איך חול יכול להיות מהיר?

First thing's first.  כאן תמצאו תגובה של פקאצה בבלוג של טינקרבל. כל הסממנים אושרו (שום התייחסות למה שתואר בפוסט, כתיבת "יפה" עם א' בין ה-י' ל-פ', וכמובן ה"מוזמנת לשלי" הנצחי). אני אולי לא מנהל הטבעת להשמדת הפקאצות, אבל הייתי רוצה לחשוב שאני לפחות היוותי השראה מסוימת להקמתה, מה שנותן לי את הזכות לקרוא לכם להעמיס את תא הדואר של אותה פקאצה בהודעות המאחלות לה מוות מקורי, איטי, וכואב במיוחד. יחד ננצח!

אני פוקח את עיני בחדר חסר ריהוט, פרט לכיסא שעליו אני יושב והשולחן שמולי, שעליו יושב אדם רחב כתפיים. לאחר רגע, אני מבין שאלו לא כתפיו שרחבות, אלא כל גופו. הוא יושב בצורה נינוחה, רגליו מתנדנדות מעט מעל הרצפה. הוא לובש מעיל עור סגור כמעט עד הצוואר, מעיל עור שדומה במידה מחשידה לשלי, גם אם גדול בהרבה. אני אמנם לא רואה את קצוות החדר, אבל כל הקיר לימיני הוא זכוכית הצופה החוצה, אל גורדי שחקים.

"מי אתה? מה אתה רוצה?" אני ממלמל. משום מה, אני לא מרגיש פחד. אני מנסה להביט אל פניו של האדם, אבל מסיבה מסוימת, המבט שלי גולש מפניו לצדדים ללא שליטה. אני מרגיש, יודע, שהוא לא רוצה לפגוע בי.

"אני השנאה שלך כלפי בני אדם מסוימים, וכולם יחד. מיזנתרופיה, אם תרצה." הקול מקפיא את דמי ושערותיי סומרות. הוא זהה לשלי.

"אני זוכר אותך שונה." אני אומר לו. אין לי סיבה לפחוד. הוא חלק ממני, ותמיד היה. "פעם אחרונה שהתראינו, היית בכזה גובה." אני מסמן עם היד בגובה החזה שלי. כשאני יושב על הכיסא, היד שלי מרחפת פחות ממטר מעל הרצפה. אני מביט שוב אל הבניינים שבחוץ, ופתאום אני רואה את עצמי יושב בכל אחד מהם, ומולי אדם שונה וחסר פנים, ואז אני יודע, אלו הרגשות שלי. התסכול שלי, לבוש שחורים, גדול מספיק לגמד את דמותי מולו. נעליו של האושר שלי מתנדנדות מרחק רב מעל הרצפה כשהוא יושב כך על השולחן. הרחמים שלי, ההשתתפות שלי בצער של אחרים, עדיין מראה נוכחות פסיבית. האדם שמולי נוהם בכעס כשמבטי נח עליהם. אף אחד מהם לא ממש נראה כאילו איבד מגודלו מאז הפעם האחרונה.

"גדלתי קצת בימים האחרונים." הוא אומר לי בפשטות.

"כן, אני יודע." אני נאנח. "טוב, מילאת את תפקידך נאמנה, אבל אני באמת מרגיש יותר טוב. אתה יכול לחזור למצב הקודם שלך."

אני עדיין לא מצליח להשאיר את מבטי על פניו, אבל אני מרגיש את מצחו מתקמט ואת שיניו נחשפות בכעס. "נראה לך שאתה יכול להשתמש בי וסתם לזרוק אותי ככה? Think again!" הוא מזנק מעל השולחן. אני שם לב שהמרחק שרגליו היו צריכות לעבור כבר גדל בכעשרים סנטימטרים מאז תחילת השיחה, אבל הוא עדיין רחב כתפיים והרבה יותר גדול ממני.

"שמע, העדפתי לטפח אותך מאשר את האומללות שלי, תעריך את זה!" אני צועק עליו. הוא לא מפחיד אותי. "הזמן עבר עכשיו, ו-"

נשימתי נעתקת מגרוני כשאחיזת פלדה בגרוני משליכה אותי אחורה לפתע. השנאה שלי מעלי. הוא משעין את משקלו לאחור ומניף אותי באוויר. "אני לא כלי שבו משתמשים מתי שרק רוצים!" הוא שואג בקולי שלי. אני בקושי מצליח לנשום באחיזתו. איך הוא מעז! הוא חלק ממני! הוא לא יכול לפגוע בי! זה פשוט-

רגלי מתרחקות מהרצפה כשהגוף האחוז בי גדל. ידי אוחזות בפרק היד הענק הזה, מנסות להילחם בו ללא שום תוצאה נראית לעין. אני שולח את רגלי קדימה לבעוט, אבל באותה מידה יכולתי לבעוט בקיר בטון.

"אני חלק בלתי נפרד ממך! אתה צריך אותי כדי לשרוד!" הוא נוהם. הפעם קולו כבר לא כל כך דומה לשלי. אף פעם לא שמעתי את עצמי נוהם ככה.

ההבנה מבליחה כאבחת סכין, ואני מפסיק להיאבק. במאמץ עילאי, אני מוריד את ידי לצד גופי ומנסה לנשום ללא תנועה. האחיזה רפה רק מעט, אבל מספיק בשביל להרשות לי לשאוף מספיק אויר כדי להיות מסוגל לדבר. 

"אני מבין אותך." אני אומר ברוגע. האחיזה רפה עוד מעט. "אתה צודק, למעשה. אני לא יכול פשוט להשתמש בך כרצוני." אני מתקרב אל הפנים הבלתי מזוהים האלה כשהיד מצטמקת. " מגיע לך יותר מזה. לא התייחסתי אליך כראוי." רגלי נוגעות ברצפה כשהגובה של השנאה שלי משתווה לשלי. אני מקלף את היד מצווארי בעדינות, לא בכעס. "אני מבטיח, שאני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה שנית."

הוא צועק בכעס כשהוא קטן לנגד עיני. אני צופה בו בסיפוק עד שראשו נעצר בגובה המתניים שלי.

"זה לא נגמר!" הוא שואג. הקול שלו לא נשמע כל כך מאיים בכלל. "עוד יפגעו בך, ואז אתה תחזור אלי בזחילה!"

"אולי." אני אומר בשלווה. "יש לך על מה לחשוב בזמן שאתה כאן. אני בינתיים אחשוב על תחליף אחר לתחושת הפגיעה. מישהו יותר משתלם ממך, אולי פשוט יותר מוקיר תודה. עוד נתראה, אני מאמין, אם עד אז לא תיעלם לחלוטין." אני לוקח נשימה עמוקה, ופוקח את עיני.

אני על המיטה שלי בחדר, ידיים שלובות מאחורי ראשי וחיוך מטופש על פני, כל כך לא אפייני לי. אני שולח יד לקופסת השוקולדים שלידי, אבל מעביר עליה אצבע ולא פותח אותה.

"כן, עכשיו הרבה יותר טוב." החיוך שלי מתרחב.

,I may have wasted all those years

,They're not worth their time in tears

,I may have spent too long in darkness

.In the warmth of my peers

" Dream Theater, "Trial of Tears-

מי מכם שקרא את פוסט יום ההולדת שלי בוודאי זוכר, או שבחר לשכוח, את הבקשה שלי לסכום הסמלי שיעזור לי לכסות חלק מהעלות. ובכן, בתחילת יום ההולדת לא הייתי מספיק חכם למנות גזבר, ובסוף היום הולדת הייתי הרבה יותר מדי שיכור כדי לזכור דברים טפשיים כמו איסוף כסף. אני ממש, ממש לא אוהב לבקש מאנשים כסף, ולכן אתן מספק קוים מנחים בלי לציין שמות:

- ברמת העיקרון, כולם צריכים להביא.

- יוצאי דופן: אנשים שהביאו בירות ו\או שתיה אחרת, או כן, גם מתנה, למרות שביקשתי שלא להביא כאלה. היו מספר כאלה, ואתם יודעים מי אתם.

- אם אתם לא בטוחים אם אתם צריכים להביא כסף, זה אומר שאתם צריכים. סמכו עלי בנושא הזה.

- הסכום שציינתי היה 20 ש"ח. ההוצאה שלי הייתה גדולה ב-50% מהצפוי, ולכן גם התשלום גדל ב-50%, ל-30 ש"ח.

אם יש למי מכם בעיה, אני לא חושב שיש אדם אחד שהיה ביום הולדת שאין לו את הטלפון שלי, או לפחות את המסנג'ר או האיי סי. אני לא רוצה לפרסם כמה בדיוק עלה לי העסק כדי לא להתבכיין על זה, אני עדיין עומד מאחורי ההצהרה שזה היה יום ההולדת הכי טוב שלי אי פעם, אבל אם אתם רוצים לדעת באופן פרטי אני מוכן לומר לכם.

תודה מראש.

בסביבות גיל ארבע עשרה הפכתי לאתאיסט. אז עוד לא הכרתי אפילו את המושג, אבל זה היה יום הכיפור הראשון שלא צמתי מבחירה ובמופגן. אני מתחיל כך כי זה היה פחות או יותר הגיל שבו אנשים הופכים מילדים שעושים דברים מכוח ההרגל לאנשים חושבים. אני באותו גיל הפסקתי לחשוב.

שלוש שנים עברו עם חגים שכל מה שאני מעריך בהם הוא החופש מהלימודים, ובין השאר גם יום השואה שמה שהערכתי בו היה בטקס שהיווה חלק נכבד מהיום, שלא לומר שיחות עם המחנכת שבהן לא נבדקה נוכחות ופשוט ביקשו שאנשים יבריזו מהן.

לפני חופש חנוכה בכיתה י"א גיבשתי החלטה לצאת למסע לפולין. אני מבטיח לכם, העובדה של הפסד שבוע לימודי הייתה בראש מעייני.

בזמן המסע לפולין, חזרתי לחשוב.

כל יום ביקשו מאיתנו לומר מה אנחנו זוכרים מאותו יום, ואת הדברים הללו אני זוכר עד היום, למרות שחלקים רבים מהטיול הודחקו מפאת הכאב. אני חי חיים רגילים, היום בעשר נהגתי בדרך לטכניון ובכלל הייתי שוכח מהצפירה אם היא לא הייתה מתקיימת. היא תפסה אותי ברמזור, ונעמדתי. אני זוכר כשהייתי יותר קטן אמרו לי שצריך לחשוב על השואה בזמן הצפירה. מאז המסע לפולין, אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.

הר האפר, המשרפות (עם האמבטיה של קצין האס-אס בחדר הסמוך, שבה הוא התקלח עם מים שחוממו באש המשרפות). תחנת הרכבת בטרבלינקה, שנראית כמו פס יצור של מוות מרוכז. ההליכה של מספר קילומטרים נוספים אל המשרפות ההרוסות באושוויץ והחזרה לבד באוטובוס, עטוף בכל כך הרבה שכבות ובגדים תרמיים וקופא מקור במינוס 15 מעלות פלוס רוח, וחושב על הבגדים שלבשו האנשים, או לא לבשו, ואיך הם בכלל שרדו עד תאי הגזים. המקלחות לפני תאי הגזים (ציקלון B נספג יותר טוב בלחות), השלט "העבודה משחררת", הביתנים, הנעליים, התמונות.

לא ראיתי שום דבר חדש במסע לפולין. אבל שם ראיתי את הכל בעצמי, וזה שינה הכל. אמרו לי שחזרתי שונה אחריו. לקחו לי מספר שנים להבין עד כמה. מאז, אני זוכר.

אני מצטרף אל הקריאה לקרוא אותו. אין הרבה דברים שמעבירים בי צמרמורת בימינו. הוא הצליח.

"One or two of the other customers in the darkened bar of the Mended Drum tavern looked around hastily at the noise. They were new in town. Regular customers never took any notice or surprising noises like groans or unpleasantly gristly sounds. It was a lot healthier. In some parts of (Ankh-Morpork) curiousity didn't just kill the cat, it threw itin the river with lead weights tied to its feet."

  Sourcery, Terry Pratchett.

הספרים הראשונים של Discworld, ולכן מאוד מעניין לראות לעיתים את ניצוצות הגאונות של פראצ'ט, כי הם עדיין לא שכיחים כמו בספרים היותר מתקדמים.

לשם מה ולמה התכנסנו, כלומר התכנסתי כאן הלילה, פרט לעובדה ששוב העטלף שבי חזר להשתלט אחרי מעל שבוע של חופש שבו הלכתי לישון בשעות בריאות כגון ארבע בבוקר? שאלה טובה. הייתי אולי מחפש סיבה אמיתית אם לעיתים היו לפוסטים שלי כאלו. אבל בכל זאת, יש דברים שאני חש צורך לחלוק, כמו גם לדחוק קצת את העדות למיזנתרופיות הגואה שלי כאן למטה.

Mental note: אם אני רוצה לדאוג לשמור את מספר התגובות מינימלי, פשוט צריך לכתוב שאני לא מתכוון להגיב להן. זאת, כמובן, אם אני מוכן שכל בן אדם שאני מדבר איתו יגיד לי דברים בסגנון "should I be worried because of the latest disturbing post?" או "לא ממש הבנתי על מה הפוסט האחרון שלך." (שמיד מעלה את השאלה האם הבנת על מה הפוסטים הקודמים שלי והבלוג בכלל?)

בסך הכל קצת מיזנתרופיות להמונים. אם אמרתי לכם לא לדאוג אחרי פוסט כזה, באמת שאין סיבה שתדאגו אחרי כזה. ולא, זה לא קשור לאקסית. Give me a little credit. Just a little. זה שחזרתי לדבר איתה לא אומר שחזרתי ללהיות בסרטים בגללה.

הייתי אתמול, או שלשום, אם אתם רוצים להיות קטנוניים, בחזרה של Forbidden Fruit (כמו ההוגארדן), ואני חייב לומר שנהניתי ברמות מטורפות. יש לי גם בסביבות השלושים תמונות שאני עדיין לא עומד לפרסם משתי סיבות, שהפחותה שבהן היא העובדה שאני לא בטוח עד כמה אנשים יהיו מרוצים.

אדם ספקן שכמוני, סוף סוף שמעתי את ג'וני אכן שר, וכן, אני עדיין דבק בגרסא שלי שלפיה בחיים לא הייתי מזהה שזה הוא.

זה גם דרש זמן מסוים מתחילת ההופעה, אבל ראיתי את צ'רנובוג. לא, לא את טל, חייל צעיר בפועל ומ"כ בפוטנציה. אותו ראיתי עוד אז. אני מדבר על צ'רנובוג, האל השחור בכבודו ובעצמו.

לא שהייתי מעולם בחזרה של להקת מטאל, אבל משהו אמר לי שכשהמתופף לוקח גיטרה ומתחיל לנגן את ריף הפתיחה של Sanitarium, אחד הגיטריסטים מצטרף על התופים והגיטריסט הנוסף לוקח את הגיטרה שהתפנתה, זה דבר קצת חריג. למדתי גם מונחים מקצועיים בזמן האימון של השיר החדש, כמו "break", "מעברים", וכמובן "טום פה טום פה" (ג'וני מנסה להסביר למתופף מה הוא מחפש). היה משעשע. וכאילו הייתי צריך הוכחה, בדרך חזרה, כשצ'רנובוג שוב נעלם וטל חזר, מצאתי את עצמי מזמזם את הריף המרכזי של "Shooting Stars". קליט בצורה ממכרת.

