| 7/2005
תשובות לשאלון השבועי
לו היית מתבוננת בראי של ינפתא – ראי שניתן לראות דרכו את משאלת הלב העמוקה ביותר, מה היית רואה?
אותי נוסע לעבודה באינטל בפורשה קאררה GT שלי (במהירות 20-30 קמ"ש, למען יראו ויראו)
אם היה לך כדור זיכרון - כדור שקוף שהופך לאדום כששוכחים משהו, באיזה צבע הוא היה רוב הזמן?
צריך לחשוב על זה... רגע, תזכירו לי לאיזה צבע הוא הופך?
לו היית משיגה שיקוי פולימיצי - שיקוי שמאפשר להיראות כאדם אחר במשך כמה שעות, לאיזה בן אדם היית הופכת?
בראד פיט. מעבר להרגשה איך זה ללכת ברחוב כשנשים נמסות מסביבך, הוא עכשיו עם אנג'לינה ג'ולי. Need I say more?
באיזה רגע בחיים היית ממש שמחה, אם הייתה לך אפשרות להזמין את אוטונוס הלילה – אוטובוס שמגיע לאסוף אותך בלילה, ומסיע אותך לאן שתרצי בהנפת שרביט?
ביום שישי אחד בזמן השירות שבו הייתי צריך לחזור לבסיס אחרי שהובלתי עצורים פלשתינים והגעתי רק אחרי שהאוטובוס האחרון כבר יצא. תפסתי הסעה עם אחד הקצינים, אבל עד היום אני מרגיש בר מזל ששרדתי.
אם היית פוגשת סוהרסן – יצור נוראי, שמשבית שמחה ומזכיר רגעים עצובים וכואבים, באלו רגעים היית נזכרת?
כבר פגשתי את בן-ציון קון. אני נזכר כל פעם במבחני טרימסטר במתמטיקה שהוא כתב למכינה.
אם היית נתקלת בבוגראט - חיה שמתחפשת לדבר שהכי מפחיד אותך, למה הוא היה נהפך?
לחתולה שלי, נינג'ה. רוצחת אכזרית מאין כמוה.
אם היה לך מחולל זמן - שעון חול שיכול להחזיר אותך בזמן אחורה, ולשנות דברים בעבר, למתי היית חוזרת? מה היית משנה?
יש יותר מדי דברים שהייתי רוצה לשנות, אבל ה-new year's resolution שלי מלפני כמה שנים הייתה להפסיק לחשוב על מה הייתי יכול לעשות ולא עשיתי. אז כנראה שכלום.
אם היית פוגשת טסטרל – חיה שניתן להבחין בה רק אם ראית אדם בעת מותו, היית מסוגל לראות אותו?
לא כרגע. אבל אם הייתי פוגש את מי שכתבה את השאלון הזה כולו בלשון נקבה, יש מצב. מה, גברים לא יכולים לקרוא את הארי פוטר?
ולסיום, אם היית צריכה לכלוא את עצמך באחד מספרי הארי פוטר, באיזה ספר היית בוחרת?
השלישי הוא היחיד שהרגשתי שממש קרוב להיות ראוי לשבחים עליו. הסדרה לא רעה בכלל, אבל מוערכת הרבה יותר מדי בהשוואה לאיכות. את החמישי לא קראתי, ולא נראה שאני אקרא אותו בזמן הקרוב. לא מלהיב אותי כל כך.
| |
 כל הקשר ביני לבין המציאות מקרי בהחלט, וגם: משהו חייב להיעשות
ציינתי כבר בעבר שהקשר שלי לעולם האמיתי הוא לא דוגמה ומופת ליציבות. מוזר שאנשים חושבים אותי לאדם מאוד מחושב, עם רגליים על הקרקע, לפחות עד לנקודה שבה הם מכירים אותי. כדי להקדים את עיקר הפוסט הזה, אני ארחיב פעם אחת ולתמיד בקשר לסוגיית השינה המטורפת שלי:
בטירונות לא היה לי יותר מדי זמן לישון. אם מורידים את זמן השמירה כל לילה, אפשר להגיע לחמש שעות נטו פלוס מינוס, וגם הן לא ברצף. תמיד אהבתי לישון, אבל הגוף האנושי מסתגל לשעות שינה, כמו כמעט לכל מצב אחר (כולל התמכרות לסמים קשים: ההתמכרות הפיזית מסתיימת אחרי שבועיים, זה הנפשית שבעייתית) די מהר, וכך קרה שהייתי ישן מעט מאוד גם בסופ"שים. זה במקרה גם התאים לי, כי למרות שהייתי יחסית מצטיין (כן, אני, מצטיין. המפקד שלי אפילו נתן לי את הכומתה שלו בסוף הטירונות) וקיבלתי צ'ופרים שכללו יציאות הביתה אפילו תכופות יותר מהיציאות הרגילות של מחלקת קורסים שבה הייתי, עדיין העדפתי לנצל את היציאות שלי כמה שיותר.
אחר כך היה קורס, עם יציאות שכמותן לא היו לי מעולם אחר כך בזמן השירות חוץ מבקורס מש"קים, ובכלל השינה בבה"ד 7 הייתה הרבה יותר אנושית ממביסל"ש, מה שגרם לי להתרגל שוב לשעות שינה נורמליות, אבל סופי השבוע עדיין כללו לא יותר מחמש שעות שינה בלילה, ובזמן השירות הסדיר התחילה תקופת הדיסקוטקים שלי, כמו כל דבר אחר, מאוחר יותר מאצל אנשים אחרים, אבל לפחות היא הייתה קיימת. כיוון שהמשכתי לישון במשך שלושת ימי הסופ"ש מספיק שעות בערך ליומיים, יום ראשון, שכלל חזרה מאוחרת לבסיס בכל מקרה, כלל אצלי גם שינה מטורפת, במשך כל הנסיעה לבסיס (סה"כ מעל ארבע שעות) וישר אחרי המסדר חזרה עד למחרת בבוקר.
אמא שלי תמיד אמרה שעדר פילים לא היה מעיר אותי כשאני ישן, אבל הצבא חידד את הכשרון הזה לכדי רמה פלאית. עד יומי האחרון בצבא זכרו אותי בתור האדם שישן תוך כדי שארבעה אנשים נושאים אותו עם המיטה מתוך החדר החוצה ומשאירים אותו הרחבת הפלוגה, זה שישן כשאוהל שתים עשרה נפל עליו בנבי מוסא (והמשיך לישון).
עכשיו, כשהייתי צריך, הייתי יכול להישאר ער, ומבחינה תיאורטית, אני בטוח שאני עדיין מסוגל לזה. בזמן התראו"ג הראשון שלי, שהיה ארבעה ימים ושלושה לילות, ישנתי תשע שעות סך הכל, נשען בנינוחות על קיטבגים בתוך נגמ"ש פיקוד מרווח, ולמי שלא היה לו את העונג המפוקפק לעשות את זה פעם, כן, המשפט הזה נוטף סרקאזם מזוקק. כלומר, כנראה שאני יכול, ואולי אני אעבוד על להוכיח את זה אמפירית בשלב מסוים.
זה הביא אותי להרגל שלי כיום, שאמנם הוא כבר לא קבוע, אבל הוא קורה מספיק, שאני ישן הרבה מאוד שעות ביום ראשון. עלי להסביר: אני לא ישן באמת את כל השעות האלה, שמגיעות לפעמים לשש עשרה. אני מתעורר לפחות פעמיים באמצע, בגלל מספר סיבות אפשריות, ואני אפרט אותן בצד השעה האופיינית:
1) 21:00 - השעון המעורר שלי, שמכוון באופן תמידי, בדיוק למטרה זו, שאם אני מרגיש שישנתי מספיק בתשע אני אקום ואולי אוכל משהו אפילו.
2) 18:30 - אמא שלי, שמתקשרת לבדוק שאני עדיין חי.
3) 2:00-4:00 האקסית מתקשרת\שולחת הודעה. תודה לאל, זה לא קרה כבר הרבה זמן, ועכשיו כשהיא מגוייסת, לא סביר שזה גם יקרה.
4) 20:00 - השותף שלי מגיע הביתה, בדרך כלל בלווית אנשים, וההגדרות של "שקט" או "התחשבות" כנראה לא מוכרות לו לחלוטין.
5) 1:00 - הגוף שלי מודיע לי שהוא נח מספיק מבחינתו, ודואג להעיר אותי למקרה שיש משהו חשוב שאני צריך לעשות באמצע הלילה.
אחד הכשרונות שלי, שמסב לי גאווה רבה, הוא היכולת לחזור לישון אחרי שמעירים אותי בלי יותר מדי בעיה, כך שכל פעם כשאני מתעורר, אם אני מחליט שאני חוזר לישון בכל זאת, הזמן שאני ער כנראה לא עובר את רף חמש עשרה הדקות. אבל עצם העובדה שאני מתעורר גורמת לי לזכור כל מיני חלומות, וחלומות הם תמיד מוזרים. כמו בהרבה דברים אחרים, אבל, שלי נמצאים בליגה אחרת מזו של רוב האנשים, ואני לא מתגאה. הלוואי שזה לא היה ככה. ככה אני חולם על השטן, האקסית, המורים שלי במכינה, בכל מיני הקשרים מאוד, אבל *מאוד* מוזרים.
לענייננו. ביום שלישי חגגנו יום הולדת לחבר מהמכינה, שוב באייריש האוס בחיפה, מקום שמתחבב עלי מחדש בכל פעם שאני שם שוב. היינו בערך שתים עשרה איש, כולל המורה שלנו לאלגברה והחברה שלו (נשמע ביזארי, אני יודע, אבל מורה שקורה לכל התלמידים "אחי" ומספר בדיחות גסות בשיעורים הוא אחד שדווקא מאוד נחמד להזמין אותו לימי הולדת). שתיתי את ליטר הגינס הטקסי שלי ועוד עודפים מאנשים שלא גמרו את שלהם מסביבי. אני לא זוכר בדיוק כמה שתיתי, אבל זה ביחד עם שלושת משולשי הפיצה שאכלתי קודם לכן והנרגילה שהשותף שלי השאיר לי לעשן לגמרי לבד אחרי שתי שאכטות (הוא הדליק נרגילה כל יום, ראשון עד שלישי, אני מתחיל לחבב אותו בעל כורחי), ביחד עם הנסיון החוזר והנשנה שלי להוכיח את הטענה של חבר שלי מתקופת האבטחה שאפשר לתפוס קצת ראש גם מנרגילה רגילה לחלוטין אם אתה עושה את זה בצורה הנכונה, טענה שאותה הוכחתי אמפירית באותו ערב, אגב, והשעה היחסית מאוחרת לכל בדעות בה חזרנו, כל הסיבות גרמו לי לישון את אחד ממרתוני השינה שלי, כולל, כמובן, ההתעוררויות באמצע, הפעם בגלל טיטוס ששלח הודעה לוודא שאני חי ואמא שלי ששלחה לי SMS מחו"ל. כבר הזכרתי בבלוג הזה כמה מהחלומות היותר מוזרים שלי, וכל פעם חשבתי שהגעתי לשיא, וזהו, אני כבר תלוש מהמציאות לחלוטין, אבל אני שובר שיאים כל פעם מחדש. והפעם, מבית היותר של המוח המעוות שלי, חלום על זה שטיטוס משדך לי דייט עם בלוגרית.
המצב קשה. המצב באמת, באמת, קשה. אם מישהו מכיר תרופה ללא מרשם שיכולה לעזור במקרים כאלה, אני נואש. יש לי את ג'ינה לתמוך בי, ואני תמיד יכול לדבר עם אחד הגיבורים מהסיפורים שלי, הוא עבר אימונים קשים ולכן תמיד יכול לעודד אותי או לפחות לרסן אותי בשיטת ריסון פצועים גאלומירית (בעיטה רצינית במקום כואב), אבל אנשים סביבי ממשיכים לטעון שלמכונית לא אמורה להיות אישיות ושקאליסטור (הגיבר שאיתו אני מדבר באופן קבוע) הוא לא בן אדם אמיתי. בחיי, בגאלומיריה הוא היה מזמין אותם לדו קרב עד המוות בשביל טענה כזו. אולי זה מה שאני צריך לעשות.
אני לא זוכר אם כבר שמתי את המילים של השיר הזה כבר פעם, אבל בתרגום חופשי, "קצות השפיות הרופפים" לא יכול להתאים יותר לשום מצב אחר חוץ ממה שאני נמצא בו עכשיו.
