אז מה היה לנו השנה?
היא נפתחה בפוסט חצי פוליטי חצי מזועזע, אחרי אירועי עמונה. מזועזע, אגב, הרבה יותר מתגובות שקראתי מאשר האירועים עצמם, למרות שהם היו מספיק גרועים. המשיכה בפוסט הזוי שהוא, לפחות לדעתי, אחד היותר מצחיקים שלי, כנראה בגלל קשר ישיר לעובדה שלא הייתי מודע לחצי ממה שכתבתי. אחריו אוסף ציטוטי טכניון שכבר היה אחד מהמתקדמים יותר, פוסט אופטימי במיוחד בשם My Suicide Note, פוסט חסר כותרת (היחיד שלי) שמושפע מסיום Good Omens, ולסיכום חודש פברואר, הפוסט בעל התואר המפוקפק "הפוסט שקישרתי אליו הכי הרבה אי פעם".
מרץ נפתח בצורה אופטימית, בפוסט שלעתיד ילמד אותי שלהיות אופטימי זה טמטום ממדרגה ראשונה, על אחת כמה וכמה בטכניון. תמונות של יציאה לים עם צ'ר (בפברואר!) הן הדבר היחיד שווה אזכור בפוסט השלישי (למרות שזו לא ממש חכמה, בכל פוסט עם תמונות שלה הן הדבר היחיד ששווה אזכור). בפוסט הרביעי פתחתי את הסמסטר השני בטכניון והראשון בהנדסת תעשיה וניהול, ולא פחות חשוב, את הספר הרביעי בסדרת Discworld. אחריו עדכנתי ב-St. Patrick's Day (לא, לא אחרי. בזמן), פרסמתי מכתב פתוח ששלחתי למרצה הראשי בקורס מערכות ספרתיות, וכמובן, חתמתי בפוסט הכנה ליום ההולדת שלי, ואחריו פוסט של שני מכתבים פתוחים נוספים, דבר שנעשה טרנד ככל שהבלוג צבר נסיון. ולא, הכותרת שלו, No more mr. nice guy לא באמת אומרת שהשתניתי מאז.
אפריל נפתח, מן הסתם, בתיעוד יום ההולדת ה-25 שלי, שהוא נכון להיום יום ההולדת שלי שהכי נהניתי בו אי פעם, וגם מחזיק בתואר הפעם היחידה שבה באמת השתכרתי. אחריו, בהתאם למצב הרוח הטוב שלי, עבר עלי שבוע שגרם לפוסט הזה. אחריו בא פוסט האגוצנטריות שלי עם תמונות של מתנות יום ההולדת, וכמובן התמונות מהפריצה הלא חוקית שלי ושל עוד כמה אנשים לפארק רעננה.
הפוסט על אוטומוטור היה רווי תמונות, גם אם רובן באיכות מפוקפקת משהו, שלא לומר חשף את היותי גבר אחרי הכל, ואחריו בא פוסט מיזנתרופיה מזוקק. אחריו תיעוד החזרה הראשונה של פורבידן שבה נכחתי, ופוסט על יום השואה. פוסט מחווה למועדון קרב שסיים את תקופת ההתנזרות שלי מנקבות באופן כללי, פוסט שמבהיר מה בדיוק יש לי נגד פקאצות ולמען הסדר הטוב גם מכיל תמונות של Mercedes SL 55 AMG שצילמתי במגרש חניה בכפר סבא, ופוסט חסר משמעות עקבו אחריו. לאחר מכן היה הפוסט שפתח את הסדרה שהובילה בסופו של דבר לקעקוע השני שלי, והשני בסדרה מיד אחריו.
הנה הפוסט שאני עכשיו עומד לשבור את השיר שלו ב"מספר קישורים בפוסט אחד", פוסט שהיה הראשון שהכיל כותרת רייטינג משעשעת, אבל בטח לא האחרון. אחריו (כשבה"כ פוסט על "טעם העיר" מפריד ביניהם) היה הפוסט על הכפתור הראשון שיצרו בשבילי והפוסט שנכתב אחרי שנזרקתי, דרך האייסיקיו, no less.
יש צורך להפריד את הפוסט הבא, זה שבו עדיין יש לי תיעוד של ניצחון בויכוח עם הרווק, אחד שסתם נחמד לחזור אליו לפעמים כדי לזכור שגם אני הגבתי על כל עניין המריבה שהייתה אז.
ההרגשה הטובה שהוא נתן לי גרמה לי לכתוב את הפוסט שבא ישר אחרי הפוסט שלי על המילואים, הפוסט הראשון בו שקלתי פרישה. לא רחוק אחריו הייתה ההוכחה שיהיה לי מאוד קשה לפרוש לא משנה מה, והפוסט הלא ברור שנכתב מיד אחרי שחזרתי משעתיים של חוויה כואבת במיוחד. הפוגה קצרה לפוליטיקה, ואז הסבר, כולל תמונות של הפוסט הלא ברור, שהוא גם הפוסט השני שלי שהכיל את המילה "אורגזמה" בכותרת.
