| 4/2005
 חדל, חזל"ש, וגם- אמא (ביולוגית) יש רק אחת, איזה באסה
אני פותחת את דלתות העץ המאסיביות באיטיות. הן נפתחות בשקט כמעט מעיק, ובטח שלא טבעי למשהו כל כך ישן. הקוסם שאיתי וה-Familiar שלו עוקבים. בתוך האולם J'nah, ה-Familiar שלה, Hell Hound ועוד ארבעה שומרים. הנולים שאיתם דיברתי אמרו שהם יעזרו אם אנחנו מתכוונים להילחם בה, וטוב שכך, בגלל שנחיתות מספרית בדרגה שלנו היא מתכון לאסון.
היא רוצה לדבר. איבדתי אותה במילה השניה. היא כלי רשע, ועליי להשמידה. אני לא מבינה את נסיונותיה לשכנע אותי שיש לנו על מה לדבר, איך אם נשתף פעולה יהיו רווחים גדולים לשתינו.
"מספיק." אני אומרת לבסוף. "אין לנו שום דבר לשוחח עליו, אבל החרב שלי דווקא תשמח לעשות זאת במקומי."
J'nah מזעיפה פנים. היא לא מעריכה את השנינות שלי, אבל לא נכנסתי לאתר החפירות הזה שלה כדי להיות מוערכת.
אני מזנקת אל ה-Familiar כשהיא מתחילה להכין לחש. הנולים מסתערים אל תוך החדר כדי להעסיק את השומרים. הקוסם שאיתי מסייע להם. הסוד הוא להפוך את הנחיתות המספרית לעליונות, ובעזרת הנולים זה אפשרי. עד שJ'nah מקיפה את עצמה בהגנות קסומות כל כך רבות שכמעט ובלתי אפשרי לראות אותה מבעד למחסומים הבוהקים, ה-Familiar שלה נפל תחת חרבי ומהשומרים לא נשאר הרבה אחרי כמה סילוני אש מכוונים היטב של השותף שלי. אפילו רוב הנולים נשארו בחיים.
אז היא מתחילה לתקוף, ומשנה את המצב בשניות. הנולים לא מספיקים אפילו להגיע אליה. אני נשארת מחוץ לקו האש ומקיפה אותה. הייתי הורגת את הנולים בסופו של דבר בעצמי אם היא לא הייתה עושה זאת. הם יצורים רשעים, ולהשתמש ברשע נגד רשע לא אומר שאחד הרשעים גואל את עצמו מנחת זרועו של הצדק.
הקוסם שאיתי מנסה להשתמש במה שביכולתו כדי לבטל את הגנותיה, בהצלחה מועטה מאוד. בסופו של דבר, היא תישאר מולי. ה-Familiar שלו מגיעה קודם, היישר מולה, ונופל לגורל דומה לזה של הנולים. ואז אני מגיעה מהאגף, כשהחרב כבר מונפת כהכנה למכה אדירה.
*******
זה כבר Mephisto, אם יש תהיות לגבי סוג הדמות המשתנה שלי. השותף שלי הפעם משוחק על ידי חבר מהאינטרנט בניגוד לדאלן, שהיה בשליטת המחשב. אז נחשף בפני פן חדש של המשחק, ושוב אני מוצא את עצמי נשאב לתוך הכוח השטני הזה ביתר כוח.
יום שני. מוזיקה: Nightwish- Sacrament of Wilderness. מעבר להשראה מטורפת (בהזדמנות אני אשים לינק לאתר סיפורים שלי, יש אחד שנכתב כולו בהשראת השיר הזה) זה פשוט שיר ענק.
חיים? אמרנו חיים השבוע? אני חושב שהתשובה ברורה מאליה אחרי הפתיחה הזו. מה שעשיתי בסופ"ש: החניתי את ג'ינה ליד הבית ביום חמישי אחה"צ, נכנסתי הביתה, הקמתי מזבח למצלמה הדיגיטלית החדשה שלי (המשך יבוא), שלחתי הודעה לחבר שלי, שלמזלי ער בשעות כאלו (בכל זאת, החוף המזרחי זה 7-8 שעות הפרש), והתחלנו לשחק. סיימנו לשחק, הכנתי לעצמי את התיק, וחזרתי לטכניון. אחרי שבועיים של חיים די מרשימים בשבילי, כבר התחלתי לדאוג, אבל הסוף שבוע הזה הסיר את כל החששות. החיים שלי חזרו למצבם הנורמלי, כלומר אי קיום.
אמא אולי יש לי אחת חורגת (אבא שלי התחתן מחדש), אבל הביולוגית היא זו שקנתה לי את המצלמה הדיגיטלית שלי, ועכשיו אני מצלם כל דבר שלא זז וגם הרבה דברים שכן, עד שאני ארגע. מה שאומר שני דברים:
1) הבלוג שלי עומד להיות מוצף בתמונות, אז ראו הוזהרתם.
2) כדי שהוא יהיה מוצף בתמונות, אני אצטרך לעדכן אותו גם בסופ"שים. אז ראו הוזהרתם כפליים.
זאת הייתה המתנה ליום הולדת. לפסח היא גם קנתה לי את קוד זה וינצ'י באנגלית, ובגלל שהמרד שלי נגד סרטים ש"כולם רואים" (עדיין לא ראיתי את כל "טיטניק" מההתחלה עד הסוף, רק קטעים, ואם אני אצליח לשמור על המצב כמו שהוא אני אהיה מאושר, כי נשבעתי בתיכון אחרי שכל החברים שלי ראו אותו שאני לעולם לא אעשה דבר כזה) לא חל על ספרים, אני עומד להצטרף לשאר העולם ולקרוא אותו, ברגע שאני רק אסיים את הספר השלישי בסדרת Discworld שקיבלתי מטיטוס אחרי תלאות מרובות.
מוזר שאני מקבל את שני הדברים האלה בדיוק שבועיים אחרי שדיברתי עם טיטוס על כמה אני צריך מצלמה דיגיטלית וכמה בא לי לקרוא את קוד דה וינצ'י באנגלית (כי לו יש את זה בעברית, אני חושב). תזכורת לעצמי: להמשיך לדבר עם טיטוס על זה שאני רוצה פז'ו 307cc. רק 220 אלף שקל, נו, מה? הלנד קרוזר החדש שההורים של תאודור קנו עולה קרוב יותר ל-300...
קשה, קשה לחיות באזור שלי ולא להיות טחון. כולם קוראים לך טחון וצפונבון, ואתה מתפרנס מהשאריות של הכסף שהרווחת בשנה וחצי של עבודה כמאבטח. צרות של עשירים.
חדר כושר אתמול, אחרי פעם אחת ויחידה שבוע שעבר, ועמית עוד מעז לשאול אותי אם אני "בא לחדר כושר", אחרי שאני כמעט סוחב אותו פיזית כל יום ראשון כדי שנלך. החוצפה של הצעירים האלה... השבוע יש מעבדה, ראשונה בחשמל, אז לא נראה שיש סיכוי גדול במיוחד שנלך מחר, אבל יום רביעי אני כבר אמצא דרך לסחוב אותו, או לחילופין לדאוג לזה שהוא באמת לא יוכל ללכת לחדר כושר, או לכל מקום אחר שאין בו גישה לכסא גלגלים ומקום לתלות אינפוזיה.
עוד מעט שיעור טריגו ובוחן, רוב הכיתה כבר השלימה עם זה שטריגו אנחנו לא יודעים, לציונים שלי בינתיים יש דווקא הרבה מאוד מה לרדת, וזה פוטנציאל שאני יכול רק לקוות שלא ימומש בבוחן הזה או בכל בוחן אחר. אז כיוון שעד שסיימתי עם הפוסט הזה עברו בערך תשעה שירים של Nightwish בדיסקמן, ואני ממש לא זוכר אילו, אני אשאיר אתכם עד הסוף שבוע עם זה שאיתו פתחתי את הפוסט, ביחד עם המלצה חמה לשמוע:
Nightwish/ Sacrament of Wilderness
Naked in midwinter magic
Lies an angel in the snow
- The frozen ficure crossed by tracks of wolves
An encounter, symbolic, yet truthfull
With a hungry choir of woods
An agreement immemorial to be born
Dulcet elvenharps from a dryad forest
Accompany all charming tunes
of a sacrament by a campfire
A promise between the tameless
and the one with a tool
Tonight the journey from cave begins
I want to hunt with the tameless
I want to learn the wisdom of mountains afar
we will honor the angel in the snow
We will make the streams for our children flow
Wrapped in furs beneath the nothern lights
From my cave I watch the land untamed
And wonder is some becoming season
will make the angel melt in shame
I want to hunt with the tameless
I want to learn the wisdom of mountains afar
we will honor the angel in the snow
We will make the streams for our children flow
| |
פגישות עם עדי ועם אבא, וגם: יש התקדמות בשטן, אחרי הכל
אני מטילה האטה על Klauth. לפחות זה משהו שכן משפיע עליו, וזה מתיר לי להישאר הרחק ממנו. Protection from Spells על עצמי אומר גם שכל עוד הוא לא לידי, הוא לא יכול לפגוע בי. זה עדיין לא אומר שאני יכולה לפגוע בו, אבל לפחות עכשיו אנחנו במצב שווה. אני מנצלת את המרחב הגדול של האולם כדי להישאר מחוף להישג ידו ולנסות לגרום לו נזק ממשי כלשהו בעזרת הקשת המצולבת הקלה שלי. היא אולי קסומה, אבל אני עדיין מתקשה לפגוע בו. אני לא לוחמת, לכל הרוחות...
הקרב נגמר די בפתאומיות. איבדתי תחושת זמן, אבל כנראה גם הדרקון איבד אותה, בגלל שדאלן מופיע מהחשכה מאחוריו כשהשפעת הפחד פגה. דאלן הוא כן לוחם, ואחד מוצלח. Klauth בקושי מספיק להסתובב אליו עם ההאטה שהטלתי עליו לפני שהגרזן הכפול הכבד נוחת למכת המוות.
*******
אז בקיצור, הוא מת, אני עליתי דרגה, סיימתי עוד פרק וגיליתי שהפרק הרביעי והאחרון ב"אל דיאבלו" קצר בצורה קיצונית למדי, כי אני כבר קרוב לסיים אותו, ואיתו את המשחק. איזה יופי שלדיאבלו אדון האימה יש אחים, בעאל אדון ההרס (Hordes of the Underdark) ומפיסטו אדון השנאה (Shadows of Underworld), שהם ההרחבות של המשחק המקורי. לפי מה שהבנתי, כל אחת מההרחבות גם ארוכה מספיק כדי להיות משחק עצמאי בעצמה. Joy!
למי שהבין את ההקשר, גם בדיאבלו 2 עדיין שיחקתי הרבה זמן אחרי שהוא יצא. אין מה לעשות, אני חולה על משחקים כאלה מלפני יותר מעשור, ובינתיים לא התבגרתי מספיק כדי לעזוב אותם. בגרות זה דבר מוערך יתר על המידה, זה משהו שאני תמיד אומר.
יום שני, כהרגלי, ומשהו מאוד משונה קורה לי בזמן האחרון, שכולל יציאות כל סופ"ש. שוב ניצלתי את הכשרון הלא מבוטל שלי לסנג'ר אנשים להסעות, הפעם תאודור, שביום שישי נסע מחבר שלו בהרצליה בחזרה לאסוף אותי, אז לעדי, משם ל"סלף" בת"א, ואח"כ שוב לעדי כדי להחזיר אותה הביתה ושוב אלי כדי להחזיר אותי. בגדול, היה כיף ברמות, חוץ מהעובדה שהייגר חינם נגמר מוקדם מדי וכמעט עשינו תאונה בדרך חזרה בגלל נהג שלדעתי היה שיכור, או פשוט פסיכופט (תאודור נסע מאחוריו, כי הוא נסע איזה 140-160 כל הדרך, מה שאומר שאם הייתה משטרה היו עוצרים אותו ולא אותנו, אבל אח"כ הוא האט למהירות מותרת וכעמדנו לעקוף אותו הוא סטה שמאלה חצי לתוך הנתיב שלנו. זה לא היה מאוד מרגיע במהירות מעל מאה קמ"ש). הודעתי לתאודור שפעם הבאה, הוא לא יתעסק עם נהגים כאלה, או לפחות לא כשאני ברכב. מספיק קשה לי להרגיע את עדי ולשכנע אותה שהוא נוהג כמו שצריך גם אחרי שהוא איבד את הספירה של הייגרים שהוא שתה ועוד הבקבור וודקה שקנינו בחוץ ברגע שרק נתנו לנו לצאת (38 שקל לוודקה רד-בול זה מוגזם אפילו לאנשים טחונים שההורים שלהם קונים להם גולף 2 ליטר ומשלמים עליה את כל ההוצאות, כמו תאודור) גם כשאני בעצמי מפחד.
אגב, למרות שנפגשתי עם עדי באופן די קבוע במשך זמן ארוך, זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי איתה מאז שג'ינה חלתה, אז זה היה מאורע די משמח.