Metallica/ The Frayed Ends Of Sanity
Never Hunger
Never Prosper
I Have Fallen Prey to Failure
Struggle Within
Triggered Again
Now the Candle Burns at Both Ends
Twisting under Schizophrenia
Falling Deep into Dementia
Old Habits Reappear
Fighting the Fear of Fear
Growing Conspiracy
Everyone's after Me
Frayed Ends of Sanity
Hear Them Calling
Hear Them Calling Me
Birth of Terror
Death of Much More
I'm the Slave of Fear,my Captor
Never Warnings
Spreading its Wings
As I Wait for the Horror She Brings
Loss of Interest,question,wonder
Waves of Fear They Pull Me under
Old Habits Reappear
Fighting the Fear of Fear
Growing Conspiracy
Everyone's after Me
Frayed Ends of Sanity
Hear Them Calling
Hear Them Calling Me
Into Ruin
I Am Sinking
Hostage of this Nameless Feeling
Hell Is Set Free
Flooded I'll Be
Feel the Undertow Inside Me
Height,hell,time,haste,terror,tension
Life,death,want,waste,mass Depression
Old Habbits Reappear
Fighting the Fear of Fear
Growing Conspiracy
Myself Is after Me
Frayed Ends of Sanity
Hear Them Calling
Frayed Ends of Sanity
Hear Them Calling
Hear Them Calling Me
| |
הנזיר שמכר את הדייהטסו, וגם: My first real rant post
כן. היו לי פוסט או שניים שהיו חיוביים מדי, מה שאומר שלפחות לשם האיזון אני צריך לכתוב פוסט במצב רוח שבו אני נמצא עכשיו. אז למה לא.
יצאתי לדייט אתמול, ולא, אין טעם לשאול איפה פגשתי את הבחורה אלא אם כן זה הביקור הראשון שלכם בבלוג. אם הגעתם עד לכאן אתם יכולים להתאמץ עוד קצת ואז לנחש. היה דווקא פוטנציאל, בחורה שניהלתי איתה שיחות של שעות בטלפון במשך שבוע, תחומי עניין פחות או יותר דומים, גם נראית טוב. צעירה, אבל חוקית. במבט לאחור הייתי צריך לדעת שזה טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
כדי להסביר את המצב האבסורדי קצת, וגם כדי לקוות בכל זאת לפגוש אותה עוד פעם בתור ידידה למרות שעשיתי טעות פטאלית ונתתי לה ברגע של חולשה את הכתובת של הבלוג, תנו לי לסכם את הדייט במשפט אחד: אני הייתי בטוח שזה דייט, היא לא, וגיליתי את זה רק יום אחרי. רותם, אני מקווה שאת לא קוראת את זה, אבל למקרה שכן, את יכולה לדבר איתי על זה, אני מוכן לערוך כל דבר שאני רושם אם זה פוגע באנשים, או לפחות באנשים שאכפת לי מהם, ותהיי גאה, את נמצאת ברשימה הזו.
ולפירוט:
התרגלתי שאנשים עונים לטלפונים בדייטים (או פגישות ראשונות), כי אני אדם סבלן, וזה שאני לא עושה את זה לא אומר שאני צריך לכפות את זה על אף אחד או אחת. כשאנשים מבלים את מחצית הפגישה בתכנון של היציאה שתבוא יותר מאוחר והתלבטויות, זה כבר מוגזם. זה לא חייב להיות דייט. את נמצאת עם מישהו בפעם הראשונה, לפחות תנסי להפגין התעניינות.
אולי בגלל זה, אולי סתם בגלל המצב הכללי (אני אחרי בגרות, היא אחרי עבודה), ואולי בגלל שהיינו במקום קצת המוני (והיא לא אוהבת מקומות כאלה, שוב דבר שלמדתי רק לאחר מכן, תזכורת לעצמי: כשבחורה אומרת לי לבחור מקום, לסרב בתוקף או לתמרן אותה לבחור בעצמה) הרגשתי די מהר שמשהו לא בסדר. פשוט היה נראה שהיא לא ממש נהנית, וכשבן אדם אחד לא נהנה במופגן בדייט, אני חושב שזה מוקרן גם על השני. שוב, אני מדגיש שכל הזמן הזה אני אכן בטוח שמדובר בדייט. המצב היה הרבה פחות חמור אם הייתי מודע לעובדה שזה לא מלכתחילה.
היא לא הסכימה שאני אשלם עליה. אין לי מושג מה קורה לבנות בימינו. תבינו, שה שאנחנו רוצים לשלם עליכן לא אומר שאנחנו חושבים שאתן חלשות, לא מסוגלות לשלם על עצמכן, או לא עובדות בשביל הכסף שאתן מרויחות. אף אחד מהדברים האלה. זה פשוט נהוג. אני לא מבין איך בן אדם יכול להיפגע מזה שמשלמים עליו. פשוט לא מובן לי איך אלמנטים של ג'נטלמניות הפכו לשוביניזם, מאצ'ואיזם, ועוד כמה -יזמ-ים ומתי זה קרה. אם גבר מתעקש לשלם עליכן, תסכימו, בשביל ההרגשה שלכן שמישהו מחשיב אתכן מספיק כדי לבזבז עליכן כסף לפני שאתם בכלל מכירים אם לא בשביל ההרגשה שלו. כסף קטן לא היה לה, אז הטיפ היה עלי. לפחות זה (ואני אומר "לפחות זה" כמו בן אדם שנופל מצוק ורואה שהוא עומד לפגוע בסלע שטוח ולא משונן).
החזרתי אותה לעיר המרכזית שלה כבר במצב רוח לא מאוד מרומם, בשלב מסוים היה סיכוי שהיא תצא למוסד ועוד הצעתי שאני אבוא גם כן, אבל אחר כך ויתרתי גם על זה. ביציאה חזרה מהעיר הגנתי בהצלחה על התואר שלי כאלוף מחמיצי הפניות הישראלי ונסיעה של חצי שעה בדוחק לקחה לי יותר מפי שתיים מהזמן. היה סיום מושלם ליום מושלם, שהתחיל בבגרות מועד ב' במתמטיקה (שלא הלכה לי ממש טוב, יהיה מאוד משעשע אם אני אקבל מעל 90, שזה בערך מה שאני צריך ורוצה).
אה, אמרתי סיום. זו לא הייתה הכוונה שלי. הסיום היה מתישהו באמצע הלילה, כשחלמתי על האקסית. זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של היום הזה. אני לעיתים רחוקות זוכר חלומות, ולעזאזל, הייתי ממש רוצה לשכוח את זה.
אני סיימתי את הקשר. עברו כבר כמה חודשים טובים. ההגיון אומר שאני לא אחשוב על זה יותר. אבל הקשר ביני לבין ההגיון התרופף ממזמן, ואתמול ניתק כליל.
הנזירים הבודהיסטים יודעים מה הם עושים, תאמינו לי. להם אין בעיות עם אקסיות, דייטים שלא יודעות שהן דייטים, או כאלה שסתם נעלמות אחרי אחד. אני לא נמשך לגברים, אז הפתרון היחיד הוא להתנזר. אני אולי לא אשיג על ג'ינה הרבה כסף, אבל זה לא כאילו אני אצטרך כסף בתור נזיר. אני בטוח שהגלימות הכתומות לא עולות הרבה כסף, וגם אם כן, אני אוכל פשוט לנסוע לדרום ולאסוף כמה סרטים כדי לתפור אותן לבד.
במחשבה שניה, ג'ינה היא הנקבה היחידה מחוץ למעגל המשפחה שאני יכול תמיד להיות בטוח שהיא תהיה שם בשבילי. אז אולי זה לא רעיון טוב.
ובעניין אחר לגמרי, הורדתי את האוסף של מאיר בנאי לפני הרבה זמן, אבל היום ממש שמעתי את כולו בפעם הראשונה. אני בחדר עם הדלת פתוחה כשהמזגן בסלון פועל, ומיה אחותי מתנחלת בבית ולומדת (משעשע שהיא בעד ההתנתקות. אולי אני אציע לה פיצוי כדי שהיא תתפנה), אז אם אני רוצה לנשום אני לא יכול לשמוע את המוזיקה הרגילה שלי, מה שמגביל אותי לדברים יותר רכים וישראליים. את מאיר בנאי אפילו היא אוהבת, ולדעתי הוא אחד האמנים עם היחסי הערכה\כשרון הנמוכים ביותר בארץ. שמעתי את "שער הרחמים" בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, וכמו בפעם הראשונה, עברה בי צמרמורת מהפריטה הראשונה על הגיטרה ועמדו לי דמעות בעיניים מהמילה הראשונה. אחד השירים החזקים ביותר ששמעתי מעולם. הוא גם מעט דכאוני, אז אני אחתום את הפוסט הזה בחגיגיות תואמת לפני שאני אלך לשחק בשטן עם מאט, החבר האמריקאי שלי, במקום לצאת כמו אנשים עם חיים.
שער הרחמים \ מאיר בנאי
מסתובב בעיר הישנה
ורעש בא מכל פינה
אני מכיר כבר,
מכיר כבר את דרכי
הדרך אל שער הרחמים
לא מביט סביב,לא מקשיב
איש חולם אני וכך היה תמיד
אבל מכיר כבר,
מכיר כבר את דרכי
הדרך אל שער הרחמים
חי פעם,רק פעם
יש טעם,אין טעם
עם כוח,בלי כוח
שער הרחמים
בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את גם ,את חלק
משער הרחמים
השלטים מעל החנויות
משקיפים על הרחובות
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים
חי פעם,רק פעם
יש טעם,אין טעם
עם כוח,בלי כוח
שער הרחמים
בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את גם ,את חלק
משער הרחמים
בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את גם ,את חלק
משער הרחמים
| |
oh my gov, וגם: השרוף
היה סופ"ש ארוך, שהתחיל למעשה ביום שלישי, אבל החלק שאותו ניצלתי היה רק הסוף, כלומר יום שישי, כשנסעתי לעדי לישון אצלה, ויום שבת, כשנסענו ביחד עם עוד ארבע חברות שלה לים. העובדה שלשנינו יש DVD (עם או בלי מערכת קולנוע ביתי) גרמה לנו לעמוד בערך חצי שעה ליד במכונה של בלוקבסטר בנסיון למצוא משהו שאף אחד מאיתנו לא ראה ואנחנו גם רוצים לראות. התפשרנו (במילים אחרות, היא החליטה) על Closer. אני התנחמתי בנטלי פורטמן, וביליתי את החלק של הסרט שבו עדיין הייתי ער בתכנונים איך לפגוש אותה "לגמרי במקרה" בפעם הבאה שהיא באה לארץ לעשות מבחן.
אף אחד מאיתנו לא ראה את הסוף של הסרט, רק התחלנו לראות אותו בסביבות ארבע בבוקר, היא הייתה אחרי יום ארוך וגם אני, אז בשלב כלשהו שנינו נרדמנו. התכנון של החברות שלה היה לצאת בעשר. מזל שהן בחורות, ויצאנו בשתים עשרה, אז לפחות שש שעות מטכ"ליות קיבלתי.
אני חייב לציין שבאופן עקרוני לא אכפת לי להיות ברכב שנוהגות בו בנות. עדי גם לא נוהגת כמו בחורה טיפוסית, והתרגלתי. אז זהו, שעד שבת בבוקר לא פגשתי את החברה שלה שנהגה. כמו שאמרנו אז, אחרי שסיימנו את "תפילת הגומל", לפחות בסוף הגענו.
אני לא שוביניסט, באופן כללי. יש לנו כבר טייסות, ואני בטוח שיש גם הרבה נהגות טובות. אבל, מיי גאד, זאת לא הייתה חויה נעימה לנסוע מאחור, ועוד כשבמושב האמצעי לא הייתה חגורת בטיחות. מזל שהצבא לימד אותי לצחוק על דברים כאלה (ע"ע עמוד אנטנה שנופל במרחק ס"מ מראש של חבר לפלוגה), שלא באמת מצחיקים אנשים שפויים.
היינו בים איזה שש שעות. היה די צפוי שנשרפתי, למרות שבאתי מצויד. גם עדי נשרפה, והיא חצי מרוקאית חצי תימניה, אז מה יגידו אזובי הקיר? בכל מקרה, מקלחת קרה וחצי צנצנת אלוורה מחוללים פלאים.
אתמול לא הלכתי למכינה, עדיין לא הייתי מסוגל ללבוש חולצה, ואני לא בטוח איך הייתי מתקבל במכינה אם הייתי בא בלי. אני בטוח איך לא הייתי מתקבל, וזה בעין יפה. גם הייתי צריך להירשם לשתי יחידות הנותרות של הבגרות במתמטיקה שתהיה ביום חמישי. נחמד מאוד שהם נותנים להירשם דרך האינטרנט, היה יותר נחמד אם תהליך ההרשמה היה ברור, אבל בסופו של דבר הצלחתי וזה מה שחשוב. אני יוצא עוד מעט, יום שלישי יש מעבדה, מה שאומר שאם אני לא אגיע היום בשביל לעשות את הדוח, טיטוס יצלוב אותי וישא אותי בתור באנר לפני הלגיון שלו או יאכיל אותי לדרקון שלו, ויש לי סיכוי טוב להצליח בבגרות, אז הייתי מעדיף שלא, בינתיים.
הסיבה השניה ואולי העיקרית לפוסט הזה היא פשוט לדחוק מעט את הפוסט שלי על הפיגוע האנגליה למוטה יותר. זה עדיין מפריע לי, ואני עדיין עומד להקדיש פוסט לשמות הנרצחים ברגע שיפרסמו אותם, אבל צריך שמשהו אחר יהיה בכותרת עד הסופ"ש.
| |
המין הלא-אנושי
שמעתי אתמול על הפיגוע במקרה, כמה שעות אחרי שהוא קרה. חמוש באוזניות אלחוטיות שאחותי קנתה כיוונתי את הערוץ ל-CNN ועברתי לחדר, להשתמש באינטרנט. בגלל שעברו כבר כמה שעות מאז הפיגוע, אתרי החדשות הישראלים היו מלאים תגובות, שחלק מהן עוררו בי חלחלה. תגובות כמו "מגיע להם, שירגישו מה זה" ו"יופי, עכשיו יכנסו בערבים" היו נפוצות במידה מדאיגה. מזל, חשבתי לעצמי, שאני לא מכיר אנשים כאלה. פניתי לשלוח הודעות לרם. בהודעה השלישית שלו הוא כבר דאג לומר לי איזה מטומטמים המוסלמים האלה, שרבים מהם חיים באנגליה ועכשיו יקבלו... זאת גם הייתה ההודעה שגרמה לי לסגור את חלון המסנג'ר ואת השיחה בצורה מיידית.
פניתי לידיד בריטי טוב, שהוא אמנם וירטואלי ומבוגר ממני בעשרים שנה בערך, אבל אנחנו מכירים כבר שנים. חשבתי שבוודאי קשה לו, וכבר אמרו לי שאני יודע טוב להקשיב (מה שזה לא אומר). אני טוב בלנחם אנשים, עד שזה מגיע לנקודה בה אני צריך לדבר בעצמי. המשפט השלישי שהוא אמר לי היה "don't worry, we'll get those bastards" ושוב מצאתי את עצמי מסיים את השיחה מוקדם ממה שציפיתי.
מספר שעות קודם לכן, התרחש פיגוע מזעזע, שמתו בו עשרות אנשים, וזה כל מה שאנשים מסוגלים לחשוב עליו? מחשבות שנעות מ"טוב שזה קרה" ל"נקמה!" זה כל מה שמעניין אותנו? מה עם הפצועים, ההרוגים בלב לונדון? שום דבר כבר לא מזעזע אנשים?
היום בבוקר, בצר לי, פניתי לבלוג של הפייה. שם, חשבתי, בוודאי אמצא טיפת שפיות. מה שמצאתי במקום היה פוסט ציני בצורה נוראית שאיכשהו הצליח לקשר בין הפיגוע הזה להתנתקות ולמה היא טעות. כן, אני מודע לזה שהבריטים לא ישבו ובכו על הפיגועים שקרו בישראל, אבל מה הקשר? ניצול ציני כזה של עשרות נרצחים?
אמא שלי חזרה מעט מאוחר יותר ודיברנו שוב על הפיגוע. בנקודה הזאת כבר הייתי מזועזע, ואז היא אמרה לי "טוב שזה קרה באנגליה, חבל שלא בצרפת, אבל."
ברגע שהצלחתי לדבר ניסיתי למצוא מילים קשות מספיק להטיח בה. "את שומעת את מה שאת אומרת?" אמרתי לה. "זה לא אנושי!"
בנקודה הזו כבר לא יכולתי יותר והחלטתי לכתוב על זה פוסט, אחרי שאני ארגע קצת. להזכירכם, אנשים, חמישים איש נרצחו אתמול בפיגוע טרור, מאות נפגעו. האם נעשינו כל כך קהי חושים, כל כך חסרי רגשות, שדבר כזה לא מזעזע אותנו עד לרמה שבה אנו מברכים עליו, בגלל שדעת הקהל העולמית ביחס לישראל תשתפר? עשרות משפחות איבדו את יקיריהן במעשה נתעב, ואנחנו אומרים "טוב שזה קרה" עוד לפני שהאבק שוקע? האם נעשינו כל כך אטומים?
אני אסיים את הפוסט עכשיו, כי כרגע, איך שזה נראה, אני אחד האנשים היחידים שזוכר שאנשים נרצחו אתמול, ומרגיש מספיק מזועזע כדי לכבד את זה. עדיין לא התפרסמו השמות, ואנשים כבר שוכחים, או שמלכתחילה התעלמו.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: