איך חול יכול להיות מהיר?

אז נגמר הסמסטר... נראה לכם שזה אומר שאין לי ציטוטים של מרצים? תכל'ס, כן. אבל מה שעשיתי בימי חמישי-שישי-שבת, היה ללמוד לאלגברה ולראות הרצאות בוידאו של פרופסור דוד צילג, שעליו שמעתי הרבה ומעולם לא ראיתי עד סוף השבוע הזה, כשנשארתי לבד בדירה בחיפה כדי ללמוד. סופ"ש ראשון שאני נשאר בדירה הזו, ולמרות שהיה הרבה פחות קשה מהסופ"ש היחיד שביליתי בקודמת שנה שעברה (היה לי יותר מקום להסתובב בו, אני כמו חתול גם בעניין הזה, מסתבר. כשמשאירים אותי לבד, אני צריך שלפחות יהיה לי מרחב), קל ממש הוא לא היה. אבל על זה בהמשך. הנה הציטוטים של הפרופסור בהרצאות באלגברה (כרגיל, הערות שלי נטויות אחרי הציטוטים):

- "אם אתם הולכים הרחוב ומישהו אומר לכם 'מטריצה רגולרית' ומישהו אחר אומר לכם 'מטריצה לא סינגולרית', הם אומרים אותו דבר." אם מישהו יבוא אלי ברחוב ויגיד לי 'מטריצה לא סינגולרית', אני אדקור אותו סינגולרית עם מברג בעין.

- (כשהוא עשה טעות וגילה אותה רק אחרי כמה דקות) "מישהו רואה עכשיו את הטייפ בספריה האור קולית עד לכאן, ואחרי זה כל הלילה הוא לא ישן." כשאלגברה תדיר שינה מעיני...that'll be the day!

- "אני לא רוצה לקחת אחריות, אני מחכה שתגידו לי 'בסדר' ואז אתם אחראים." מוכיח שוב את הטענה שהכי טוב לשחק אותה ראש קטן, לא רק בצבא.

- "יש מקצוע שנקרא אנליזה נומרית, שם פותרים בערך דברים שאי אפשר לפתור בדיוק." mental note: never take numerical analysis"

-"עוד דוגמה. זו לא עוד-עוד דוגמה, זו אותה-עוד דוגמה." ועל זה נותר רק להגיד: "(דוג)מה?!"

- "בהסכם שלי בחוזה כתוב שאני צריך לדרג 12 מטריצות כל סמסטר." דפקו אותך, גבר.

- "מי שאין לו מחשבון, יכול להשאיר sin10 כמו שהוא. מי שיש לו צריך לחשב עד 3 ספרות יותר מהמחשבון, אז עדיף לא להביא."

הנה לכם. עכשיו אתם יכולים להפסיק לקרוא, כי פה מתחיל הפוסט, and it's not pretty, I can tell you that.

כולם אומרים לי שאני בחור נחמד. "חמוד" זה מילה שגורה בפי בחורות מסביבי, ולא משנה כמה אני אומר ש"חמוד" אומרים על כלב. אנשים שמכירים אותי בכלל, לא רק נשים יכולים להעיד עלי שאני נחמד. כן. כמו הפתגם הידוע "that and 3.50 can get you a coffee at starbucks". סתם משהו שרציתי להגיד. מה לעשות שעכשיו כבר מאוחר מדי לשנות הרגל וחינוך רב שנים של אמא שלי. בנות יכולות להגיד כמה שהן רוצות שהן רק רוצות מישהו שיקשיב להן, יכבד אותן וכל זה. יש לי הוכחות שזה ממש לא ככה. עמוק בפנים, אתן מחפשות את הגבר המאצ'ו השוביניסט שישפיל אתכן לפעמים, ואז תוכלו ללכת לבכות לידיד שלכן שהוא מקשיב לכן, תומך בכן, ובכלל, הוא נורא "חמוד."

גררררר.

אבא שלי בא לבקר אותי בשבת. הוא נשא איתו ארוחת מק רויאל, ולא פחות חשוב, תוכחות בשבילי.

"אני פשוט לא מבין מה אתה עושה עם הזמן", "אתה כבר מבוגר" , "בשביל מה לך כל זה" וכל מיני דברים כאלה זה ממש לא דבר שאני צריך או רוצה לשמוע כשאני גם ככה בשבת לבד, ואולי כשאני בבית לבד אני מסתדר, אבל כשאני בדירה לבד ממש לא נוח לי עם המצב, ועוד כשאני לומד, או מנסה ללמוד לאלגברה. ממש לא.

איכשהו, בתוך כל המצב העגום הזה, הצלחתי לעשות את זה. אני מניח שזו לפחות חלק מהסיבה ששרדתי את סוף השבוע. את הבירות שנשארו לי מהמפגש הזה שכחתי בחיפה (מופתעים? גם אני לא), כך שלא יצא לי לנסות אותן עד הבחורה הבאה (שתהיה גם הראשונה) שתבוא לבקר אותי בדירה. מדובר בהוגארדן גרנד קרו ואובר דה רוקס, 8.5% ו-9% אלכוהול בהתאמה, ונאמר לי ממקור מוסמך שהן מעולות.

כן, ככה זה פוסט ממורמר כשאת פוסט חיתוך הורידים שלי כבר מיציתי לפני פחות משבוע. ועם כל זה, יש תמונה אחת שפשוט מעבירה בי צמרמורת נעימה.

פורשה קאררה 4, או בשמה האמיתי The Goddess. באדיבותה. כן, אני יודע שיש לי את ג'ינה ואותה אני אוהב, אבל  גם פרה קשורה אוכלת עשב... בחיי, הייתי מוכר כליה, ריאה ואונה בשביל כזה דבר.

If you sit down and think about it sensibly, you come up with some very funny ideas. Like: why make people" inquisitive, and then put some forbidden fruit where they can see it with a big neon finger flashing on and off saying '!THIS IS IT "

Good Omens, Terry Prachett and Neil Gaiman.

הרבה דברים ניתן לומר על טרי פראצ'ט, וברגע שאני אגלה משהו אחד רע אני ארשום אותו איפשהו כדי לא לשכוח. שלשום סיימתי את Good Omens (באנגלית, אלא מה?) והספר גרם לי לשכוח מכל הצרות, לפחות בצורה זמנית. צרות שהרחבתי עליהן בעבר ובפוסטים קודמים, ואין לי שום רצון או חשק לעשות זאת שוב. גם ככה אנשים שעוד קראו אותי בעבר התחילו לנטוש. אני מניח שלכתוב קבל עם ובלוג שאני מפקפק בשפיות של האנשים שקוראים פה לא היה רעיון טוב, מה? ואחרי זה אנשים עוד מעיזים לומר שהם רוצים כנות.

יום ראשון מבחן באלגברה, עם קצת מזל העובדה שאני נשאר פה בסופ"ש כדי ללמוד תהפוך אותו למבחן הראשון שאני אעבור הסמסטר הזה, בכל זאת, אלגברה 1, אפילו מ', זה לא מקצוע מסובך או קשה, מה גם שזה מקצוע שימשיך לשמש אותי לאורך שנות הלימודים שלי בדרך לתואר, ככה שצריך לעבור אותו כמו שצריך. אני חייב לציין שאני מאוד גאה בעצמי על קור הרוח שהפגנתי היום (יום חמישי, שבזמן שכשהסמסטר עוד היה בעיצומו הלכתי לטכניון עם כל התיקים כדי לקחת את האוטובוס לתחנה המרכזית ישר עם סיום הלימודים) כשקמתי, התארגנתי כמו שצריך, לקחתי את הפק"לים ובאתי לכאן. מעניין אם מחר יהיה אותו דבר.

הנה אני ממשיך עם פוסטים חסרי תכלית, אבל אחרי שכתבתי כבר שתי פסקאות אני לא עומד לוותר. אנחנו נמaיך, כי אנחנו עם חזק. כולי תקווה עוד לגרור את אראמיס לאיזשהו פאב בסופ"ש, מישהו צריך לגרום לי להרגיש שיש לי קצת חיים והוא הבן אדם היחיד שאני מכיר שגר בחיפה, מה גם שהוא חייב לי הדגמה של בירות בלגיות, שלטענתו טובות הרבה יותר מאיריות. זה מובטח להיות ניסוי מעניין.