הפרויקט הראשון שהצטרפתי אליו באמת היווה נקודת מפנה, ולא לטובה, וזה שראיתי את הגמר של המונדיאל שוב ועוד כתבתי עליו פוסט העיד על היותי גבר למרות הכל, ואפילו נהניתי. מן הסתם, פחות ממה שנהניתי מהקטיושות בחיפה.
אבל מצד שני, קרה משהו יום לפני הפוסט הזה שאם הייתי מאמין בכוח עליון הייתי מודה לו כל יום שהוא קרה. האירוח של שבוע וחצי בחדרה גרר בין השאר את הפוסט של פרויקט האירוח, ופוסט צומי שכיוון להביא רייטינג למשהו נוסף שנעשה בשבוע הזה. אה, וכמובן, שבעקיפין, כל הקטע הזה גם הוביל למה שכתוב בפוסט הזה. אחריו העזתי לפרסם את ההופעה של פורבידן, ומצאתי דרך משלי להתמודד עם העובדה שאין לי מושג איפה אני עומד לגור כשיגמר לי החוזה בדירה. פוסטים חסרי טעם לחלוטין אין לי הרבה בכל זאת, אבל זו דוגמה מצוינת לאחד כזה. אחריו יציאה כיפית לבראון ומעבר סופי לחיפה עם הדברים שלי, ופוסט שנכתב לפני מה שעתידים להיות בין שלושת השבועות הכי קשים שלי בשנה האחרונה.
את הימים שאחר כך עברתי על ידי כתיבת פוסטים בתדירות גבוהה יחסית, על מסאז' איכותי במיוחד (וארוך במיוחד) שעברתי, תשובות לשאלונים והתחבטות בקשר לרגשות שלי, פוסט על הגמר של כוכב נולד (לאן הדרדרתי!) ואז רגיעה פתאומית נוכח העובדה שהייתי מספיק חכם לא להקשיב לאנשים שאמרו לי ללכת לישון. שלושת השבועות האלה גם נתנו לי זמן (וחסך שגרם לי) לחקור אחורה חודשים רבים בבלוגים מסוימים ולמצוא שאלון ישן ונחמד ולהצטרף לפרויקט היחיד שבאמת נהניתי לעשות אותו והרגשתי שהוא נחוץ (כמובן שהוא לא הגיע לנושא החם, הוא היה יותר מדי אינטיליגנטי בשביל זה). יום לפני הנסיעה לנתב"ג כתבתי פוסט שכלל כמה תגליות מהחזרה האחרונה של פורבידן, ואחרי הנסיעה הייתי קצת יותר מדי עסוק והרבה יותר מדי רגוע בשביל להמשיך את התדירות הגבוהה של הפוסטים, ולכן שיכמתי את השבוע אח"כ בפוסט נקודות מרכזיות ותו לא.
כאן תמצאו פוסט נדיר שבו אני באמת מדבר על נושא חשוב, ואחריו ההכרזה על עיצוב חדש שאף אחד לא אהב חוץ ממני אבל זה הבלוג שלי ולכן הוא ישאר. יש גם פוסט על ההופעה השניה של פורבידן (שלא ברור מה היה חסר בה, אבל היה משהו) וכמובן על החתונה של אחותי שבאה עלינו לטובה.
סוף התקופה שלי בחיפה סומן על ידי הפוסט הזה, ואחריו הפרויקט השני בסך הכל שעשיתי מבחירה. אחריו התמרמרות מחיפוש עבודה באזור בו אני גר עכשיו, והתמרמרות נוספת, הפעם על אבא שלי, שלא הייתה מספיקה והשתלטה על פוסט נוסף.
אחרי כל זה, עוד שיר, שרק ממחיש כמה היה מצבי קשה באותו זמן.
לאחר מכן, התרעה לפני הקורס אבטחה שלי ופוסט של הבנות חשובות מהקורס לאחריו, עוד פוסט חסר משמעות שכתב כדי להעביר זמן, ותיאור של איך עומדת להיראות העבודה שלי שנכתב אחרי ימי החפיפה.
אם לא נעשה ברור בשלב מסוים שכבר נגמרו לי הנושאים, בא הפוסט הזה, שנכתב לחלוטין בשביל עצמי והוכיח זאת סופית. מה שכן, לראות אותו עכשיו ולראות כמה השתפרתי זה נחמד. וגם זה שאחריו לא באמת הכיל מידע מעניין, באופן לא מפתיע.
פרויקט נוסף של "הנביא" שנכתב בגלל שלא היה לי מה לעשות מחד ובגלל שהוא היה בנושא החם וקיויתי להשיג ככה קוראים מאידך היה הפסקה שמיד לאחריה חזרתי לפוסטים כאלה, ואז שינוי גישה זמני שגרם לפוסט הזה, וגם לזה שאחריו. הזמן חסר המעש הנרחב שלי במשמרות לילה הביא את הפוסט הזה לידי מימוש, ואם לא שמתם לב, הפוסט הזה הוא כבר אחד לפני האחרון, ומסמן את ההרהורים שלי לגבי עתיד הבלוג, הרהורים שאגב, קיימים גם בעת כתיבת פוסט השנתיים הזה.
אני לא חושב שיש לי באמת טעם לכוון אתכם לפוסט הקודם, לפרויקט של אראמיס?
אה, שיט, כבר עשיתי את זה.
יום הולדת שמח לבלוג, וכאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: