איך חול יכול להיות מהיר?

אני אחרוג ממנהגי ואתחיל בטוב.

כיף #1: רם היה אצלי בסופ"ש... בערך שמונה חודשים אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותו. איש יקר הוא (אפילו שהוא קריית גתי), ובאמת הגיע הזמן שניפגש כבר. לא עשינו דברים מיוחדים, האמת, היינו בשישי אצל אבא שלי ביחד ואח"כ לקחנו את קונסטנטין ב-DVD, ובשבת הלכנו לראות את Sin City בקולנוע. והרי תקציר:

קונסטנטין זה סרט טוב... טיפ טיפה לא מובן ובהחלט מוזר, אבל טוב. נהניתי לראות אותו, וזה מה שחשוב.
Sin City הוא לא סרט טוב... הוא סרט ענק. אלים בצורה שהזכירה לי את Kill Bill, רק בלי פרצי דם מגוחכים וקרבות שמתיימרים להשתוות לאנימה יפאנית. רשימה ארוכה של כוכבים שהיה שווה לראות את הסרט רק בגללם אפילו אם הוא לא היה כל כך מהנה (אבל הוא כן היה). האולם היה כמעט ריק לגמרי, כנראה האנשים פה בסביבה חוסכים בכרטיסי קולנוע (ועד עכשיו לא הבנתי מאיפה לכל האנשים האלה כסף לקנות לילדים שלהם 206CC ליום הולדת 17... הם חוסכים בכרטיסי קולנוע!), גם הסרט לא חדש במיוחד, ומחירי הכרטיסים מופקעים, אבל מדי פעם צריך לצאת מהבית, במיוחד כשקורה מאורע נדיר כמו קרית גתי ברברי שבא לעיר שלי.

אה, והוא התחיל לשחק בשטן, ועכשיו הוא מכור, למרות שהמחשב שלו בבית לא מסוגל להריץ את המשחק המרושע הזה. הזהרתי אותו לפני, הוא עשה טעות ולא הקשיב לי. במילותיו של הרס"ר שוקרון ממ.ק. 22: "על טעויות משלמים, גבר!"

כיף #2: אתמול חזרתי הביתה, בלי ג'ינה, באוטובוס. הרגשתי שהיא צריכה לנוח, ואחרי הכל, הדלק בשבילה עולה לי יותר מאוטובוס, כמו שכבר אמרתי. היום נסענו, אני, אמא שלי והאחיות לספא יערות הכרמל לכבוד היום הולדת של אמא. לאלו שאף פעם לא היו שם ויכולים להרשות לעצמם: חובה. אלו שלא היו שם ולא יכולים להרשות לעצמם: תחסכו כסף, ואז תלכו. המחיר ליום כיף אחד קצת מטריד מנוחה (650 ש"ח, כולל טיפול אחד, ארוחת בוקר וארוחת צהריים), אבל שווה לעשות כזה דבר מדי פעם. נסענו לאחותי ומשם היא הסיעה אותנו ביונדאי שהיא קיבלה מהעבודה החדשה שלה (איזה כיף שיש אמא עם קשרים). אגב, אם היינו מחברים את המחירים של המכוניות בחניה של הספא, היינו יכולים לקנות מדינה מתועשת קטנה.

הדברים הקטנים קנו אותי. כל המקום פשוט משדר לך: תביא את עצמך, וכסף, אנחנו נדאג לשאר. חלוקים, מגבות, כפכפים, כלי רחצה (!), הכל כבר שם. רבאק, היו סכיני גילוח וג'ל לשימוש במלתחות של הגברים! אולי פשוט לא הייתי במלונות כבר הרבה זמן, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. גם לא מקום עם עמדת תה חינם, עם כל סוגי התה שיכולתי לדמיין וגם הרבה שלא (הידעתם? יש ארבעה סוגים של תה ירוק. ארבעה!). עכשיו, אני לא חסיד כזה גדול של תה, אבל אני כן חסיד גדול של דברים חינם, אז מן הסתם ניצלתי אותה.

הטיפול שבחרתי היה שיאצו. מומלץ בחום. הרגשתי אח"כ כאילו פירקו אותי וחיברו אותי מחדש, אבל במובן הטוב. המוזיקה שהמעסה שם לי ברקע הייתה מן גרסה שקטה ללא מילים של שירי רוק. אין דבר יותר טוב מלשמוע את Nothing Else Matters בגרסה של אקוסטית + חליל בזמן מסאז'. ענק.

עכשיו, כל המקום שם בקטע של שאנטי, סדנאות רוגע ואנשים שמלמדים אותך למצוא את השקט הפנימי שלך. אני, בתור אדם שיביא פיצוץ עצבני לאנשים היותר-מדי-רגועים האלה, לא הלכתי, אבל למדתי מאחותי שמסתבר שיש שיטת יוגה שמשתמשים בה בקערות טיבטיות, משהו בקשר לצלילים שעושים איתן, לא התעמקתי יותר מדי והיא הפסיקה לדבר אחרי שאמרתי לה שעוד שניה אני פותח לה איזה צ'אקרה.      

הנסיעה הביתה מכילה כמה פרטים חשובים: אחד מהם הוא התאונת רכבת בדרום, ודווקא ממנו אני אתעלם, כי אני במצב רוח יותר מדי טוב מכדי להתחיל לדבר על מחדלים במשרד התחבורה. השני, אחותי הפחות גדולה, עדי, שמה דיסק של יהורם גאון.

כדי להבין את עומק הזעזוע, זאת אותה אחות שהיא אחת הסיבות שאני שומע רוק. אותה אחות שהייתה מאוהבת באקסל רוז וג'יימס הטפילד כשהיא הייתה יותר צעירה! השיחה שעקבה אחרי שיצאתי מהשוק:

אני: תגידי לי, את רוצה שהרדיו דיסק שלך ישאר מחובר לאוטו?

אחותי:  תיזהר, לפני שאני אשים לך זהבה בן.

אני: טוב, את רוצה שהראש שלך ישאר מחובר לגוף?

מתי זה קרה? כיצד נרדמתי על המשמר בצורה כזו, ונתתי לאחות אחת (מיה) להפוך לפקצה, ולשניה (בה אני דן עכשיו) להפוך לערסית? המחדל הזה יותר גרוע מכל מה שמבקר המדינה יכול למצוא. עלי למצוא דרך לתקן את המעוות, אם לא מאוחר מדי.

התפשרנו על ברי סחרוף, לפחות נשאר לה קצת טעם במוזיקה מעברה הרחוק. יש עוד תקווה. ואז עצרנו בArcaffe.

עכשיו, אני נגד בתי קפה באופן כללי, אני לא מבין מה הטעם לשלם 50 שקל על כוס קפה וסנדביץ', והפרסומת המעצבנת לArcaffe עם המלאך הזה ("But... I am in heaven!" כולה בית קפה, כושי מטומטם! ואני לא גזעני!) רק מעוררת את חושי האנטי ממסדיים, אבל הייתי רעב. ואז גיליתי משהו מדהים.

יש להם צ'אי שאני לא זוכר את שמו המדויק (לאנשים שאין להם ידידות כמו עדי: צ'אי זה מין תה ששותים עם חלב, מבוסס על קינמון ועוד כמה דברים, התחליף שלי לקפה כשאני אצלה) שמעורב עם אייריש קרים. עולה 21 שקל, אבל טעים בטירוף, ומשקאות אלכוהוליים באופן כללי עולים יחסית הרבה כסף, על אחת כמה וכמה אם מדובר באייריש קרים, אז סלחתי להם. אמא שלי לא הייתה כל כך סלחנית, מה שאילץ אותי לשלם בעצמי. אבל זה פשוט היה טוב. תגלית מרעישה שמזעזעת את עקרונותי כנגד בתי קפה בכלל ו-Arcaffe בפרט. אני מתכוון להקים ועדת חקירה בעניין זה ולפרסם את תוצאותיה.

אני אסכם את היום הזה בארבע מילים: מגניז', פגז', סוף הדרז'.

טוב, אני במצב רוח טוב מדי, אז אני אסכם את החשבון נפש שלי בכמה משפטים:

הבגרות של המכינה בפיזיקה הלכה גרוע בגלל שיטת בדיקה אכזרית במיוחד, מה שגורם לי לשקול את עתידי בטכניון שוב, כי למרות ריבוי הדלתות, עוד ועוד נסגרות בפני ככל שעובר הזמן. נבדוק מה ניתן לעשות בעניין, ואם לא ילך, Be'er Sheva, here I come!

אני לא בחור טיפש, באופן כללי, ולמרות שאני אוהב להשוויץ, אני לא אביא תוצאות שלי מכל מיני מבחנים שונים כאן כהוכחה. אנשים משום מה מסיקים שאני חכם אחרי שיחות מאוד קצרות איתי, אין לי מושג למה, ואחותי בכלל מחזיקה ממני, גם כן מסיבות לא ממש ברורות. אני פשוט נפשית חלש, בלי כוח להשקיע, בלי רצון לוותר על החיים שלי בשביל הלימודים, וזה מה שמפיל אותי. אז חשבון הנפש יהיה בגדול, להחליט אם אני מוכן להקריב את רוב החיים בשביל ללמוד בטכניון, או שאני מעדיף להשקיע פחות ולקבל תואר פחות נחשב מבאר שבע. עצות יתקבלו בברכה, דרך אגב, למרות שהסיכוי שאני ממש אחליט עפ"י עצות שאני מקבל בבלוג הוא די אפסי (אני לא כזה נואש... עדיין).

P.S: כבר יש כרטיסים לרוקי ביום שישי הזה, לי, לטיטוס, ולדייט שלו, מה שאומר שאנחנו סופית הולכים, בתקווה שלא יקרה שום דבר בלתי צפוי שיקלקל את התוכניות. צפו לתמונות שלי עם V שחור על המצח בעדכון הבא.

עד העדכון, הנה שיר שקט (באמת) ואופטימי (ממש לא) של פנתרה:

Cheap cocaine, a dry inhale, the pills that kill and take the pain away
Diet of life, shelter without, the face that cannot see inside yours and mine

[Pre]
When I'm hiding, when I need it,
it lets me breathe,
for our handle on this life, I don't believe
this time

[Chorus]
Would you look at me now?
Can you tell I'm a man?
With these scars on my wrists
To prove I'll try again
Try to die again, try to live through this night
Try to die again.....

Forever fooling, free and using,sliding down the slide that breaks a will
Mothers angel, getting smarter, how smart are you to regress unfulfilled?
It's a damn shame, but who's to blame?

[Pre]
[Chorus]

זה היה סופ"ש פאבים. יום חמישי, כדי להתכונן נפשית למבחן בכתיבה מדעית, שהסכנה הגדולה ביותר בו היא להירדם תוך כדי, אני וטיטוס הלכנו לשתות. ניסינו להזמין עוד מספר אנשים מהכיתה (עדי, אייל, דודו, איתי, עמית) אבל גילינו שיש אנשים שלוקחים את המבחן הזה הרבה יותר מדי ברצינות. לאנשים ברי מזל שמעולם לא היו במכינה בטכניון: כתיבה מדעית דומה מאוד למקצוע חיבור בתיכון, כלומר הוא לא באמת קיים. הוא פיקציה מוחלטת של הטכניון. נותנים לך שלושה מאמרים, ושלוש שעות לכתוב מאמר משלך המבוסס על המאמרים שקיבלת. במילים אחרות - מבחן בזיון שכל. פלא שאני שאנן בקשר למקצוע הזה? זה כמו שיעשו לי מבחן במשחק בשטן... משהו שאני טוב בו, ושאני עושה בין אם אני חייב ובין אם לא. אני מתבטא יותר טוב בכתב, אגב. במיוחד כשהנושא הוא שוויון בין המינים, ואני חי מגיל 11 עם שתי אחיות גדולות ואמא בבית, בלי אבא. אתה קולט דברים בין אם אתה רוצה ובין אם לא בצורה הזו. במילים אחרות: למושג mixed company אין משמעות בבית שלי.
בקיצור, אחרי הלימודים ביום חמישי הלכנו להמשיך את הסקר שלנו לגבי איכות הפלאפליות במרכז זיו (בינתיים המצב קשה, אין שווארמה אחת נורמלית לרפואה), אחר כך היינו כמה שעות בבריכה, ומשם לאייריש האוס במרכז הכרמל.
לא באמת השתכרנו. טיטוס היה צריך לנהוג, חבר של טיטוס שתה כוס יין אחת, ואני הסתפקתי בשני פינטים של גינס. אני תופס ראש די בקלות, בסך הכל, אבל באמת שממש לא הרגשתי כלום. בסך הכל הספקתי לבדוק את ההצהרה של עמית, שגינס פשוט דורשת משהו ללעוס - ולהפך, שהתבררה כנכונה. היה קצת קשה לקום בבוקר, אבל זה לא הפך את יום שישי לשונה מכל יום אחר במהלך השבוע. סיימתי את המבחן בשעתיים (הוא לא היה לוקח לי שלוש שעות גם אם הייתי מתאמץ לעשות אותו לאט), שקלתי להישאר בחיפה בשביל הפיקניק בכרמל שהיה מתוכנן למחרת במשך כל שבע דקות ההליכה מהטכניון לדירה שלי, וכשהגעתי אליה כבר לא טרחתי לעלות לפני שהכנסתי את תיק אגודת הסטודנטים שלי לג'ינה, שתתחיל להתכונן נפשית לנסיעה בזמן שאני מכין את התיק עם הבגדים.

הערת צד: הבייבי שלי מתנהגת למופת בזמן האחרון. עד לפני לא הרבה זמן, בקושי היו לי מקרים שבהם עברתי את המהירות המותרת בכבישים בין עירוניים (מין שילוב של מנוע ליטר, מכונית זקנה עם אחיזת כביש שיש לה הרבה מקום לשיפור ואי רצון לחזור על ההנאה המפוקפקת של לעוף לתעלה במהירות 150 קמ"ש דרך עמוד ועץ תוך כדי שתי סלטות, שחוויתי בפורד פוקוס לפני שלוש שנים, פלוס-מינוס), אבל בזמן האחרון קצת התחלתי להגביר. אני עדיין לא מגזים (זה לא כאילו ממש אפשר להגזים, גם אם הייתי ממש רוצה, ואני לא ממש רוצה), אבל נסיעה במאה, מאה ועשר קמ"ש מקצרת לי את הנסיעה הבייתה בחמש עשרה-עשרים דקות יקרות, ואל תשאלו אותי למה ואיך, אני יודע שאין בזה שום הגיון, אבל בדקתי, וזה גם לוקח לי פחות דלק.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

ביום שישי, קצת אחרי שחזרתי מהעל האש הטקסי אצל אבא שלי, עדי התקשרה ואמרה שהיא מגיעה לקאמה סוטרה (זה פאב, בלי רעיונות מוזרים) ושאלה אם בא לי לבוא. התקשרתי לדן והודעתי לו שאנחנו נוסעים, וברכב שלו. הגענו בשעה די גרועה, ונכנסנו רק אחרי שעה, פלוס-מינוס, שבה חיכינו בחוץ, וגם אז אני ודן בנפרד מעדי ושתי החברות שלה, אבל די מהר התפנה מקום ועברנו לשולחן שלהן. היה סבבה, הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שהייתי שם, ותמיד נחמד לחזור, במיוחד כשעדי שם אחרי שלא ראיתי אותה הרבה יותר מדי זמן (מאז המוסד אין לי חשק לצאת לשום מועדון שהוא לא רוק, ועדי לא תצא למועדון רוק אלא אם כן אני אבטיח לשכר אותה על חשבוני קודם, והבחורה על רמה, שותה רק ייגר). איששתי שוב את ההצהרה של עמית, עם נאצ'וס, שדרשו גינס אפילו יותר מהפלטה האירית של יום חמישי.
אחרי נסיונות מספר לתאם איך אנחנו יכולים ללכת למחרת לים (האוטו שלה היה בפתח תקווה אצל החברה שלה, מה שלא אפשר לה להישאר אצלי לישון או לי להישאר אצלה), סיכמנו שהיא תתקשר אליי כשהיא תקום. למרבה הפתעתי, היא אפילו עשתה את זה. בשבת בצהריים נסעתי אליה, ורק כשהגעתי אליההיא אמרה לי שחברה שלה מהבסיס נמצאת בחוף "הצוק" ולשם היא רוצה לנסוע.
עכשיו, אף פעם לא הייתי שם ולא ידעתי בדיוק איפה הוא נמצא ביחס לשוהם. הוא לא קרוב. למעשה, הוא הרבה יותר קרוב אלי הביתה מלשוהם, ואני גר בערך ארבעים דקות נסיעה משוהם.
היה נחמד בים, אבל כדי לקצר, היום נגמר במריבה קטנה ובזה שהודעתי לה שאם היא רוצה ללכת לים, שתיקח אותי, אבל אם היא רוצה הסעה כדי לפגוש את חברה שלה בחוף, שתיקח מונית. העליתי את הנושא רק אחרי שחזרנו כבר אליה, וככה מנעתי מהשיחה לעלות בטונים או להכיל כעס אמיתי למרות שעדי חצי מרוקאית, וכבר למדתי שאצלה זה הצד השולט. הסיבה היחידה שאני בכלל מעז לכתוב עליה כאן היא שאני יודע שהיא לא קוראת את הבלוג.
ביום ראשון התקשרתי אליה בערב כדי לשאול איך עבר עליה הטיפול אצל האורתודנט (שמו לה גומיות, בקרוב גשר). אחותי בדיוק ישבה על המחשב, ובדרך על הראש שלי באותו זמן, אז קיצרתי את השיחה. היום דיברתי עם עדי במסנג'ר, שיחה שהתחילה ב(ציטוט ישיר): "בוא נסכם שאם בא לך לדבר איתי רק כדי לשחק אותה שאכפת נורא, ובעצם לא ממש בא לך, אז פשוט תוותר, ואל תתקשר בכלל, סבבה?" ומשם התדרדרה.

מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא משחק משחקים באופן כללי, כשאני מתקשר לאנשים ושואל מה שלומם זה כי באמת אכפת לי, ואחת הדרכים הכי מהירות לעצבן אותי היא להגיד לי שאני משחק משחקים. באופן כללי אני ממש לא מתעצבן מהר, אם בכלל. מעטים האנשים שראו אותי ממש עצבני אי פעם. מישהו פעם לימד אותי את המשפט "היזהר מזעמו של אדם סבלן" וחור בקיר החדר שלי בצבא פלוס סדק בארון שלי בדירה הקודמת שבה גרתי תומכים באמרה הזו. אני רק מקווה שגם כשאני אתעצבן בעתיד הנזק יגרם רק לחפצים דוממים. מה שטוב בשיחות דרך המסנג'ר הוא שאני יכול לחשוב פעמיים לפני שאני אומר משהו.

בכל מקרה, השיחה השתפרה קצת לקראת הסוף והסתיימה במין קרירות כזאת של "טוב נדבר" שאומרת גם "לא בזמן הקרוב", אבל יהיה בסדר. אני חושב שהלקח שלי לעתיד הוא למתן את כמות הפעמים שאני נפגש עם עדי בסופ"שים, גם אם לא נפגשתי איתה כבר מלא זמן.  גם צריך להיגמל מהרצון שלי לראות אותה למרות שהפגישה דורשת יותר ממה שהיא אמורה (ע"ע נסיעה אליה ואז לחוף ליד הבית, ואז להחזיר אותה הביתה). סוף שבוע הבא קשה לי להאמין שניפגש, רם בא אלי ביום שישי בבוקר ונשאר עד מוצ"ש. אם תפנו את מבטכם לרשימה של חברים שאני רואה פעם באף פעם, תגלו שהפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה באוקטובר. וכן, הרשימה מעודכנת. אז זה מאורע די רציני. אנחנו מנסים לתאם את הפגישה הזרת כבר חודשים, אבל אני עבד מכינה במשך כל אמצע השבוע והוא עבד אינטל ארבעה ימים רצופים כל שבוע (וכל שבוע אלו ימים אחרים, רוב הפעמים לפחות חלק מהסופ"ש נכלל בהם). יום שישי הזה יניב אחת משתי תוצאות: או שהוא יגיע, או שאני אצוד אותו ואגרום לו להצטער על זה שהוא נולד.

לסיום: הבלוג מתחיל להשתלט. השעה עכשיו כמעט שלוש, מה שאומר שאם אני רוצה לנהוג מחר אני אצא מאוחר ואפסיד את השיעור הראשון, הוספתי שתי רשימות (ויש עוד לפחות אחת בדרך), ואפילו כפתורים. התחלתי לקרוא עוד כמה בלוגים (שבשלב זה עוד לא נוספו לקבועים שלי, אבל גם זה יבוא)...

קללה ומארה על ראשך, טיטוס קלאודיוס סקיפיו!

הנה שיר שאתה אמור להכיר:

Pantera / Heresy

Here we are
In a world of corruption
Human nature is
Of violent Breed
Who cares if there;s no tomorrow
When I die for my future's
Laid out for me
Can't you see?
Rise above the lies
Morals on a backwards globe
A sin to you
For me it's hope.

It's my life and provision
Black or white
Some pay to pray
You question why they
Act this way
It's their fucking decision

No more judgement day
Only tranquility
Peace signs, protest lines
Mean nothing to me

Honesty born in me
Heresy

I know what's right or wrong
And my belief is stronger
Than your advice
People, they go to war
Because religion gives them
Reason to fight
Sacrifice, die for pride
A group that caters
No one's fees
Or synthetic deities
Is where I belong
My stand is the human race
Without a label or a face
So they can lick my sack

No more judgement day
Only tranquility
Peace signs, protest lines
Mean nothing to me

Honesty born in me
Heresy