והגענו לסיכום החופש שלי:

פגישות מתוכננות (עם בחורות): 4

פגישות שבוטלו: 1

כלומר פגישות שהתרחשו (וכללו חיבוקים בכמות זו או אחרת): 3

מתוכן בלוגריות: 2

מתוכן פגישות שהייתי מוכן לוותר עליהן, או לפחות לסיים אותן בצורה אחרת: 2 (לא אותן שתיים)

כמות מצות שאכלתי: 0 (דווקא לא ברור מאליו כמו שאתם חושבים)

לעומתן, כמות פיצות: 2

סדר פסח אחד הזוי במיוחד (על השולחן מצות, ליד הצלי כתף ותפוחי האדמה בשמנת.): 1

איבוד כרטיס אשראי: 1

הכרה בעובדה שפסח: 1 (ובדיוק מאותה סיבה של שנה שעברה. אין בירות, damnit!)

מכוניות שעולות מעל למליון ש"ח: 4

שהיות בחזרה של להקת מטאל: 1

שקרים לסבתא פולניה: 1 (ארור תהיה, טל)

ביקור בפס יצור (עם השותפים לפרויקט): 1

נשים שהחליטו שאני "נורא חמוד": 1. ועוד קטינה. גרררר.

משהו שאני חייב לעשות כדי להיות מסוגל לזרוק סוף סוף את דף הציטוטים המקומט שלי שהועתק מליד המחשב שלי לחיפה, ועם הנוגעים בדבר הסליחה:

"זה נורא נחמד כששני אנשים לחוצים נפגשים" - בימבה, יום אחרי שנפגשנו ביום ההולדת שלה.

"שעתיים וחצי בלי תקיעה זה הישג" - אראמיס, באחד הציטוטים שהוצאו מהקשרם הכי מוצלחים שאי פעם שמעתי.

"אתה יכול למקד קצת ולהסביר לי, אולי אני אראה את האור בזכותך." - הנקבה מדברת בהגיון.

"אתה מנגן, נכון? לפי התמונות יש לך לוק של גיטריסט" - ג'וני במשפט השני שכתב לי באייסי, שזוכה בתואר "המחמאה הכי הזויה שאי פעם קיבלתי."

"תשמע, הרעש של חתולים במשחטת בשר הוא בסדר כשהם עוד בחיים, אבל אחר כך, כשהיא מתחילה להיתקע ולחרוק, הוא מתחיל להיות לא נעים." - אני מסביר לג'וני מה ההבדל בין Forbidden ל-256K ולמה את הראשונה אני אוהב ואת השניה לא.

Quote of the post #1:

The sounds in my head had started again... Good. It helps me think. Focus

Max, "The Maxx"

Quote of hte post #2:

"Life is prety pathetic when your own hallucination lie to you. The only thing stupider than a talking horse is someone that looks to onw for answers."

Sarah, "The Maxx"

Quote of the post #3:

"Maybe I'm so screwed up I wouldn't know my own spirit animal if it bit me in the ass. Maybe I'm not so screwed up... Yeah, and maybe the toilet paper spirit will show up and hand me some fresh toilet paper."

Julie, "The Maxx"

Quote of the post #4:

"I'd tell you the truth, but you have a nasty habit of cutting off my head when I do that."

Mr. Gone, "The Maxx"

Quote of the post #5:

"Do you think I like torturing her? seeing her in pain and confused? Of course I do!"

Mr. Gone, "The Maxx"

סדרה הזויה, ועם זאת גאונית. אח, ימי הזוהר של MTV. לאן, הו לאן הלכתם?

נ.ב. : זהו זה, מעכשיו מתחילים ציטוטים של משוררים בריטים מתים. Be afraid. Be very afraid.

נ.נ.ב : תצטרפו לטבעת יום ההולדת שלי, נבלות!

You.

Thank you, indeed. thank you for teaching me the ever-valuable lesson I seem intent of missing every time.  Thank you for wisening me, and doubly thank you for doing it the way you did. Truly, I am now a better man because of you. Trust has completely left my vocabulary as of right now, unless it comes right before "no one". I stand now writing this not in hurt. I am done being hurt. I've been doing it for years successfully until I just recently learned I can do without it. Without the self loathing, self-punishing, self blaming hurt. I am not the one to blame. You are, and I am proud to say that at this moment. I have learned the lesson the hard time for the last time. It is over now.You don't deserve me, and I certainly don't deserve a friend like you.

You.

I have thought about what I feel all the way back home. This is what brought me to write the former letter and this one. There is no hurt. I was a fool to let it touch me. what infuriates me is that you have the audacity to ask "will I see you again?" before I leave. Hey, news flash: When someone comes to console and comfort you and leaves sobbing themselves, that question pretty much answers itself, and you really are obtuse if you do not know the answer yourself. I am done blaming myself. That's right, it was your fault that what happened did, and I am not taking the blame for this one. See you again? the very question brings a bitter laughter to my lips. I do not intend to meet people that do these things to me again, my masochist personality has beaten himself to death. He does not exist anymore. and as far as I am concerned, neither do you.

And you all, you keep thinking that being my friends gives you the right to look down on me, take my requests as mere recommendations if that, or simply ignore them completely. So for you all I say, I'm done with it. I have formally stoppeed caring what you think, what you comment, and your existance when it comes to this blog in general.

למי שלא הבין את הרמז, אני לא עומד לענות לתגובות על הפוסט הזה.

אז הייתי באוטומוטור, כאילו שאתם לא יודעים. הייתי עם בלוגרית, שגם את זה אתם כנראה יודעים. מי הבלוגרית אתם כנראה לא יודעים, וככה המצב ישאר. נקרא לה Azure, למען המטרה הפשוטה של לא לקרוא לה "הבלוגרית" לאורך כל הפוסט.

הנחיות לקריאת הפוסט (כן, גם כאן יש כאלה, תתמודדו):

1) אני לא מתיימר ומעולם לא התיימרתי להיות צלם דגול, וגם המצלמה שלי היא לא בדיוק state of the art. אי לכך ובהתאם לזאת, רוב התמונות לא ממש באיכות מדהימה, או אפילו טובה. חלקן, כמו היגואר XK, ממחישות שוב את הנטיה של המצלמה שלי להעניק גוונים ירוקים למפרע לחלק מהתמונות. אם זה מפריע לכם, או אם יש לך שוב תלונות, תחסכו את זה ממני.

2) עוד דבר שאני לא מתיימר אליו, זה להראות אינטיליגנציה. מי מכם שעדיין לא קרא לי "ערס" או דברים כאלה בגלל שהסתובבתי באוטומוטור וצילמתי תמונות, מוזמן לעשות זאת בלב. מה לעשות, כשאני רואה דברים שאני חולם שאני נוהג בהם בלילות, זה מעביר בי צמרמורת נעימה במקרה הטוב, וגורם לי להתייבשות מהזלת ריר מוגזמת במקרה הרע. אם משום מה החלטתם שאני בן אדם אינטיליגנטי ואתם קוראים אותי בגלל זה, אתם תתאכזבו מהפוסט הזה. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.

3) ניסיתי להעביר כמה שיותר את התחושות שלי בזמן התערוכה דרך התמונות, ולכן לא סיננתי כמעט אף אחת. בכל זאת, אני לא חושב שצילמתי יותר משתיים-שלוש מכוניות סך הכל שעולות פחות מרבע מליון שקל בדגם הבסיסי, וגם הן רק בגלל שהן פשוט מדהימות מבחינת עיצוב. ניסיתי, באמת השתדלתי, לא לצלם דברים שנמצאים על כבישי הארץ, או לפחות לא כאלה שנפוצים. התמונות מזכירות לי כמה מדהים היה לראות את הדברים האלו באמת, ואני לא יודע כמה החוויה תהיה באמת מרעישה למי שלא היה שם.

4) מי מכם שלא מתלהב ממכוניות בכלל, באמת שתפסיקו לקרוא עכשיו, כי זה יהיה בזבוז של הזמן שלכם.

Cars 101 by Quicksand:

אני לא מתיימר להיות מבין גדול במכוניות, אני מבין יותר מכמה אנשים ופחות מהרבה אנשים, אבל למען האנשים שכן רוצים לקרוא ולהבין את הסיבה שחלק מהדברים פה גורמים לי לבלוע רוק בצורה משמעותית מעבר לעיצוב, מספר נתונים על מכוניות. אל תקבלו את זה כהתנשאות, אבל יש כאלו שיעדיפו לדעת, כמו Azure, שגרמה לי להרגיש נורא חכם כשהסברתי לה תוך כדי טיול בביתנים. (אם אתם מחשיבים את עצמכם מבינים או שזה פשוט לא מעניין, אתם מוסמנים לדלג אל האקשן):

1) V6\V8\V10 וכו' - צילינדרים במכוניות יום יומיות הם בדרך כלל ארבעה ומסודרים בשורה. בחלק מהמכוניות לא. ה-V מסמל את התצורה של הצילינדרים, והמספר, מן הסתם את המספר שלהם. תצורת V מאפשרת לצילינדרים לא לבצע תנועה שלמה של עליה וירידה בזמן תאוצה, ולכן גם הופכת את התאוצה ליותר מהירה. עד כאן, רות? לפני כמה שנים סובארו ופורשה יצאו (אין לי שמץ של מושג מי קודם) עם מנוע הבוקסר, שהשטיח לחלוטין את תצורת ה-V, כלומר הפך אותה לעוד יותר יעילה. הרוב עדיין משתמשים בתצורת V.

סתם לידע כללי, קחו כל רכב משפחתי ותהפכו אותו ל-V6, ומעבר לזה שתוסיפו לו כמה עשרות כ"ס ותהפכו אותו לממש לא חסכוני בדלק, אתם בבת אחת תקפיצו את המחיר שלו מעל ל-200 אלף שקל. אולי זאת הסיבה שאין רכבים משפחתיים עם יותר מארבעה צילינדרים. למעשה, גם רוב רכבי המנהלים לא כאלה.

2) נפח מנוע - אני לא ארחיב, כי בכל זאת זה די פשוט. נפח המנוע הוא נפח הבוכנה כשהיא ריקה לחלוטין. רוב הרכבים המשפחתיים מגיעים לסביבות ה-1.6 ליטר, לפעמים 2 ליטר. רכבי סופר-מיני (פז'ו 206, יונדאי Getz וכו') בדרך כלל מסתפקים ב-1.3 או 1.4 ליטר. אני מקווה שזה פחות או יותר גורם לכם להבין למה רכב עם 3 ליטר נפח מנוע ומעלה כבר מתחיל לנסוק במחיר כמו גם בהערכה שלי אליו.

3) סעיף ה-BMW- הגרמנים אוהבים סדר, ולמי שקצת מכיר קל מאוד לזהות רכבים של BMW לפי המספר. הסדרות הקיימות הן 1,3,5,6, ו-7, כשככל שעולים המספרים כך גם עולה המחיר. הדגם הבסיסי של סדרה 1, הזולה, אגב, מתחיל בסביבות 220 אלף שקל צנועים.

המספר הראשון של כל דגם מייצג את הסדרה, ושני המספרים הבאים אחריו את נפח המנוע. לדוגמה: BMW 120 מייצג את סדרה 1 ונפח מנוע של 2 ליטר, 330 סדרה 3 ו-3 ליטר, ואני בטוח שאתם יכולים להשלים את השאר.

4) GT\GTI - ראשי התיבות GT הן Gran Turismo, ובואו נפשט ונאמר טורבו. GTI הן ראשי תיבות ל-Gran Turismo Intercooler, והתוספת היא פשוט ציון למצנן הביניים, שקיים בכל רכב מוגדש טורבו (הם נוטים להתחמם יותר מהרגיל, ולכן יש שני מצננים במקום אחד. זה הכל).

מה המשמעות של מגדש טורבו? כל מה שהוא עושה למעשה זה מעשיר את התערובת של הדלק והחמצן שמסופקת או מספק אותה בלחץ אטמוספירי גבוה יותר. התוצאה: תאוצה יעילה יותר, כוח רב יותר למנוע, ובמקרים מסוימים אפילו חסכון מזערי בדלק. היום מגדשי טורבו כל כך נפוצים (לכל רכב שטח יש אותם, כי מנועי דיזל הם חלשים יותר by definition מבנזין) שהם מצוינים ב-T לא בולט ברוב המקומות (TDI, לדוגמה, הוא מראה נפוץ על רכבי שטח). זה לא הופך אותם לפחות מרשימים כשהם מלווים במנוע בנזין בכל נפח. 

שוב סתם לידע כללי, הוספת מגדש טורבו לרכב משפחתי תלווה בערך באותו אפקט של הפיכתו ל-V6. לדוגמה: Volkwagen Polo מתחילה ב-99 אלף שקל ומסתיימת בסביבות ה-114, Polo GTI נמכרת בסביבות ה-150 אלף.

5) Coupe\Cabriolet - 'קופה' משמעו בפשטות שתים\שלוש דלתות, דגם מקוצר. רוב הקופה מיועדים לארבעה אנשים, לא חמישה, בגלל היעדר המקום. קבריולה הוא גג נפתח. לפני כמה שנים החברות עברו ליצור מכוניות קבריולה עם גגות מתכת קשיחים שמתקפלים לתוך תא המטען. מכוניות CC הן פשוט דגם הקופה-קבריולה של אותה מכונית. שוב, זהו דבר שבכיף יכול להקפיץ את המחיר של הרכב בצורה דרסטית. (פז'ו 307 בסיסית אפשר להשיג בסביבות ה-130 אלף שקל. הדגם הבסיסי של ה-307CC עולה 250 אלף).

הסיור, פחות או יותר כפי שהתבצע, (אני אשתדל להמעיט בכתיבה מעכשיו) נפתח בביתן BMW-Rolls Royce:

מחוץ לביתן הייתה תצוגת ראווה של איזושהי חברת מערכות סטריאו. אותי הרבה יותר עניין הרכב שבו הם הציגו את הכל:

המשכנו לפז'ו, שם חיכתה לי המלכה שלי.

הייתי קורא לתצוגה של אלפא רומיאו תנועה (רק 3 דגמים) , אם לא הייתי מבזה את השם ככה. הנה הן:

תסלחו לי, אני חייב להפריד את החלק הזה משאר חלקי התערוכה. בשל לחץ הזמן, חצי רצנו לביתן של מרצדס, והספקתי לצלם שם רק דבר אחד.

אוקי, אני יושב פה כבר כמה שעות טובות על בעדכון הזה, הצטרפו אלי בתפילה שהכל יעבור בשלום...

עריכה: פתאום קלטתי שחוץ מהמראה, לא אמרתי כלום על המקלארן. נתמצת. 5.5 ליטר, V8. כ"ס: 626. מ-0 ל-100 ב-3.8 שניות שלמות. תיבת הילוכים אוטומטית, ועל כך נותר לומר רק: WTF??

זה מה שקורה כשנותנים לבריטים וגרמנים לעבוד ביחד.