אם באנשים שלא נפגשתי איתם זמן רב עסקינן, הייתי גם אצל אבא שלי ביום שישי. הסיפור ארוך ולא מעניין באמת (לא שזה ממש עומד בניגוד לדברים האחרים שאני כותב פה), אבל גם איתו לא נפגשתי בערך מאותו זמן. גם לא ממש דיברנו. ביום הולדת הוא התקשר אלי ודיברנו, ומשם הדרך להיפגש ארכה שבוע (כי שבוע שעבר היו לי חיים, ואפילו די עמוסים). הייתי אצלו לברביקיו הטקסי שהוא עושה כל יום שישי כשיש מזג אויר נוח, ואני מניח שזה ימשיך ככה עד תחילת החורף, לפחות.
לא הלכתי עם עמית לחדר כושר כ-ל שבוע שעבר בסוף, היה קצת לחוץ עם המעבדה והשיעורים, אבל בתקווה אנחנו נפצה על זה השבוע בשלוש פעמים. אתמול עשינו גב-יד אחורית-כתפיים, ובצורה קצת מזוכיסטית זה מאוד מספק אותי שאני לא מסוגל להתמתח בלי לחשוק שיניים כרגע. דיברנו קצת, יש מצב שאני ארד איתו לסיני בחופש פסח. המחיר שהוא זרק היה די מפתה, ובהתחשב בזה שפעם אחרונה שהייתי שם הייתה כשחצי האי עוד היה שייך לישראל (ולא, אני לא מגזים בכלל) נראה לי שאני אלך.
בהיותי חיית תשומת לב (וגאה בזה), אני מתחיל לגבות חובות מכל האנשים שלא הגיעו ליום הולדת. בינתיים רק הודעתי להם שהם חייבים לי, ועכשיו יש להם שבוע כדי לעכל את זה לפני שאני אגבה את החוב. אפילו נתתי להם הזדמנות להחליט בעצמם איך. אני חושב שזה מאוד נדיב מצידי.
לפני סיום, שיר שנתפס לי בנסיעה אתמול לטכניון, ושזמזמתי אותו כדי להיפטר מהזבל של בריטני ספירס ששמעתי בחדר כושר אתמול, הוא מהדיסק השלישי של היהודים, ואני אקדיש אותו לאקסית:
עכשיו את \ היהודים
רצית לכבוש את העולם
רצית להתמסר
רצית ת'חופש בידיים
רצית לברוח כמו כולם
רצית להתבגר
ומה יצא לך בינתיים
אנ'לא קולט את זה בכלל
וזה הסוף שלי
אנ'לא קולט את זה אבל
אני מציאותי
עכשיו את
כבר לא אוהבת אותי
עכשיו את
כבר לא אוהבת אותי
וזה מגיע לי
אני אומר
וככה זה שאת איתי והחיוך שלך
שווה בחיים שלמים או שניים
אבל אני בתוך עצמי אני סגור כל כך
עד ששכחתי בינתיים
למה בכלל אנחנו כאן
ולמה את איתי
אנ'לא חולם אז מן הסתם
אני מציאותי
עכשיו את
כבר לא אוהבת אותי
עכשיו את
כבר לא אוהבת אותי
וזה מגיע לי
אני אומר
עכשיו את
כבר לא אוהבת אותי
עכשיו את
את לא אוהבת אותי
עכשיו את
כבר לא אוהבת אותי
וזה מגיע לי
להתעורר
אני מתעורר
*******
אני מניחה את ה-Word of Power הרביעית שהשגתי אחרי שהרגתי את Maugrim על הכנה שלה במרתף הטירה, וניגשת לאבן המקור, שם אמרו לי ש-Morag נמצאת. "הרגי אותה", נאמר לי, "כל עוד היא חלשה מדי כדי להשתחרר, או שהכל אבוד." אז שוב אני בתפקיד הגיבורה שהכל תלוי בה. הכוחות של Neverwinter כולם עסוקים בנסיון להדוף את הפלישה מ-Luskan, אז זה רק אני, דאלן, ה-Familiar שלי, וה-Greater Water Elemental שהחליף את ה-Hound Archon כשעליתי דרגה וקיבלתי לחשים מעצמה שמינית. רק נחסל את המלכה של ה-Old Ones, והכל יסתיים.
| |
פוסט פוסט-יום-הולדת, או: יש לי (מעט) חיים!
הקשקשים של הדרקון הכחול משקפים כמו מראה את האור הבוקע מה -Dragon Sphere שבידי. לפני שאני נחה, אני חייבת לאסוף את המהות המתה שלו, בשביל להשלים את המשימה. דאלן שוכב פצוע לימיני, אני בעצמי לא במצב כל כך טוב, ה-Familiar וה- Hound Archon אותם זימנתי ואיתם התחלתי את הקרב כבר מתים.
שום דבר לא קורה. אני מרימה את המבט ומסתכלת סביבי, ורק אז מבחינה בכיפה הסגורה המונחת על עמוד נמוך בקצה החדר. אני מדדה אליו.
הגוף של הדרקון נעלם ביחד עם המהות שלו, וה-Dragon Sphere מקבל צבע כחול, כאילו מהות הדרקון שבתוכו עוד חיה. אני עוזבת את החדר, מעדיפה לנוח בחוץ, וזמן קצר לאחר מכן אני ודאלן כבר כשירים, ה-Hound Archon וה-Familiar מזומנים שוב, וכל הלחשים שלי שוננו מחדש. אני מטילה Stoneskin על כל השלושה, ו-Bull's Strength גם על עצמי. מוכנה ומזומנה, אני נכנסת למאורה של Klauth.
מסדרון ארוך, מואר היטב וממולכד עוד יותר היטב, מוביל כמעט הישר מהמדרגות מטה אל מקום משכנו של הדרקון. עומק המאורה מוכם על ידי הסלעים המותכים שמקיפים את השביל. רק הגנות קסומות מגינות עלי מהמלכודות. התגובות שלי לא מספיק מהירות כדי להתחמק מכדורי אש, וזה לא כאילו היה לי לאן לזנק הצידה בכל מקרה. אני מעדיפה לספוג אש קסומה מאשר ללכת לשחות בלבה.
אני שוב נדהמת עד כמה דרקונים הם יהירים. הוא אפילו לא מתכונן לקרב כשהוא רואה אותי מתקרבת. הוא פשוט מביט בי במבט מתנשא. אני מתקרבת אליו, לא מראה שום כוונה להילחם עדיין. אולי הוא יודע משהו שיכול לעזור לי.
שיחה קצרה מלמדת שהוא מחזיק ב-Word of Power שאני מחפשת, השלישית והאחרונה. הוא גם מוכן לעסות עסקה. הדבר היחיד שמעניין אותו הוא היכולת לחיות לנצח, כיוון שהוא זקן מאוד, אפילו בשביל דרקון. ומה שהוא צריך לשם הוא מהות של דרקונים אחרים. את מי שסיפק לו אותם עד לאותה שעה, המלך Skrogg, כבר הרגתי, והוא יודע זאת, אבל הוא לא מייחס לכך חשיבות. בשבילו, אני רק כלי נוסף להשגת חיי נצח. ביצי דקרון, תמורת ה-Word of Power.
אני מקבלת את המשימה שהוטלה עלי. הוא לא חייב לדעת שאני לא מתכוונת לעזוב את החדר כל עוד הוא חי.
"אני מגישה לפניך מהות של דרקון כחול, Klauth האדיר." אני אומרת בהכנעה, ומגישה לו את ה-Dragon Sphere. הוא אפילו לא חושד. יהירותו תביא למפלתו. כל הדרקונים הם כאלה, ולא משנה גילם או עצמתם.
הוא מניח את הטופר העצום שלו על החפץ, ובתחילה הכל נראה תקין. הערפל הכחול שעולה מה-Dragon Sphere נבלע בגופו, ורק אז עובר בו רטט. הוא מתעוות.
"בגידה!" הוא שואג, בעוד חתכים עמוקים מופיעים בגופו כאילו נפגע על ידי גרזן כשל דאלן, אך גדול בצורה משמעותית. "המהות של דרקון מת!"
"עכשיו!" אני צועקת. דאלן, ה-Archon וה-Familiar מסתערים קדימה, ואני מכינה את אחד הלחשים היותר עצמתיים שלי. הדרקון מתעשת שבריר שניה לפני שחרב האש של ה-Archon ננעצת בו. הוא פצוע קשות עוד לפני שהקרב מתחיל.
*******
לפני שעולות שאלות משונות, כן, אני משחק בשטן דמות של קוסמת. מכשפת, בתיאור יותר מדויק. אני משחק נשים בכל משחק שנותן לי את האפשרות לבחור. לא, מעולם לא טענתי שאני שפוי או שאין לי issues שצריך לפתור.
אני רק מתקרב לדרגה 15, החיים שהופיעו לי משום מקום בשבועיים האחרונים אילצו אותי להפחית את המשחק בשטן, וקצב ההתקדמות שלי פחת. את Klauth עדיין לא הרגתי, אגב. הוא די חזק גם כשהוא פצוע, אבל שבוע הבא זה יגמר.
יום חמישי הייתה לי ארוחה חגיגית עם החברים בקולומבוס בהרצליה פיתוח. טיטוס סונג'ר קשות לעבור דרך חיפה וטירת הכרמל להביא חברים חסרי אוטו, ועל כך נוקיר לו תודה. בזכותו היו איתי שמונה חברים, וזה אולי רק בערך חצי מהכמות שהזמנתי בהתחלה, אבל זה עדיין פי שניים מכמה שהיו מגיעים בלעדיו. זו גם הכמות הכי גדולה של חברים שהיו איתי לחגוג יום הולדת במספר לא מבוטל של שנים.
כשאחותי הזמינה שולחן בשבילי, החא ציינה שזה יום הולדת, לכן נאלצתי לתת שם כשהמלצר שאל אותי למי יש. למי שלא היה אף פעם בקולומבוס: אל תעשו את זה. אני לא יודע מה הם מעשנים כדי לא להרגיש את הפדיחה, אבל הם עומדים ושרים "יום הולדת" כמו חבורת סטלנים. לא, הם לא יודעים לשיר.
חוץ מהתקרית הלא נעימה הזו, ואחרי שמצאתי איפה לתקוע את הבלון שהם נתנו לי, היה כיף. הסיבה היחידה שלא השתכרתי היא שבתור העדפה פרטית שלי אני לא משתכר. אני יכול ומעדיף לעשות חיים בלי זה. סגרתי את הערב בחצי גינס, רק בשביל הטעם.
יום שיש הייתה לי ארוחה עם המשפחה (והחבר של אחותי, שהוא כבר כמו משפחה). אחותי צמחונית, ולכן משהו לא הסתדר לי כשהיא המליצה על "אוונגרד", מין בר בשרים כזה בת"א, אבל היא הבטיחה שיש לה שם מה לאכול, אז הלכנו. הבשר היה טוב, אבל רק כשהגענו לקינוחים הבנתי מה קורה.
זה הזמן להסביר: המשפחה שלי וקינוחים, זה משהו מטורף, ובמיוחד אחותי. המנות היו ענקיות, והיינו מלאים לגמרי כשהגיע הזמן לקינוח, ובכל זאת תפרנו ארבעה בדקה וחצי. טוב, אנחנו מודעים לזה שאולי בעתיד זה יתנקם בנו (אמא שלי חולת סוכרת), אבל זה באמת מחוץ לכל שליטה, הקטע הזה. היה לי קשה לקום בסוף (וזה תמיד סימן לארוחה טובה).
אז לפחות קצת חיים בסופ"ש היו לי. אתמול קמתי בבוקר, לקחתי את ג'ינה ונסענו לכאן. דן משום מה העדיף לקחת רכבת (לא יודע מה עדיף בלסחוב את התיקים באוטובוס ורכבת מאשר פשוט לסחוב אותם הביתה ישר מהטכניון, אבל כבר לפני שנים השלמתי עם זה שאני לא יכול להבין את הבן אדם הזה), אז לא הסעתי אותו. בעיה שלו.
לא הלכתי לחדר כושר, הייתי ה-ר-ו-ג, וגם עמית, אז ויתרנו, וכן, כן ישנתי עד הבוקר (התעוררתי דווקא בלילה, אבל חזרתי לישון), אז זה דבר שעדיין לא יורד מהרשימה. יהיה בסדר. זה בריא לישון, כל עוד זה במיטה ולא בשיעור פיזיקה, (לישון בשיעור פיזיקה עושה סיוטים) ונכריח את עמית למצוא פעמים השבוע ללכת לחדר כושר למרות המעבדה.
עד שבוע הבא...
*****
ה-Prismatic Spray לא משפיע. בבהלה מסוימת, אני משנה מיקום ועוברת לקסמים אחרים בארסנל. דאלן מושפע מהפחד של הדרקון ונעלם עמוק יותר במערה, והדרקון פשוט מבטל את הזימון של ה-Hound Archon. אני מכשפת, אני לא אמורה לעמוד פנים אל פנים מול דרקון, אבל ככה אני מוצאת את עצמי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: