האלה עכשיו.
כמו שטיטוס ניסח את זה "אתה חיית תשומת לב, תפתח בלוג ותעזוב אותי בשקט"... אז זהו. אולי אין לי הרבה אנשים שאני מכיר שכותבים בלוגים להשוות איתם, אבל יש לי הרגשה שזאת המטרה העיקרית, שלי לפחות. מה שדי מצחיק, כי אם כבר זה יגרום לי להרגשה הפוכה כשיקח לי חודשים להגיע למספר כניסות דו סיפרתי. אבל פה אנחנו כבר נכנסים לקטע של המוזרות שלי, ועדיין מוקדם מדי בשביל זה.
איפה היינו? אה,כן... חיית תשומת לב. יצורים בעלי צלם אנוש (אני לא אומר "אנשים", כי זו הכללה גסה שרומזת שלכולנו יש צלם אנוש) באופן טבעי יהנו מתשומת לב. אנחנו רוצים אנשים שירחמו עלינו כשרע לנו, שיעודדו אותנו כשקשה, שישמחו איתנו כשטוב לנו ויגרמו לנו להרגיש כאילו אוהבים אותנו באופן כללי. האם זאת הסיבה שאני כרגע כותב את הפוסט הראשון במה שעומד להיות הנסיון השני שלי לכתוב בלוג? יכול להיות, אבל כנראה שלא. אם הייתי מבין את עצמי החיים שלי היו הרבה יותר קלים, או לפחות פשוטים. יכול להיות שזה פשוט משהו שיעביר לי את שיעורי אנגלית החופשיים ששזורים לי שלוש פעמים בשבוע בין שיעורים שאכפת לי מהם במכינה של הטכניון (טיטוס קורא לו "הגיהנום", ומי אני שאתווכח), או שלפחות זה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי. בכל מקרה, פטור מאנגלית יש, ומהרגע שגיליתי את חוות המחשבים באולמן, אני משתדל לא להיות בכיתה אלא אם כן אני חייב. אולי כשאני אהיה מהנדס אני אמציא משהו שיכול לרפא אנשים כמוני מההתמכרות לאינטרנט... זה יהיה סטארט אפ. עד אז, אני מקרה אבוד.
טוב, אני מבריח אנשים כבר על הפוסט הראשון בגלל אורך של קשקושים מיותרים. טוב, survival of the fittest.
בהיותי נונ-קונפורמיסט מוצהר ברבים (אני רוצה לקעקע אות יפנית באותה משמעות על עצמי מתישהו, בתקווה שאם זה יהיה כתוב לי באופן קבוע על הגוף זה אולי ישכנע אותי), אני לא אתייחס לבלוג הזה כאילו אני לא רוצה שאף אחד יכנס אליו, כי ברצינות, הקטע הזה מוצה בערך בכל בלוג אחר. אני כן רוצה שאנשים יכנסו ויקראו את זה, כי כבר סיכמנו שאני חיית תשומת לב. (סיכמנו? אני סיכמתי)
בשביל פוסט ראשון, אבל, והסיבה לפתיחה חגיגית של בלוג זה (שהיא עדיין לא ברורה, אבל מחשבות והצעות יתקבלו בברכה) זה כבר מספיק ארוך... במיוחד בהתחשב בזה שלא ממש אמרתי כלום. אז עד שאני אלמד כמה טריקים של עיצוב, (זה הכי טוב שיכולתי לעשות בשתיים וחצי דקות, והדמיון בצבעים לדגל הגאווה מקרי בהחלט) אני אשאיר אתכם עם בית משיר של Dream Theater שאני לגמרי במקרה שומע עכשיו (A change of Seasons... תודה לאל ללהקות פרוגרסיב מטאל מטורפות עם שירים של מעל 20 דקות):
"Carpe diem
Seize the day"
I'll always remember
The chill of November
The news of the fall
The sounds in the hall
The clock on the wall
Ticking away
"Seize the Day"
I heard him say
Life will not always be this way
Look around
Hear the sounds
Cherish your life
While you're still around
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
