איך חול יכול להיות מהיר?

חג שמח וכשר לבן אדם שנכנס בטעות לבלוג הזה.

חג שמח וכופר לכל מי שנכנס לפה לא בפעם הראשונה.

אני חוזר ביום ראשון. אם אתם רוצים לאחל לי מזל טוב, הייתי עושה את זה עכשיו (או בתגובות) כי טלפון לסלולרי כשאני בטורקיה סתם יעלה הרבה כסף.

mental note: לשבת ושמישהו יקריא לך את הזיוני שכל שאתה כותב בזמן משמרת לילה משעממת במיוחד זה מוי כיף.

(ולא פחות חשוב, חוסך זמן)

על עתיד הבלוג:

הזמן האחרון לימד אותי דבר חשוב, והוא שאני כבר לא ממש צריך את הבלוג. אנשים טובים וחכמים ממני אמרו זאת בעבר: כנראה שכשטוב לך קשה לך יותר לכתוב. אצלי המצב ככל הנראה לא מוגבל לבלוג בלבד, מפני שפרק 11 ב-wannabe novel שלי כבר תקוע באמצעו הרבה יותר מדי זמן ממה שהיה אמור למרות נסיונות השפעה של אנשים מכל מיני ארצות, (כדוגמת אלאסקה, גרמניה, שלא לציין קרית גת, שהיא בכלל עולם אחר), שכללו הכל מתחינות דרך הפצרות ועד איומים על חיי, וגם זמן נרחב להמשיך לכתוב בזמן המשמרות.

    ובכל זאת, מדי פעם, נניח בדיוק ברגע כתיבת שורות אלה, בא לי לתת דרור או לפחות איזה תוכי למחשבות שלי ולערוך מירוץ בין היד שלי לעט שנמצא בה ולראות מי מנצחת. בינתיים היד עוד לא הצליחה, אבל זה רק עניין של זמן, אני בטוח.

    ועדיין בכל זאת, בין הדף לבלוג ניצב מחסום ההדפסה, אחד שבעיקרון לא היה מחסומי במיוחד אלמלא אבא שלי, שהוא בכלל מחסום מאוד מחסומי בפני עצמו, ובנוסף לנטיה שלו לכבות את המחשב בכל פעם שמישהו לא משתמש בו יותר מארבע עשרה שניות רצופות ונטיה נוספת לסגור את כל התוכנות שלי כולל האימיול כשהוא משחק עכביש סוליטייר למרות שאין שום מצב בעולם ששתי התוכנות האלו יתנגשו אי פעם, יש לו גם נטיה להחליט שאני מבזבז את הזמן שלי אם אני יושב ליד המחשב כשהוא חוזר מהעבודה בחמש אחה"צ, גם אם הלכה למעשה קמתי רק שעה קודם ואם אני במרחק רבע שעה מיציאה לחדר כושר. 

    נ.ב.: ברגע זה בדיוק, אני עובד על לפרוץ את המחסום הזה. אבא שלי לא בבית, סקאי כן, וכמובן שאני מנצל אותה כדי לקצר תהליכים. What are girlfriends for, anyway? :-P  

על עתיד העבודה שלי:

המכרז החדש, זה שיעלה את השכר ואת הדרישות לעבודה עדיין לא נכנס לתוקף, ולכן העובדה שאני לא מסוגל לבצע 8 עליות מתח לא פסלה אותי ברענון שעברתי בחודש שעבר, מה גם שרצתי 2 ק"מ בזמן גבולי (9:32 דקות) בגלל העובדה הפשוטה שריצת שטח היא לא כמו ריצה על הליכון בחדר כושר, ובכל זאת הייתי שני, כשהזמן הטוב ביותר אחרי היה 9:45 דקות. אני לא ממש מודאג, לפחות לשלושת החודשים הקרובים אני עדיין מוכשר כמאבטח בתי חולים, ותוך שלושה חודשים אם אני לא ארד מ-9 דקות באלפיים זה באמת יהיה בגלל משהו קיצוני ברמה של מטאור שפוגע בכדור הארץ, ואולי (יותר נכון, בטוח) מתח ידרוש יותר מאמץ, אבל גם הוא מטרה ברת השגה, בעיקר בגלל משמרות הלילה התכופות שלי, שבהן אני לגמרי לבד בסיורים ומסוגל לעצור בכמה נקודות ולתפוס מוטות מסוימים שיכולים לשמש עם קצת דמיון למתח. אני מקווה שיהיה בסדר למרות הקצב האיטי להחריד בו אני משתפר והחולשה המזעזעת של השריר הדו ראשי שלי.

השורה התחתונה היא שיש דברים אחרים שמדאיגים אותי.

    בביקרות הלילה שנעשתה לפני זמן לא רב על ידי המפקח האזורי שלי הוא אמר לי את המילים המבשרות טוב: "אני צריך לדבר איתך" והמשיך בתיאור קורע לב על איך עליתי לחברה 2,700 ש"ח בחודש האחרון (נטו, כלומר אחרי שהם קיבלו תשלום עלי ממשרד הבריאות), ובגלל שכנראה היעד של רוב החברות הוא בסופו של דבר להרויח כסף (הא! למדתי משהו בקורס כלכלה ומימון!), צריך למצוא סידור שלא יכלול הסעה במונית ספיישל שלי מהבית לכל משמרת. הפתרונות המסתמנים הם או תחבורה ציבורים וחופשי חודשי (וזמן הגעה למשמרת שיהיה לעניות דעתי מפוקפק למדי), או פשוט העברה לאתר קרוב לבית, שזה אפילו יותר גרוע, כי בית החולים היחיד שעולה לי לראש בקרבת מקום הוא אחד שמוזכר בקורסי אבטחה כל הזמן בגלל האירוע הידוע לשמצה בו מאבטח נאלץ לשלוף ולדרוך את הנשק בגלל שניצב בפני סכנת חיים ממשית (איזה בחור נחמד הרים עליו ספסל של כמה עשרות קילוגרמים כשהוא היה כבר על הרצפה. ולא, ממש לא מדובר במחבל.) 

    כאילו זה לא מספיק, הופתעתי לשמוע שהעובדה שאני עושה לילות היא הנחיה של הקב"ט, כנראה בגלל משהו שעשיתי או לא עשיתי. (עדכון: מאז כתיבת הפוסט במשמרת כבר עברתי גם לעשות את כל הסיורים במשמרות שלי, כלומר הוא לא סומך עלי לבד בשער, שזה כבר באמת מוגזם) לא שזה באמת מפריע לי, כמו שכבר ציינתי משמרות הלילה נוחות באופן כללי ובפרט כשאני אחזור ללמוד, אבל לפי מה ששמעתי מהקב"ט כשהוא פנה ליורי (יהי זכרו ברוך, מאז הוא כבר עזב לאבטחת מעברי גבול, השכר כמעט כפול וכדי לשלוח מכתב צריך בול), שגם אותו הוא הגביל בשעתו למשמרות לילה, "מכאן הדרך היא רק החוצה", ויהיה חבל להפסיד מקום עבודה כזה נוח, ביחוד כשהשכר יעלה ל-25 ש"ח לשעה ויציב את המשכורת שלי מעל 5,000 ש"ח בחודש, שזה ממש לא הרבה, אבל זה הרבה יותר מדי בהשוואה לעבודה שאני באמת עושה (הפוסט שאתם קוראים עכשיו, זה שלפניו ואלו שיבואו אחריו נכתבו כולם במשך משמרות לילה).

עדכונים עוד יבואו. בינתיים הקב"ט לא יכול להעיף אותי למרות שאני בטוח שהוא ממש רוצה, כי יש מחסור רציני באנשים. אני אתחיל לדאוג כשיבואו עוד.

על עתידי (וההתקרבות העיקשת שלי לגיל שני י"ג):

אם יש פוסט שתכננתי מראש בראש לראש הכי הרבה זמן, זה הפוסט של יום ההולדת הבא שלי, המתממש באופק החודש הנוכחי, או בעוד שמונה ימים, ליתר דיוק. כרגע לא ברור אם הוא יצא אל הפועל למרות הפוטנציאל הגלום בו והאפשרות לראות את צ'ר מחמיצה פנים לנוכח העובדה ששוב אני אחזיק בתואר של האדם שהכי הרבה בלוגרים באו ליום ההולדת שלו. גם אם הוא יצא אל הפועל (וזה דורש כמות די מכובדת של בקשות מהקהל), זה לא יהיה בתאריך המקורי, למרות ששוב הוא נופל על סופ"ש. לא, אני לא הולך להגיד לכם למה. אם אתם באמת רוצים לדעת אתם מוזמנים להתקשר ולשאול באופן פרטי, כדי שלפחות יהיה לי את התענוג לשמוע את התסכול שלכם בזמן אמת כשאני עדיין לא אספר לכם.

יש עוד חלקים לפוסט, הוא למעשה עוד ממשיך להיכתב בזמן שאלו מפורסמים, אני מקווה ש-sooner or later הפוסט בפרסום ידביק את הפוסט הכתוב בכתב יד.

(ואני מקווה שגם בעתיד תהיה לי מכתיבה אישית לידי כשאני אפרסם).

היי, תראו, עריכה!

לאלו מאיתנו (כלומר, ממכם) שלא טובים ברמזים, כשאני אומר שדרושה כמות די מכובדת של בקשות מהקהל, אני מתכוון שאני מצפה לראות לפחות כמה בתגובות.

בכל מקרה, למי שזוכר את שנה שעברה, לפי מספר התגובות הייתי אומר שאתם תצטרכו להתרפק על זכרונות במקום לייצר חדשים השנה.

החלק הראשון. אני לא נוהג לפרסם פוסטים בכזו תדירות ועל אחת כמה וכמה כשבקושי יש תגובות בפוסטים האחרונים, אבל הבטחתי ולכן אקיים (למי שזה נשמע מוכר, יכול להיות ש"מקבילית המוחות" אומרת לכם משהו).

על ציפורים מתאבדות:

יום רביעי, משמרת בוקר. אני יושב לי להנאתי בתוך הבודקה, עסוק בענייני (מיינתי הודעות בפלאפון, או ליתר דיוק חיפשתי מאילו אני מוכן להיפרד ולמחוק לעולמי עולמים, משימה משימתית שיש בה הרבה מין המשימתיות {ותודה לגשש} ונעשית קשה יותר ויותר מיום ליום). פתאום פוגעת אבן בינונית בחלון בכוח, אבל למרבה הפלא קופצת ממנו במקום לשבור אותו, ונופלת לרצפה. יצאתי לבחון מה קרה וגיליתי שהאבן היא בעצם שתי ציפורים קטנות, שמסיבה לא ברורה החליטו ללכת מכות עם החלון ומן הסתם הפסידו, למרות שהן היו שתיים והחלון רק אחד. שתיהן נראו חיות בקושי, אחת מתעוותת קלות והשנייה לא זזה בכלל, אבל אחד מעובדי המלבן שלח את אמיר (הקרוי "השבדי", בגלל המוצא האתיופי שלו, וכן, זה נראה לי הגיוני לחלוטין) להביא מים ופחות או יותר השקה אותן בכוח. הן היו המומות מדי בשביל לזוז (למי שתהה מה קורה לציפור אם היא מקבלת זעזוע מוח), אבל אחרי כמה דקות אחת כבר פרשה כנפיים ועפה והשנייה עפה בעקבותיה בחיפוש אחרי חלונות פחות עמידים.

This goes for show שלא רק בטכניון יש לי חוויות הזויות.

על רוסיפיליה:

מאז ומתמיד הסתדרתי טוב עם רוסים איכותיים, ויש מספיק כאלה. אחותי נהגה לומר שזו פשוט המנטאליות האירופאית, ואני נהגתי לומר לה שהיא מדברת שטויות בלי קשר למה שהיא אמרה, אבל נגמלתי מזה ועכשיו אני קודם מקשיב ורק אז אומר לה שהיא מדברת שטויות. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שבכל מקום בו אני נמצא יש סביבי כמה מיוצאי ברה"מ לשעבר איתם אני מסתדר לתפארת מזרח אירופה. כבר ציינתי את יורי, שהיה בהחלט השותף המועדף שלי למשמרות בעבודה (ובינתיים עזב למקום טוב הרבה יותר מכל הבחינות והשכר בראשן), אבל הוא רק הדוגמה האחרונה. אני מעריך בהערכה גסה שחצי מכם שקוראים את שורות אלה הם מהמוצא דלעיל, וכמובן יש צורך לציין ששתי החברות האחרונות שלי, הקודמת והנוכחית חולקות את המוצא הזה.

אי לכך ובהתאם לזאת התחלתי (שוב) ללמוד רוסית. הפעם האחרונה הסתיימה באישוש היותי קורבן מועדף של הרפיה, אפילו בזמן הצבא שהיה חופשי ברובו, אבל עכשיו החלטתי לחזור ולהילחם בנטייתי הטבעית לא לעשות שום דבר שאני חייב לעשות ולרוב גם לא דברים שאני כן חייב וללמוד שוב. את רשימת האותיות כבר השגתי מיורי, ועכשיו בעזרת מספר סטודנטים מהטכניון (הידוע בכינויו "פארק היורי") ובמיוחד אחת ספציפית, אני אנסה שוב, בתקווה לצמצם את רשימת השפות שאני רוצה ללמוד לפחות בצורה בסיסית באחת.

חלק שני יבוא כשיהיה לי יותר זמן. לידיעתכם, השבוע אני יותר בעבודה מאשר בבית, וזה כולל זמן שינה. 12-12 ו-8-8 זה לא מוי כיף, אבל זה כן מוצ'ו דינרו.

אם לא עשיתם את זה עד עכשיו, תקראו גם את הפוסט הקודם. זה שאני מעדכן פעמיים ביומיים לא אומר שמותר לכם לוותר על אחד מהפוסטים, במיוחד לא אחרי הפגרה הארוכה שקיבלתם.

ציטוטים נבחרים:

"בוא תפתח בקבוק בירה, ונשתה חצי-חצי." אשתו של אבא שלי.

"רוצה ויסקי עם זה?" אמא של חברה שלי.

"תן לבן לשתות, הוא צריך להוריד את האוכל איכשהו." חבר של אבא שלי.

"תוציא שלושה בקבוקי בירה ותביא אחד לעצמך." אבא שלי.

"אז נקנה גם וודקה בדרך?" חברה שלי.

"אני מממן לך את האלכוהול היום בתנאי שתשתכר." אראמיס.

אתם רואים? זה לא אני! אני לא אלכוהוליסט, אני פשוט לא מסרב לאלכוהול חינם!

ולמה הרגשתי צורך לכתוב את זה עכשיו? בגלל הכפתור החדש שלי ברשימה:

עיצוב שלה. לא כי אני עד כדי כך מוגבל בפוטושופ, אלא בגלל שאין לי פוטושופ ותהליך ההשתלוטות על המחשב של אבא שלי עוד לא הושלם.

הפוסט בחלקים עוד יבוא. You won't get away so easy!

(ורק מי שראה את אלאדין של דיסני ממש-ממש-הרבה פעמים יכול לשים לב שהתחלתי להשתמש בכל כך הרבה משפטים משם שזה מפחיד. לראות סרטי דיסני איזה 20 פעם מההתחלה ועד הסוף כולל בקולנוע ועוד מספר שאני פוחד אפילו לחשוב עליו רק קטעים מסוימים ממנו כשאתה צעיר ויפה זה עוד בסדר, בגיל כמעט 26 זה פשוט אומר שאתה נזכר בקטעים מהסרט ביותר-מדי-הזדמנויות בחיים וגם ככה יכול לדקלם אותו מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. אגב, ח"ח למי שיגיד לי מי אמר את זה למי באיזו נקודה בסרט, ומה הייתה התשובה)

יש לי פוסט. יקח לכם בערך עד סוף מרץ לקרוא אותו ולכן הוא יפורסם בחלקים, אבל הוא קיים, לפחות בחלקו, בוורד, בחלקו היותר גדול, בכתב יד על ניירות רישום רכבים (don't ask), ובמלואו, בראש שלי.

בינתיים, מכתב שנשלח לפני דקות אחדות למייל של אמא שלי בעבודה. מועתק עם עריכה כמעט בלתי מורגשת מג'ימייל.