יום ראשון, או אולי שני, תהיה לי כנראה פגישה הזויה ביותר עם איזו תיירת יהודיה משבדיה שנמצאת בארץ לצרכי עבודה (מי אמר משהו נגד לפגוש אנשים באינטרנט?). צריך להיות נחמד. הבטחתי לה להציג לה מטאל יהודי מארץ הקודש, וכבר שבוע שעבר צרבתי את "מבול" של Orphaned Land כהכנה.

דיברתי עם עדי אתמול, אחרי שלפני יומיים בערך היא שלחה לי הודעה, בגלל שיצאתי בשעה קצת מוגזמת (בערך עשר וחצי בלילה) מחוות המחשבים דיברתי איתה בדרך לדירה ובחרתי פשוט להשלים קצת פערים במקום להתחיל איתה שיחה על למה בדיוק לא דיברנו כבר חודשיים, אבל זה צריך לבוא (לא שאני חושב שהשיחה הזאת תיקח יותר מחמש דקות לפני שתעבור לנושאים אחרים, בכל זאת, עבר קצת זמן מאז, וכועס אני כבר בטוח לא). מסתבר שיום ההולדת שלי יוצא לה בתאריך ממש נוח (ה-31 הוא במקרה גם יום שישי, lucky me) אז הודעתי לה שהפעם היא לא מבריזה לי.

אם בענייני יום הולדת עסקינן, פה ושם אנשים מתחילים לקבל ממני הזמנות, עדיין לא הזמנתי כמעט אף אחד בצורה רצינית (אני מבין שהבלוג הוא דרך מאוד יעילה, אבל אם אני מזמין אנשים, אני אעשה את זה בטלפון כמו שצריך) אבל כבר איכשהו הצלחתי לקבל שני ביטולים, אם מישהו חושב שאני מתחיל לתכנן הרבה יותר מדי מוקדם, יש לי את העובדה הזאת לנופף בה. אני מתכוון עם קצת מזל לעבור את מספר האנשים של שנה שעברה, תלוי במספר האנשים יכול להיות שאני אחגוג בשלושה ימים שונים (החברים הכי קרובים, כל שאר החברים ומוזמני האינטרנט והבלוגים שלי, והמשפחה). בכל זאת, לא כל יום בן אדם חוגג חצי יובל, או רבע מאה, אם תרצו.

אכן, אני מרגיש זקן.

אני אסיים כמו שהתחלתי, בציטוט אופטימי מ-Good Omens (מי שלא קרא א הספר, תקראו אותו. ובאנגלית, אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם):

- He threw the apple core back in the general durection of his pursuer, and he reached into a pocket for another. He couldn't see why people made such a fuss about people eating their silly old fruit anyway, but life would be a lot less fun if they didn't. And there never was an apple, in Adam's opinion, that wasn't worth the trouble you got into for eating it.

גאון. פשוט גאון...

אני רוכן מעל הטופס. גמרתי אומר בליבי. כאן זה נפסק, לא עוד. אני נעמד באמצע אולם ההרצאות. הבוחנת פותחת את הפה, אבל כשהיא פוגשת את המבט שלי הנשימה נעתקת מגרונה. האנשים משמאלי ומימיני מביטים בי בעניין. הם לא רואים את הפנים שלי, אבל בקרוב גם הם יהיו בהלם. אני מהדק את אחיזתי בעט בידי הימנית, ומנחית את החוד בכל הכוח בשקע המרפק של ידי השמאלית.

הכאב לא מספק אותי. צריך עוד. יש לי עוד עטים. אני מרים את הבא וחורט באלכסון על החזה שלי, מכתף שמאל עד למותן ימין. החולצה נקרעת בקלות. עט איכותי זה דבר חשוב, תמיד אמרתי. עוברת בי צמרמורת נעימה. נדמה לי שאני שומע צרחה, אבל זה לא באמת חשוב.

הידיים שלי עולות אל הפנים מעצמן. הן כבר יודעות את העבודה. ציפורניים שורטות את העור לשניה לפני שהן שוברות את המחסום, ודם חם מתחיל לזלוג על פני. הידיים שוקעות עמוק אל תוך ארובות העיניים, מעוורות אותי. במקום אליו אני הולך, אני לא אצטרך ראיה. הדם מגיע אל הפה שלי, אני מקדם אותו בברכה. הדבר הטעים ביותר שטעמתי מימי. הידיים ממשיכות לחרוט על גרוני, שוקעות בקלות מפתיעה אל תוך הבשר. החולשה פושטת באיברי, ואני משעין יד אחת על השולחן, אני אפילו לא יודע איזו, ומרגיש את הנייר מתחת ליד שלי, ספוג וחם.

שקט. הכל שקט.

משהו ננעץ במרכז החזה שלי. מישהו בחר להפסיק אותי בדרך היחידה האפשרית. אני נוהם בכעס כשאני מאבד את שיווי המשקל ונופל קדימה על השולחן. מכה בגב, ועוד מכה, ועוד מכה. אני כבר לא יכול להתנגד. אין בי את הכוחות. דקירה אחרונה, ואני מחליק מן השולחן אל הרצפה.

זה נגמר.

זה נגמר.

ככה זה כשאתה מחפש משהו לעשות בסוף שבוע, כל דבר חוץ מללמוד למבחן בחדו"א הבא עלינו לכלותנו. אתה רושם פוסט. ברור, לא?

אז זהו, שלא. ניגע בנושא אחד שהטריד אותי מאז התגובה הראשונה שקיבלתי מצ'ר בקשר לפוסט הקודם:

כן, אני מבין שהרבה אנשים הם משעשעים כשהם מסטולים, מאלכוהול או חוסר שינה כאחד. כאן הבעיה, כי עם כל ההערכה העצמית הנמוכה (אני אוהב לחשוב עליה כעל ריאליסטית) שלי, אני עדיין חושב שיש לי חוש הומור, ואני די שנון גם כשאני מפוכח לחלוטין ואחרי שנת לילה טובה.

כשפוסט שנכתב תחת השפעת עייפות כזאת כך שהיתי צריך לקרוא אותו שוב כשחזרתי הביתה כי לא היה לי מושג מה כתבתי משיג כאלה תגובות חיוביות בהשוואה לפוסטים רגילים, שהתגובה הכי נפוצה אליהם היא "איזה אורך", זה גורם לי לשקול את העניין. ולא, אני לא מתכוון לעשות את זה שוב, לא מבחירה לפחות. באמת שהלילה הלבן הזה לא היה כיף. למעשה, אני תכננתי לפרוש באמצע, אבל העובדה שהייתי צריך להגיד העתק נאמן למקור של הציון המעודכן שלי במתמטיקה למדור רישום כדי שיהיה לי איזשהו סיכוי, קלוש ככל שיהיה, להתקבל, גרמה לי להישאר עד בערך תשע וחצי בטכניון. את הדרך הביתה אני בקושי זוכר.

בכל מקרה, הנה משהו בזמן שאני שוקל: ציטוטי טכניון של חודש, פחות או יותר, ונתחיל בעמית, שאמנם זנח אותי לקראת המבחן בפיזיקה, אבל הוא די בסדר בסך הכל, ולכן אני ארגיש רע כשאני אהרוג אותו בעינויים קשים. הוא מצא דרכים מאוד מקוריות לתאר כמה מהדברים שלי:

המוזיקה שלי: "טקסים פאגאניים למתחילים\מתקדמים" (תלוי באיזו להקה מדובר... בסוף כדי לעשות את השיעורים אצלו צרבתי דיסק של פינק פלויד עם כל הדיסקים משנות השבעים, ככה שכבר לא היה לו מה להגיד)

המעיל שלי: "ג'יימס דין." (נו, בסדר, אז יש לי מעיל עור, אני צריך להתאים למורשת הרוסית שלי, לא? וחוץ מזה, הוא נוח).

המטריה שלי: "מטריית לוויות" (אחרי שנשברה לי מטריה אחת החלטתי שהשנה אני לא עומד להירטב והלאמתי את המטריה הגדולה השחורה של אמא שלי, שעד עכשיו עמדה במשימה יפה)

האוכל שלי: "סנדביץ' נבלה" (באיזושהי נקודה ברוכה בחיים שלי טעמתי סלאמי קוניאק, ומאז אני מכור לנקניק הזה.)

אני, לעמית: "יש לי פגישה עם העורך דין, אני אצטרך ללכת באמצע השיעור."

עמית: "אמרתי לך להגיד להם שלא ידעת שהיא מתחת לגיל 18!"

אלכס:

- "דיברנו מתישהו בחודש הראשון כל טוחי זכרון, כאן זה כנראה מקרה קיצוני של בלק אאוט טוטאלי על חומר שנלמד לפני בדיוק דקה."

אחרי שתרגיל נכתב על הלוח ונפלה דממת הלם בכיתה: -"דעות, מחשבות, תחושות בטן...?"

אני: "העלאות באוב?"

-"אצל שוקי (מרצה במתמטיקה) אתה יוצא כל שיעור בהרגשה שהחומר קלף ואז אתה מדיע למבחן ומגלה שלא, החומר לא קל!"

- "לאחד חלקי סינוס X יש בעיה ב-0 ובפאי, מאיםה הגיע פאי חלקי 2 אני לא יודע, אבל נשאיר לך- (מצביע על עתודאי אחד) לטפל בבעיה הזו."

- "אתם ממלאים טוטו? אתם פשוט ממש נראים בהתלהבות."

- "למדתם את זה בתיכון, לא?"

- "אלכס, אתה ממש לא מחובר למערכת החינוך הישראלית"

- "ויישטראס היה אדם נחמד לייבניץ לא. ניוטון הכיר אותו, והצטער על זה." אם יש דבר יותר משעמם מחדו"א- זה הפוליטקה מאחורי החדו"א.

- "אלכס, יכול להיות דבר כזה במבחן?"

-" אני ראיתי את המבחן, יש שם תרגיל בדיוק כמו זה, שנועד לבלבל."

-"באותה רמה?"

-"לא, הרבה יותר גרוע."

-"אם אני אדע את זה, זה יעזור במבחן?"

-"ממש לא!"

- "חצי שעה של טורי חזקות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד מהר."

- "זה אומר שזה לא יהיה במבחן?"

- "לא, זה אומר שאני לא רוצה לראות אותך בשיעור השלמה ביום רביעי."

- "אלכס, אתה לא יורד לסוף דעתי."

- "אני שמח, אם אני ארד אני לא חושב שאני אצליח לעלות בחזרה!"

אסף:

 - "אמור לי מי ה-Ak שלך, ואומר לך מי הפונקציה." עולים לי כמה סוגים של AK לראש, ואף אחד מהם לא קשור לפונקציות.

- "אתם כל הזמן מדברים, מה יוצא לכם מזה?"

- "אני עושה אינטגרל, אבל לא לפחד!"

- "כשועל זקן, שחלם את כל החלומות שלכם והתאכזב מהם- " כאן באה הרצאה של חצי שעה למה לא כדאי להיות מהנדסי חשמל.

- "כל שבוע לוקח 5 עד 7 דקות עד שאני ממלא את הלוח ואז אתם מבינים שהתחיל השיעור."

- "דניאלה העניקה לי את הטוש הסגול שלה, שאלתי אותה מאיפה יש לה והיא אמרה שהוא בכל מקרה לא טוב ונתנה לי."

"במילימים אחרות -"

אורי:

- "המבחן יחסית קל, אפילו בשבילי -"

- "התנע נשמר, כל או לא? או אולי דעות אחרות?"

- "אתם מופתעים מזה שיום שלישי זה היום האחרון בסמסטר? איך לכם מערכת - "

רועי: "יחוס?" בחיי, האינסטינקטים האלה של שיעורי פיזיקה יהרגו אותנו יום אחד.

אמיתי:

- "אני ארשום עכשיו שתי תשובות, אחר כך אני גם אבדוק איזהו מהן נכונה - "

רונן:

- "בואו ניתן שניה של כבוד לרגע הזה, שבו רואים את המשוואה E=MC^2 . זהו, נגמר."

- "אל תיקחו דברים שאני אומר כרמזים לבחינה, כי אני בכנות לא זוכר ממנה כלום."

- "אני תמיד מתלבט מה ללמד ועל מה לוותר, כי לדעתי כל הנושא הזה הוא משעמם וחסר טעם."

- "גם בשאלה הזו יש סיפור עצוב של חלליות שטסות אחת לעבר השניה במהירויות ממש ממש גדולות..."

מישה:

- "אתם לא צריכים להשתמש בלוגיקה שאם אתם לא יודעים למה צטריצות הן לא דומות אז הן כן דומות."

- "למשפט קוראים המילטון-קלי. כלומר, המילטון ניסה ללהוכיח אותו והיה צריך גם את קלי, ואת רוצה להוכיח את זה עכשיו?"

ניר קציר:

- "את ההרצאת חזרה אני אעשה אחרי שאני אדע את השאלות לבמחן ואז נסדר אתכם גם לפי הטורים, זה יחסוך זמן."

- "אין לי מנגינה יםה בפלאפון, אז אני נאלץ לכבות, אתם לא חייבים."

- "החומר הזה באמת פשוט, מי שרוצה להירדם, תרגישו נוח."

- "יש דרך להכניס את זה למפת קרנו? רק אם תצייר את זה ממש-ממש קטן."

- "איך בודקים? לוקחים אחת אחת את כל הכניסות (היו עשרים) וכמו חמור- איזה יופי שאני כבר לא סטודנט - "

- "יש שאלות? אוקי, יש, רק רציתי לדעת, בואו נמשיך - "

- "שבוע הבא תוכלו לבוא עם שאלות מוכנות ולספר אותן לאחרים, אני לא אענה עליהן, כמובן -"

- "אני לא יודע אם תספיקו להיות מתורגלים על החומר הזה, אבל אני מהטיח שלא יותר מ-20 שאלות במבחן יהיו עליו (יש סה"כ 25)

- "זה לא בחומר, מי שהבין, שיעשן סיגריה, שיעבור לו."

- "המטרה של ההרצאה הזו היא לדכא את המורל, שלא תגיעו למבחן בהרגשה שאתם יודעים את החומר - "

- "הולכים להיות לכם חיים ממש מדכאים בתור מהנדסי חשמל, אני אומר לכם!"

כן, נו, מה לעשות שהרשימה מתדלדלת עם הזמן, החבר'ה מתחילים קצת לחזור על עצמם, אפילו ניר קציר. מה שהכי מצער אותי הוא שאין לי דרך לתעד את כל הבדיחות הויזואליות שלו, לעומת זאת...

נ.ב. - אני כבר הרבה זמן מכור לשאלוני אישיות אינטרנטיים, ומדי פעם אני מוצא כאלה שכל כך קולעים, שאני חייב להוסיף אותם בתור כפתורים. אז בנוסף ל-"what candy are you?" נוסף לי היום "what kind of web personality are you?" . אני לא מסוגל לתאר את עצמי בצורה טובה יותר.

שכחתי איזה כמה סוגרים פה, לא? אנא עארף, כאילו באמת יש לי כוח לספור, הנה, קחו כמה: ([{<, תהיו לארג'ים, כסף זה לא עולה. גם נראה לי ששכחתי לסיים איזה משפט. אז ככה: והנה אני פה עכשיו. זה מתאים בערך לסיום של כל פסקה אפשרית בכל פוסט שלי.

הפוסט שלי חגג, לגמרי לבדו, בסופו של דבר, שנה לפני 11 יום. או 10 יום וכמה שעות (אני קצת לא צלול אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, ואני לא מתכוון לשבת ולחשב שעות). היו לי הרבה נתונים מוכנים, כולל מספר תגובות כולל וכמה מהן שלי, מספר תגובות גדול ביותר לפוסט (86, אם אני לא טועה, ככה זה כשבימבה וטיטוס מנהלים שיחת חולין בתגובות אצלי) ונמוך ביותר (0, איך לא?) ועוד כל מיני דברים, כולל קישורים לתגובה ההזויה ביותר שלי (איזה בן אדם שטען שנראה לו שאני צריך "Dream Weaver" ומשום מה היה נראה לו שיש לי כוח לזיוני שכל שלו), כל מיני דברים שאולי אפילו עדיין נמצאים על השולחן אצלי בבית. לא, לא באמת חסר לי פוסט השנה, אני פשוט אפצה עליו בפוסט השנתיים אם אני אחיה עד אז. או אם הבלוג יחיה עד אז. בעצם, צריך את שניהם, לא? תנאי הכרחי גורר מספיק או משהו בסגנון. לא, אתם לא אמורים להבין, ואם אתם כן מבינים, תנחומיי, אתם לומדים חדו"א.

והנה אני פה עכשיו.

יום ראשון היה מבחן בפיזיקה. איך הלך, אתם שואלים? אני לא אגיד לכם אפילו אם זה כן מעניין אתכם, כי אני בכנות לא יודע. מבחירה לא בדקתי את התשובות הנכונות, אני אעלה איזה צ'יזבורגר זבח לעולה לפני שאני אבדוק את הציון.

צ'ר שולחת לי כרטיסי ברכה ל-Valentine's Day. אל תשאלו אותי למה הילדה הזאת ערה בשעה כזאת כשיש לה מבחן מחר. אני אפילו לא בטוח למה אני ער בשעה כזאת, ואין לי כוח לעלות בחזרה למעלה ולבדוק מה היה התירוץ שלי. בכל מקרה, כרגע אני פוחד ללכת ולבדוק אם אני יכול ללכת, כי אני פוחד שאני אגלה שהדלת נעולה.

והנה אני פה עכשיו.

את אראמיס פגשתי במקרה, מסתבר שחלפתי על פניו כמה פעמים בעבר בלי לדעת שזה הוא. נו, הנה לכם. מכירים את המבט הראשון כשאתם פוגשים בן אדם שאתם מכירים רק מהאינטרנט? כשפתאום עולות לכם כל מיני תמונות משיחות שלכם ודברים שהוא אמר, או עשה, או אמר שהוא עשה, או עשה שהוא אמר, או אמר שאמר, או עשה שעשה, או משהו כזה, ושכחתי את הנקודה שלי?

כן, עולות לכם תמונות, כי איך שאתם תיארתם לעצמכם את הבחור (או הבחורה) זה ממש לא איך שהוא (או היא) באמת נראה (או נראית), ופתאום אתם מנסים להתאים לעצמכם פרטים אל אותו אדם (או אדמה)?

לא? טוב, זה בטח עוד דבר שרק אני עושה, כמו להחליט שהנה אני יוצא בערב כדי לעשות לילה לבן בחוות מחשבים בטכניון.

והנה אני פה עכשיו.

אני ממש לא יודע מה האנשים האלה עושים פה, אבל אני מתחיל לפחד. אם אני חוזר הביתה ופתאום יש לי חוש הומור, או ציון עובר בפיזיקה, תסתובבו ותרוצו מהר לכיוון השני. יש מצב שאני מסטול על גינקוזאן ואנשים משתמשים בי כדי להגשם את תוכניותיהם להשתלט על העולם, או סתם לבצע טבח המוני ומשחרר. תכלס, אני לא מאשים אותם. אני בכיף הייתי מבצע טבח המוני ומשחרר, רצוי בסנאים קטנים וחמודים. הייתי קושר אותם לגב של למינגים ונותן להם לרוץ. תמיד אמרתי שאין טעם בטבח אם הוא לא מקורי. כל הקטע הזה של ריצה דרך אנשים עם עוזי הוא כבר way too redundant.

ביקשתם עדכון, ואני תמיד ממלא בקשות של הקוראים האינטיליגנטים שלי, גם כשאני מפקפק בשפיותם. מה ששכתם לבקש, הוא נקודה לפוסט. אז גם לא תקסלו. תלמדו למדר את השאיפות שלכם, זה הכל.

תודה לכל מי שקרא אותי במהלך השנה הזו, ולכל מי שעדיין קורא, תודה כפולה (ולכו להיבדק או משהו, שהמצב לא יחמיר), תודה למי שהגיב לפוסטים הרציניים שהיו לי פה (ואני לא מדבר על ההתבכיינות שלי, אם הייתי רציני כל פעם שהייתי מתבכיין, באמת שהייתי בן אדם עצוב), ולמי שסתם תמך בי בזמנים הקשים, הרשו לי לסכם את הנושא הנידון ביותר בבלוג הזה בעבר ולומר שניתקתי קשר סופית עם האקסית. ביחד אנחנו לא כבר הרבה זמן, עכשיו גם ידידים אנחנו לא. הייתי אומר נסגר מעגל, אבל אני מרגיש יותר כמו סד שהמנעול שלו נפרץ.

בקיצור, הנה אני כאן, והנה אתם. אם לא הייתי עייף מדי להביע רגשות או להוריד את ההדגשה מהכתב, אולי הייתי מסיים את הפוסט אחרת. וכן, אני יודע שלא שמתי לינקים הפעם. זו לא באמת בעיה להגיע לאנשים שאני מדבר עליהם דרך הרשימות.