איך חול יכול להיות מהיר?

[זו סקאי שמשתלטת ב-100% רשות מהרשויות על הבלוג של קוויקי. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.]

כפי שהבחנתם כמובן (וזה הזמן להנהן בראש, גם אם לא באמת הבחנתם, ואתם לא באמת קוראים פה קבוע [זה גם הזמן להתבייש וללכת לפינה!], ומיד), קוויקי (AKA הרשויות) לא עדכן במהלך השבוע האחרון, פלוס מינוס. הוא גם לא מגיב לכם.

וזה: כי הוא לא אוהב אותכם!!!

פשוט ככה.

טוב, סתם, לא!

אל תברחו ואל תתחילו להציף אותו בהודעות נאצה, בבקשה. (אחרת אני אחטוף מכות, והוא עוד משום מה עדיין זוכר שהוא חייב לי סתירה. אז אל.)

לקוויקי אין מחשב.

טוב זה לא חדש פחות או יותר מהיום שבו הוא עבר לבית של אבא שלו, ומאז המחשב שלו עומד מיותם, בודד ומעלה אבק. ייתכן והוא מתיידד עם עכבישים או עכברושים או כל מיני יצורים אחרים שנהנים לאכול חוטי חשמל וצ'יפים, אבל זו באמת לא הנקודה.

הבעיה היא, שגם המחשב שהיה לו עד עכשיו בבית, קצת מחוץ לתחום.

עקב סיפורי ילדים ומלחמות שטוטיות, מאוד כדאי לו לא לגעת במחשב הביתי בתקופה הקרובה (שנקווה שתהיה קצרה ככל הניתן), וגם אם הוא ינסה לגעת בו, זה לא שיש לו מודם, ככה ש.. הממ... כן, אני מקווה שאתם מבינים את הנקודה.

אי לכך, ובהתאם לזאת, הרעיון שלי בינתיים הוא, להחתים עצומה!

אני הרי יודעת שאתם לא תוכלו לשבת בשקט ולחכות ליום שבו מיסטר קוויקי יעשה את הקאמבק הענק שלו לבלוג, אז בינתיים, אני אתחיל עצומה להחזרת המחשב לידי החול המהיר!

אז כל מי שבעד החזרת המחשב לידיו של קוויקי, ורוצה בחזרתו המוקדמת לחלל האינטרנט מהר ככל הניתן, מוזמן להשאיר את תגובתו התומכת בפוסט הזה!

חיבוק וירטואלי, מובטח לכל אחד ואחד מכם!

שמונה עשרה דקות זה הזמן שהקצבתי לעצמי לכתוב את הפוסט. ואם השורה הזו לבד לקחה לי דקה, אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה אורך הוא יהיה.

אחרי יומיים של עבודה בבית החולים הגדול שבו קיויתי לא לעבוד לעולם, הסקתי כמה מסקנות:

1) להסיק משמועות שבבי"ח מסוים השכר כבר עלה ל-25 ש"ח לשעה זה לא טוב.

2) לא לשאול בתמימות יתרה את אחד המאבטחים "איפה אפשר לשבת פה?" (נעניתי בחיוך מריר אך משועשע)

3) לעמוד קרוב לשמונה שעות רצוף זה לא קל, אבל זה משהו שידעתי עוד קודם ופשוט לא בדקתי אמפירית.

4) הקב"ט הקודם שלי היה פלצני בצורה שלא תיאמן.

5) העבודה הקודמת שלי ביחס לזו הייתה קלה בצורה שלא תיאמן כמעט.

6) עם זקט עליון מעל החולצה (שנועד להסתיר את הנשק, המחסניות, הגז המדמיע ומכשיר הקשר) כל מאבטח רגיל יכול להיראות כמו איזה איש שב"כ או מאבטח אישים בפוטנציה (כן, זה כולל אותי).

7) אבל להיראות כמו מאבטח מאגניב (במלעיל) לא תמיד עוזר כשאתה עומד בשמש וחם נורא.

9 דקות. הממ.

התכנון להיום: לצאת עוד 8 דקות לטיול קטן בקניון בתקווה למצוא כרטיס ברכה, עדיף עם חתול או פינגווין, אבל כל אחד אחר חמוד יספק אותי, לחזור עד 12, לנסוע לשיננית (עכשיו אולי יהיה אפשרי לעשות ניקוי שיניים אחרי שהורידו לי כמה וסתמו כמה אחרות), לחזור, לאסוף בשלב כלשהו את דן מתחנת הרכבת בחדרה ולנסוע ליום הפתוח ברופין, להירשם, לראות את שוטי הנבואה וברי סחרוף (כן, שוב, זה בחינם, מה אכפת לי) לחזור, עדיין לא ברור איך, וללכת לישון בשעה נורמלית כדי לקום בזמן למשמרת החפיפה האחרונה שלי מחר בבוקר.

ב-3 הדקות שנותרו לי אני רק אומר שיש מצב שאני לא אישאר בעבודה הזו יותר מדי, יש דברים שאפילו אני לא מוכן לעשות בשביל שקל אחד מעל שכר המינימום, ולפגוע בבירות שלי (כלומר, בגב) זה אחד מהם. אני אבדוק אם אני מתרגל לעניין, אבל יש בהחלט מצב שתוך שבוע-שבועיים אני אלך למיקי ואגיד לו שימצא לי מקום אחר, כי זה לא מקובל עלי.

רות סוף.

חה! עבדתי עליכם! לא סוף! קבלו עריכה, בצורת זוג אנקדוטות:

1)יש פרסומת לקראת תוכנית ב"יס דוקו" שנקראת "משפחה מושלמת", תוכנית על ישובים קהילתיים שמסננים אנשים שמנסים להצטרף. הפרסומת נגמרת בזוג צעיר, כשהבעל אומר "אנחנו לא מתאימים לפרופיל של הישוב בגלל ש-" וכך מסתיימת, לפני ששומעים את המשך המשפט.

כל מה שיש לי לשאול זה "בגלל שמה?" בגלל שהמקצועות שלכם לא מכובדים? בגלל שאתם סוטי מין? רוצחים סדרתיים? מעריצים של "כוכב נולד"? כי אם מדובר במקרה האחרון, גם אני לא הייתי רוצה אתכם בסביבתי. עם כל השאר אני מוכן להתמודד.

2) הזוי - להיות ב"רוקי"

    סופר הזוי - לראות אנשים שנמצאים ב"רוקי" בסרט בטלויזיה (ועוד ישראלי!)

עכשיו באמת סיימתי.

מהי מוזיקה בעינייך?
ננסה לא להיות נדושים.
מוזיקה היא לא החיים, אבל היא המסגרת היפה שמסביב לתמונות בחיים, ולפעמים, המסגרת עושה את התמונה.

יצא לי פסאודו פילוסופי משהו. אני מבטיח לכם, זהו רגע חולף.

אילו ז’אנרים במוזיקה מועדפים אלייך?
באמת שהייתי יותר נהנה מהשאלון אם לא הייתי יכול לענות עליו ב"יש לכם רשימה משמאל, תסתכלו עליה."
אבל באופן כללי, כל דבר שהוא לא מזרחית כבדה, האוס או כל דבר אחר עם קצב שלא משתנה אפילו לשניה במהלך השיר, כולל פופ מטופש, הוא דבר שאני מסוגל לשמוע, גם אם לא להנות ממנו לחלוטין.
כן, זה כולל מזרחית-לייט. למעשה, יש הרבה שירי מזרחית לייט שאני מעדיף בהרבה על, נניח, נינט או קרן פלס.
ובנימה אחרת, "עליך" כותבים עם ע'. אני מניח שהיה מטופש ממני לצפות שהפקאצתיות תשתלא רק על הנושא החם.

מהו האלבום שהיית מגדיר אותו כ"האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים"?
לא משנה כמה אני אנסה לא להיות נדוש, זה לא יצליח לי. אז אני לא אגיד Darkside ואלך על The Wall, כי אני אישית אוהב אותו יותר. ככה זה.

האם יש זמר כלשהו או זמרת כלשהי שמעבירה בך צמרמורות בעת שירתו או שירתה?
אחד או אחת? לא. אין אפילו אומן, להקה או מישהו שמעביר בי צמרמורת בכל אחד מהשירים. שיר אחד? ממש לא. יש כל כך הרבה... "שער הרחמים" של מאיר בנאי, "Hollow" של פנתרה, "Comfortably Numb", ועוד רבים (מאוד) וטובים (עוד יותר).

איזה שיר אתה שומע כרגע?
מאז מות פנדורה, לא ממש יוצא לי לשמוע שירים בזמן הגלישה באינטרנט, אפילו לא בזמן כתיבה, אם אפשר לקרוא ללענות על שאלון "כתיבה".

אם אתה לא שומע שום שיר, איזה שיר מתנגן לך בראש?
זה פשוט עצוב. מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מזמזם לפי הקצב של "ביונסה ביונסה, שאקירה שאקירה" מאז הסופ"ש.
בחי, אני מתעב את MTV ודומיה.

האם אתה מנגן על כלי נגינה מסויים? כמה זמן?
ניגנתי פעם על חשמלית לא מחוברת במשך פחות או יותר שעה, זה נחשב?
לא, לא חשבתי ככה.
אני אומר שוב, למי שעדיין לא שמע אותי אומר את זה: אם זה יהיה משהו, זה כנראה יהיה תופים. חוש מוזיקלי אין לי. חוש קצב יש קצת, ואני צריך לפחות משהו מינימלי לעבוד איתו אפילו בשביל תחביב.

מתי בפעם האחרונה עשית פעילות שקשורה למוזיקה? מהי הייתה?
ארר... אני מניח שביום רביעי, בהופעות ביום הסטודנט ועוד לפני. אבל בואו נניח שאלו רק ההופעות.
בהופעות, הייתי בהופעות. מקורי, הא?

מהי ההופעה האחרונה שראית? של מי היא? איך היא הייתה?
סינרגיה, מופע הארנבות של ד"ר קספר, ברי ביום רביעי, פשוט כי מוניקה סקס בחמישי היו מאכזבים משהו, ולו בשם העובדה שלא להיות בבריכה במסיבת בריכה זה קצת אומלל.
שלוש ההופעות הראשונות היו Orgasmic, I believe were my exact words.

כמה זמן ביום אתה חושב על מוזיקה?
אני לא חושב כל מוזיקה. מוזיקה לעיתים גורמת לי לחשוב, ושיחות על מוזיקה הרבה פעמים גןרמות לי לחשוב, אבל אני לא חושב על המוזיקה עצמה. זה רק יהרוס אותה.

האם יש לך קשר למוזיקאי כלשהו? (לא בהכרח מפורסם.)
Forbidden נחשבים? נראה לי שכן.

למה לדעתך מוזיקה תופסת עניין כה רב בימינו, ובכלל בחיים?
בערך מאותה סיבה שמראות מסוימים עושים את זה. גירוי לחושים, ואני לא מדבר רק על השמיעה, לפחות במקרה של מוזיקה טובה.
וגם מאותה סיבה שמוזיקה היא מה שכתבתי כתשובה לשאלה הראשונה.

האם אתה כותב או מלחין שירים?
הרשו לי לומר: חה, חה וגם : חה.
חה.

האם יש לך להקה? מה שמה וכמה זמן היא קיימת?
לא. (איזה יבוש עצבני)

ולסיכום, מה דעתך על אופרה ומוזיקה קלאסית ישנה?
יש ויש. כשהן משולבת עם מטאל הן בדרך כלל יותר מוצלחות, אבל אולי זה רק אני.

אם לא הייתי עצלן, הייתי כותב פוסט אמיתי, כי דווקא יש לי על מה. אבל מצד שני, אם לא הייתי עצלן, כנראה שלמכתחילה הבלוג הזה לא היה נפתח.

פנדורה נסגרה (חוץ מבארה"ב).

שירים של T.A.T.U יורדים יותר מהר משירים של The Cranberries (ואם מישהו אפילו חושב על להגיב משהו בסגנון "למה לעזאזל אתה מוריד שירים של T.A.T.U", זה לא בשבילי)

פתאום אני תופס כמה בקלות הייתי מוריד דברים אם לא היו סוגרים לי כל שניה את האימיול (אבא שלי לא בבית מאתמול, ו-Natural Born Killers, סרט מלפני 13 שנים, mind you, כבר פיתח קצב יפה של קרוב ל-40 קילובייט לשניה בגלל שהוא פתוח רצוף. את Reservoir Dogs, סרט ישן אף יותר, כבר סיימתי)

מסתמן שמה שיחליף את מקום העבודה שלי אולי יהיה אותו בי"ח ידוע לשמצה שבו מאבטח דרך את הנשק מול מישהו בגלל שהיה בסכנת חיים ממשית. אבל זה בסדר, זה בטוח שווה 25 שקל לשעה.

יצא C&C 3 ופתאום אני מרגיש כמה המחשב הפרטי שלי, זה שמסוגל להריץ אותו (גם אם עם מעט קשיים, הוא בכל זאת קשיש משהו) חסר לי.

סדר יום שלי ל-24 שעות הקרובות:

21:30 - הסעה לעבודה.

22:00- תחילת משמרת.

6:00 - למחרת - סיום משמרת.

6:30 - הגעה הביתה.

7:00 - סיום התארגנות של בוקר.

עד 9:30 - הגעה לת"א. (דיזנגוף סנטר)

עד 13:00 - סיום סידורים.

עד 16:30 - הגעה לחיפה. (נווה שאנן)

18:00 - פתיחת שערים ביום הסטודנט בטכניון.

19:00 - סינרגיה עולים לבמה.

אם מישהו יכול למצוא לי זמן לישון איפשהו באמצע, אני אודה לכם מאוד.

היי, תראו, עריכה!

מסתבר שפחות או יותר כל העולם התאחד אתמול כדי לתת לי זמן לישון כמו בן אדם ואף יותר מכך, החל בתגלית מרעישה שאת אותם סידורים שתכננתי לעשות בת"א אני יכול לעשות גם בחיפה (ועל כך נאמר: אם הראש לא עובד, הרגליים עובדות. אני עדיין טוען זכויות יוצרים למשפט הזה, בהיותי ההתגלמות המושלמת שלו), וכלה בטלפון לאחמ"ש שלי ב-21:35 לבדוק איפה ההסעה שלי למשמרת, טלפון שזיכה אותי בתשובה "אין לך משמרת היום, כבר העברתי לך את התיק, אני לא יכול לתת לך יותר משמרות, לך לראיון ותתחיל לעבוד במקום החדש" (כשהוא התקשר אלי ב-2 בצהריים להודיע לי שהוע העביר את התיק שלי לאחמ"ש החדש לא חשבתי שזה גם אומר שזה מבטל לי את כל המשמרות, ועל כך נאמר: אין שכל אין דאגות, שגם לו אני טוען זכויות יוצרים מאותה סיבה בדיוק).

אז עכשיו 11:36, and I'm off.

אבל אני עדיין עצוב מאותן סיבות למעלה, אז הפוסט הזה לא חסר טעם לגמרי, או לפחות לא יותר משאר חלקי הבלוג.

רות סוף.

וגם יותר מדי אורך.

שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.

פיזותרפיה זה לא כיף. מעבר לעובדה שהרעיון הכללי הוא לתרגל את הגוף שלך לעשות דברים שהוא לא רגיל לעשות או סתם לא עושה כמו שצריך, מה שלא נוח כשלעצמו, חלק נכבד ממנה מלווה בכאב, או לפחות במאמץ (התנועות הבסיסיות לא בעייתיות, עד שאתה עושה אותן כמה עשרות פעמים ברצף). אמנם מה שאני עושה בחדר כושר דורש הרבה יותר, אבל שם אני גם נדרש להרבה פחות חזרות.

מה שכן, גיליתי את היעוד שלה. אני אומר, תפרשי מהעתודה כל עוד את יכולה ותעברי ללמוד את זה אחרי הצבא.

אם אני באמת מתכוון להגיע ל-2,500 קלוריות ליום לפחות, היעד שלי לעליה במשקל במקביל לאימון, בקבוק אחד ממשפחת הקולה יכול לקרב אותי מאוד למספר הזה, שבעיקרון הרבה יותר קשה להגיע אליו ממה שהייתם מצפים. כל בקבוק כזה הוא פלוס-מינוס 600 קלוריות, וזה הרבה. עכשיו רק עולה הבעיה של לשכנע את אבא שלי לקנוטת 7 כאלה בשבוע, והבעיה הגדולה הרבה יותר של לדאוג שישארו לי. את חבילות הוופלים שמיועדות לאותה מטרה (520-550 קלוריות ל-100 גרם, כלומר גם עם חלוקה לשותף במשמרת יוצא לי בכיף 800-900 קלוריות מחבילה כזו, ויש לי אחת לכל יום) שאני קונה אני כבר שומר בחדר, אני מאמין שבקבוקים יהיהו כבר הרבה יותר בעיתיים. הייתם חושבים שאחות חורגת במשקל נוצה לא הייתה מחסלת ממרחים, שוקולדים וופלים בכמויות מחסריות. גם אני הייתי חושבת, אבל בינתיים היחיד שמסתובב פה כל היום מסטול מאספרטיים ואססולפאם K זה אני. ולא, זה לא מבחירה, אני מעדיף להעלות במשקל ולוותר על הסרטן.

אבל בנימה חיובית, אני כבר שוקל סביב 66-67 קילו, שזה קרוב מאוד ליעד שלי (70, עליה מכובדת של 11-12 קילו מנקודת המוצא הלא בריאה שלי, שהייתה בערך 58).

אם באימונים עסקינן, בגלל בעיית הגב שלי או בלי קשר אליה, אני עדיין לא מסוגל ולא יודע אם אי פעם אהיה להגיע ל-8 עליות מתח, לפחות כל עוד הדרישה היא תנועה מלאה על נעילת מרפקים. בינתיים אני אפילו לא קרוב, מה שאומר שברענון הבא של קורס האבטחה אני עומד להיכשך בבוחן כושר. אין לי הרבה זמן עד אז, וכדאי שאני אדבר עם המפקח שלי כדי למצוא מקום חלופי בקרוב. עם קצת מזל, זה עדיין יהיה מקום שיאפשר לי להמשיך לעבוד גם באוקטובר, כשמתחילים הלימודים.

ועברנו ללימודים. רופין נראית כמו מכללה נחמדה למדי, וב-16 יש בה יום פתוח שבו מחיר ההרשמה מוזל ואותו אני אנצל. אני לא מאוד מודאג מסיכויי הקבלה שלי, רוב האנשים שם כנראה לא מגיעים עם ממוצע בגרויות של טיפה מעל 100 ופסיכומטרי סביר, אפילו להנדסה. בנוסף, האוירה שם דומה קצת לבית ספר, עם כיתה שהולכת לאותם קורסים באותן שעות במשך כל ארבע שנות התואר, מה שמקנה גם לבחור בעל מיומנויות חברתיות מוגבלות כשלי סיכוי סביר למצוא אנשים שיכריחו אותי לשבת וללמוד. אולי אני אפילו אצליח לסמן את עצמי בתור אדם בעל יכולות גבוהות מהממוצע. בטכניון זה ממש לא עבד, מן הסתם, כי הייתי מוקף באנשים יותר חכמים ובאופן כללי מוצלחים ממני.

אגב, באותו יום מתקיים גם יום הסטודנט ברופין ויש לי הנחה לאורחים. מישהו רוצה לראות את ברי סחרוף ושוטי הנבואה ב-30 שקל תמורת העובדה שיצטרך לסבול אותי כמה שעות?

כן, חשבתי ככה. לא, לא צריך, אני אלך לבד. זונות.

למצוא שירים יפים שמבטאים בדיוק את מה שאני מרגיש ומוגבל מדי כשרונית לנסח במילים, כאלה שאני גם אוכל להזדהות עם 100% מהמילים שלהם, זה קשה. למצוא גם כאלה לא מוכרים בכלל מתברר כפרויקט לא קטן, כזה שאני שוקד עליו כבר זמן לא מועט. מזל שיש לי את "טיסת לילה" של 100fm (כן, חזרנו לרדיו, ועכשיו זה אפילו לא גלגל"צ. Oh, the humanity), שממנה אספתי את רוב השירים עד עכשיו.

ובחזרה לגלגל"צ. לא ברור לי מה האנשים שם לוקחים, אבל הם מצליחם לזעזע ולשמח אותי באותו זמן, כמעט תמיד באותו יום ולעיתים גם באותה שעה. אתמול, לדוגמה, שמעתי את Don't Cry של Guns ואת Wind of Change של הסקורפיונס, אבל גם בערך מליון ושלוש פעמים את השיר החדש של אייל גולן. וטפ?!

להיפגש עם החברה שלך פעם בשבוע זה לא יותר מדי לבקש, נכון? אז תגידו לה.

אחרי שיחות עם אלכס, ובעבר עם יורי, החלטתי שאני רוצה לחזור בזמן ולעבור קורס צלפים בצבא.

תודה על ההקשבה.

אני רוצה לדבר על דו"ח וינוגרד. כלומר, אני לא רוצה רוצה לעשות את זה, אבל אני חייב בגלל שכל העולם, אשתו, להקתו, ואחותו הצולעת מדברים על זה ורק על זה (עם התייחסות קטנה לעזמי בשארה מדי פעם) והייתי חייב לנסח דעה בשלב זה או אחר. שמתי לב למשהו מאוד מוזר: אנשים ממש מופתעים שאולמרט, פרץ, וחלוץ הוגדרו ככשלונות. פתאום כל אחד מזדעזע ממשהו שהיה ברור מאז בערך יומיים אחרי החטיפה, ורוצה שהם יתפטרו. העיתונים כולם מדברים על הדו"ח, יש עצרת של מעל 100 אלף איש בכיכר רבין ומחאות המוניות שקוראות להם ללכת הביתה.

אני חושב להוציא דו"ח על זה שהיה אובך לפני שבוע, ולא רק זה, יכול להיות שזה יקרה שנית! בואו נעשה עצרת, נציף את כיכר רבין ונמחה על זה, נדרוש לשנות את האקלים בארץ! אי אפשר להמשיך ככה!

מה? זה דבר ברור מאליו וידוע מראש טיפה פחות מהעובדה שהכשלון במלחמה קשור לאולמרט ופרץ, והסיכוי שלנו להשפיע טיפה יותר גדול מהסיכוי של המחאה השניה. יהיה הרבה יותר קל לייצר מכונות לשינוי אקלים מאשר לגרום לפרץ ואולמרט לנתק את הטפרים שלהם מהריפוד של הכסאות שלהם.

מה שעוד יש לי להגיד קשור למרד האמיץ של ציפי לבני, או "מיצי", כמו שאמנון אברמוביץ', אישי לעתיד, קרא לה במהדורת החדשות. אני חושב שבתור שרת החוץ היא צריכה לבלות הרבה יותר זמן מחוץ לממשלה, מחוץ לכנסת, ומחוץ לארץ.

בעצם, את השלישי היא עושה גם ככה יותר מדי, אז אני אסתפק בשני הראשונים.

ועדיין מצאתי איפשהו כתבה מזעזעת שלא קשורה לדו"ח, במעריב: רופאי הילדים קבעו: כך תטפלו בילד עם חום. בין ההמלצות: לא להשתמש באלכוהול.

עד מתי? עד מתי תמשיך הדמוניזציה הזו של האלכוהול? עד מתי נחסוך את  תרופת פלא זו מילדינו? הרי זו עובדה ידועה שאלכוהול על כל צורותיו מרפא הכל, החל מצינון דרך דלקות ואפילו סרטן. לי, לדוגמה, היה סרטן לפחות בשלושה מקומות שונים, וכולם רופאו על ידי אלכוהול! אני בטוח שדלקת קרום המוח שהייתה לי בעודי ילד הייתה נמנעת מראש, אם רק היו נותנים לי אלכוהול. אני גם בטוח שהייתי מליחם ממנה הרבה יותר בקלות אם הרופא הקונספירטיבי הזה היה יורד מהעץ הגבוה שלו ומציע לאמא שלי לתת לי אלכוהול.

אני מקים כת! אה, אני מתכוון אגודה! כן, אגודה! אגודה שתפעל למען הוקעת המנהג המגונה הזה של רצח האופי של אלכוהול כתרופה לכל חולי!

מי איתי?

זה סופי, העבודה שוחקת את שארית סחוס השפיות  בין חוליות הטירוף שלי. היום בבוקר, ב-5:44 בדיוק, מצאתי את עצמי משפד שסק על בורג ונתקף פרץ צחוק בלתי נשלט, שנמשך כמה דקות. בחיי, אני עדיין מגחך כשאני חושב על זה עכשיו.

ה-צ-י-ל-ו.

קבלו אנגליה שלי לכיוון קצה האוכלוסיה הבריאה. סוף.