| 7/2009
עדכונונים
כי העובדה שיש מחר מבחן פשוט דורשת את זה. אל דאגה, הוא מתחיל בשעה הבריאה והכלל-לא-מחסלת-כל סיכוי-לעשות-משהו קונסטרוקטיבי-ביום2 בצהריים, כך ששעות שינה הן לא מה שיהיה חסר לי.
אותו מבחן לעיל הוא האחד לפני האחרון בסוף תקופת מועדי ה-א' לה אני קורא בחיבה "עונת איסוף מועדי ה-ב'". בינתיים יש לי שניים מתוך ארבעה ציונים שחזרו, אלא אם כן אני ארצה לשפר את הציונים בשני המבחנים הקליםאותם עברתי בהצלחה כזו או אחרת, ואז מועדי ה-ב' יהיו ארבעה, כל זאת לפני הציון בסטטיסטיקה, שבזמן המבחן variance המחשבות שלי היה גדול למדי, העובדה שהייתי צריך לקרוא שאלה 5 פעמים עד ששמתי לב שגודל המדגם הוא 10 מעידה על זה. בגדול, הסמסטר הזה מסתמן כשידור חוזר של הקודם, ולומר שזה לא מניח את הדעת תהיה אנדרסטייטמנט רצינית. אני מקווה שהמבחן מחר ישנה את המגמה הזו, ממוצע 90 בתרגילי הבית שמהווים רבע מהציון הסופי בנוסף לעובדה שבכל זאת אני די מחובר לחומר צריכים בתקווה להוכיח את עצמם, ומשום מה אנשים כל כך בטוחים בזה שאת החומר למבחן האחרון אני יודע על בוריו, שכבר לפני שבועיים הודיעה לי בחורה אחת שהיא לומדת איתי ומאז רק נוספו אנשים. היום אותה בחורה הודיעה לי שאם אני לומד איתה זה דורש לקום כל בוקר ב-8 וללמוד עד 10 בלילה, על כך דאגתי להזכיר לה שזו היא שלומדת איתי ולא להיפך, ואני לא אקום בשמונה בבוקר גם בשביל השיחה שתבוא בקרוב ללא ספק ממנהלי ההגרלה של מקדונלד'ס שהודיעו לי שזכיתי בבוקסטר, קל וחומר בשביל בחורה עם היוצא מן הכלל של דברים שאני לא עומד להרוויח ממנה ככל הנראה.
בכל מקרה, לאור התמשכות תקופת המבחנים שלי עמוק לתוך מועדי ה-ב', אני דוחה את ההתמודדות שלי עם מצבי ברצון עד לסיום המבחן האחרון.
And now for something completely different:
דקסטר זו אחת הסדרות. מעטות הן אלו שגרמו לי להתחייב לראותן במלואן בהקדם האפשרי אחרי פרק אחד ויחיד, אולם לה יש מקום של כבוד בין אלו. כרגע אני אחרי סיום העונה השניה, השלישית כבר צרובה, ולמרות שאני משתמש בידע שרכשתי מצפיה מוגזמת ב-"24" ולקחתי הפסקה, אני מאמין שהיא תהיה קצרה. בינתיים אני חוזר למחוזות נעוריי ובחסדי הביטורנט מצאתי סדרת אנימה בה צפיתי עוד בימי המודמים שנשמעו כחתולים נשחטים, מן הסתם באיכות גבוהה הרבה יותר מאז וכולל הסרטים אותם מעולם לא ראיתי. מארז 50 ה-DVD לצריבה הראשון שקניתי כבר נמצא בשלבי סיום מתקדמים, למזלי קניתי מבעוד מועד עוד שניים. אני תוהה כמה זמן יעבור עד שאיאלץ לקנות קייס נוסף בשביל להכיל את כל השלל שלי. אפילו True Blood התחילה כבר לפני חודש וחצי את עונתה השנייה וזה עוד לפני שצמצמתי באופן דרסטי את רשימת ההורדות הראשונית שלי.
אם רק הייתי מקבל ציונים כמו 97 ו-93 בלימודים האקדמיים שלי ולא בקורס הרכב הציבורי, הייתי מסופק בחלקי. בינתיים הלכתי לשיעור חד פעמי של כיבוי אש ועוד אלך בתחילת אוגוסט לשיעור חד פעמי של חבלה כדי לצמצם את הדרישות להשלמה בעתיד, ולמרות שאלו השיעורים היחידים אליהם עוד אלך, הם מספקים אתנחתא נעימה מכל מיני מונחים שאני לומד ואחסוך מכם, אבל הם בטח יותר מסובכים מנקודת ההצתה של בנזין.
איחולי ניתוח ועיצוב מערכות מידע מוצלח מחר יתקבלו בברכה. נשתמע באוגוסט.
| |
הטרור החרדי
יש לי ריטואלים קבועים בימי שישי-שבת במשמרת. אני מגיע קצת לפני 16:00 ביום שישי, מעלעל בבלוגים דרך הפלאפון, אם יש לי עיתון או חשק להתנצח עם מר מלוויל ואנגלית המאה ה-19 שלו אני גם קורא דברים שאינם בלוגים עד שמחשיך, ובמהרה אני מגיע לשעה 20:00 בה מתחיל השידור החי של אולפן שישי בדור השלישי ומשם הדרך לסיום המשמרת סלולה כאוטובאן גרמני. בהפסקות פרסומות, שנעות בין 6-7 דקות (קל למדוד כשיש טיימר של זמן השידור) אני עורך כל מיני הכנות כדי שלא אצטרך לעשות אותן בבית, כמו לצחצח שיניים ולהתגלח (ולשאלה הצפויה - לא, עבודה ממשית אין לי). עד אז ההרגל הוא מדי שעה חדשות, מה קורה הפעם בהפגנה בנעלין, ספציפית מה מאזן הפצועים של מג"ב\מפגינים השבוע. אני חוזר הביתה ואז השאלה היא צפיה באיזו סדרה מעסיקה אותי כרגע (דקסטר*) ובשעה בריאה כגון 2 אני הולך לישון כדי לקום 3 שעות מאוחר יותר למשמרת הבאה שלי, להגיע אליה קצת לפני 6:00, לישון 5-6 שעות ולמצוא זמן לאכול לפני שאני חוזר.
כבר בערך שלושה שבועות החדשות שונות. ההפגנה בנעלין נשכחה למרות שאני סמוך ובטוח שעדיין מתקיימת, ובמקום אני שומע על מהומות החרדים בירושלים, קודם על חניון כזה או אחר, ועכשיו בגלל שרחמנא ליצלן, שמו במעצר אישה חרדית שהרעיבה את הילד שלה לנקודה של כמעט מוות.
בחדשות שמוגבלות למספר דקות התמונה לא ממש הייתה ברורה, אבל בשביל זה יש שידורים בדור השלישי בפלאפון. את התמונה המזעזעת ראיתי עוד קודם בעיתון, אבל המיקוד בחדשות היה על המהומות ושחרור האישה למעצר בית שהן גררו. בין השאר היו הפשקווילים הנושאים מילים כגון "שערוריה" וכדומה. מה שעניין אותי יותר היו הראיונות והמספרים.
איך אדם יכול להצדיק את האמרה "היא אישה צדיקה" על כזו אישה אני כנראה לעולם לא אוכל להבין. להאשים את הרופאים, זו השערוריה האמיתית. והחלק בו כבר באמת התעצבנתי, הצעיר החרדי האומר לכתבת "נחסום אוטובוסים, נשרוף רמזורים, נעשה נזק בכמה מליונים ותראי, הכל יסתדר." או "אנחנו לא שונאים אתכם, אנחנו מרחמים עליכם".
המספרים היו עשרות רמזורים ופחי אשפה בוערים, אבל ניחא. מה שהטריד אותי יותר היו עובדי העירייה הפצועים, תשעה במספר, וכמובן השוטרים עצמם. כמובן שבראשי מיד ערכתי השוואה להפגנה השבועית בנעלין.
ההפגנה בנעלין לא יותר אלימה. גם החרדים ידו אבנים, הם פשוט עשו את זה בסביבה עירונית בה הרבה יותר קל לגרום נזק לרכוש. הם תקפו עובדי עירייה, תקפו שוטרים. בהפגנה בנעלין משתמשים באלפ"ה דרך קבע. רימוני גז, כדורי גומי. אף אחד לא חושב לתת לפלשתינים ופעילי השמאל הקיצוני לעשות ככל העולה על רוחם. גם אני לא. כנראה שהמוסר הכפול זוקף את ראשו המכוער כשמדובר בחרדים. את ההסכמות שלי עם הצהרות מהדורת החדשות אפשר לספור על יד של רנ"ג בהנדסה קרבית, אבל זו אחת מהן.
אמרתי את זה עוד בהתנתקות, למרות שאליה התנגדתי מכל וכל - מי שמרים יד על שוטר או חייל דינו אחד. אני ארחיב את ההצהרה שלי ואומר שהפגנה אלימה צריכה להיות מטופלת בדרך אחת ויחידה, ולא משנה במי מדובר. אני לווה את מבנה הצהרתו של החרדי הנאור - "נטיל רימוני גז, נירה כמה כדורי גומי ותראו, הכל יסתדר." אני אישית, גם לא ארחם עליהם בדיוק כפי שאני לא מרחם על אף מפגין אלים אחר. מה שבטוח לא הייתי עושה אם הייתה לי הסמכות, הוא נכנע לדרישות ולהפגנה האלימה ומשחרר את האישה הזו למעצר בית. אבל אני לא השופטת שקבעה את זה, אני סתם אזרח שבתמימותו חשב שאנשים החשודים בפשע כזה צריכים להישאר במעצר. בתמימותי גם חשבתי שהחרדים הם לא מעל החוק.
*נושא הסדרות, המבחנים והמצב הכללי יטופל בפוסט בעתיד הקרוב. הוא כבר כתוב, למעשה, אבל זה היה יותר חשוב לי לחלוק כרגע.
| |
כבר כמה ימים -
שלא הייתי פה. אני לא מאשים אף אחד שלא שם לב, בכל זאת, המחשב פעל והעובדה שאני לא מעדכן במשך כמה ימים היא כבר מזמן יותר שגרה ופחות סיבה לדאגה. להיפך, אני חושב שאנשים יכולים להנות ממחסור בפוסטים דכאוניים.
אבל זה בסדר, עכשיו חזרתי.
ביום ראשון, אחרי המבחן בתמחיר שממש עצבן אותי מכמה בחינות אבל שאני עדיין מקווה שהצלחתי בו במידה לא מועטה, הלכתי לישון במטרה לקום בסביבות שמונה בערב כדי לקפוץ לנדב למטרת דף נוסחאות להנדסת שיטות ואחר כך להיפגש עם ישי למטרת שתיית-כמה-שיותר-אלכוהול. זה לא קרה. מה שכן קרה, הוא שקמתי בסביבות אחת בלילה כדי להקיא את נשמתי ולהרגיש חרא באופן כללי, כולל חולשה, סחרחורת וכאב ראש. בהתחלה עוד חשבתי שזה בגלל שהתייבשתי, למרות ששתיתי אותו יום גם אם לא יותר מדי, אבל אחרי שעתיים וליטר וחצי מים ששתיתי שלא שיפרו את המצב התקשרתי לאבא שלי, בסביבות שלוש לפנות בוקר. This goes for show בדיוק עד כמה רע הרגשתי.
בסביבות שלוש הוא הגיע ואחרי כמה טיפולים יותר ופחות מסורתיים יצאנו לשאוף אוויר, ועד שחזרנו בסביבות שש כבר הרגשתי יותר טוב, למרות העובדה שמתישהו במהלך הסיבוב הלחטתי שהגיע זמנו לדעת שהחברה נפרדה ממני (ועל כך בהמשך). חזרתי לישון וקמתי בסביבות עשר. עד אחת-עשרה כבר עשיתי שידור חוזר של הלילה הקודם, וסביבות הצהריים כבר הייתי עסוק בתודה לזה שאבא שלי גר כל כך קרוב, כי אני לא בטוח כמה הייתי עומד בנסיעה יותר ארוכה. תור לרופא קבעתי לשש וחצי בערב (יום שני).
את השעות עד התור ביליתי בעוד קצת הרגשה מגעילה ובחילה בנוסף לחום גוף 40 בערך, וכשהגעתי לרופא לקח לו בערך חמש עשרה שניות ומבט בגרון לקבוע שמדובר ב -
*אזהרת TMI*
דלקת שקדים מוגלתית.
*סוף אזהרת TMI*
זה, פלוס האנטיביוטיקה שהייתי אמור לקחת די סתם את הגולל על האפשרות לגשת למבחן שהיה מוקדם יותר היום, כי להתכונן לא היה לי זמן. אז נשארתי אצל אבא שלי כמה ימים ושרדתי, למרבה הפלא, למרות העובדה שבשביל אבא שלי "אני לא רוצה לדבר על זה" אומר "בוא נדבר על זה וכמה שיותר". כמובן שהוא דאג להזכיר לי שהוא ידע שזה מה שיקרה, כי הוא תמיד יותר חכם אחרי, למרות שלשם ההגינות הוא באמת אמר דברים בסגנון עוד קודם, גם אם בפועל הוא לא עשה שום דבר כדי לחבל בקשר, בדיוק להיפך.
גם שרדתי בלי חיבור לאינטרנט, זה דווקא היה בסדר, התמודדתי עם זה באומץ. טוב לדעת שאני יכול. ויותר חשוב, שרדתי את הימים הללו בלי יותר מדי מה שישכיח ממני את כל המצב הבעייתי כרגע, וגם את זה עברתי.
היום בבוקר חזרתי לביקור אצל הרופא שאמר לי שבדיקת הדם קבעה שזה היה באמת סוג של וירוס אבל הטיפול התאים לו בכל מקרה, ובאמת הרגשתי כבר הרבה יותר טוב. אז אני עדיין על אנטיביוטיקה, מה שהכריע את הכף סופית לגבי היציאה לפאב עם דן ונטע (וזה כבר שתי יציאות שהוירוס הזה הרס לי), זה שעדיין שתיתי כשהייתי על כדורים מסוג אחר לא אומר שאני מוכן להסתכן בעניין האנטיביוטיקה, ועכשיו צריך להתמודד, למצוא דרך ללמוד למבחן בקורס שנכחתי בו פעם אחת כל הסמסטר ולבדוק מה המדיניות לגבי אפשרות למועד ג' לאנשים שהיו על אנטיביוטיקה בזמן המועד הראשון (בתקווה שאני לא אזדקק לאחד, ולפי פידבקים מהמבחן היופ כנראה שזה גם יהיה נכון).
אני מתקדם בשלבים, אחרי האטה מסוימת. אני לא רחוק מסיום, למעשה. עכשיו השאלה היא רק אם אני רוצה להוסיף חדשים או לא.
אבא שלי הציע לי בצורה עקיפה 200 ש"ח על כל דייט שאני יוצא אליו בזמן הקרוב.
כן, כן, מה שקראתם. פשוט לא היה לי מקום להכניס את זה שלא ימחיש את אפקט ה-WTF כמו שצריך.
| |
The Trick is to Keep Breathing*
הכל מתרחש בשלבים. הקצבתי לעצמי זמן של מספר ימים בין כל שלב לבא אחריו, כדי שלא אצטרך להתמודד עם עוד משהו בנוסף למבחנים, שגם ככה לא בדיוק תורמים לשלוות הנפש שלי.
1) השלב המתבקש הראשוני, כמה עצוב, היה שינוי הסטטוס בפייסבוק, גם הוא בא מאוחר מדי, אבל מוטב מאוחר וכל זה.
2) אחריו, שלב שינוי ססמאות האינטרנט שלי, בכל זאת העובדה שאנשים יודעים פחות או יותר את כולן (כי כולן היו בעצם אחת שחזרה על עצמה כמעט בכל מקום בו נרשמתי) לא מניחה את הדעת. אחרי הכל, גם החשבון שלי ב-PayPal היה מוגן באותה ססמה בדיוק.
3) מספר ימים של בהיה במברשת השיניים המיותרת כל בוקר וערב הספיקו לי וכעת עברתי לבהיה בה רק כאשר אני פותח את הפח כדי לזרוק משהו, כל זאת עד שאני ארוקן אותו.
4) לשלבים שעוד דורשים ביצוע - תלישת הטיוטות בסוף הפנקס שלי (ממנו אני מעתיק ממש עכשיו את הפוסט), אחת של כרטיס ברכה ליום ההולדת שניתן זה מכבר והשניה, כמה משעשע, מה שהיה אמור להיות כתוב בכרטיס הברכה לציון שלוש השנים. מסתבר שהייתי אופטימי מדי, אני מניח פחות או יותר שנתיים, אחד-עשר חודשים ושבוע.
5) מחיקת תיקיות במחשב בהן מעולם לא היה לי שימוש, ועכשיו אפילו פחות.
6) העברת השקית שעל המיטה שלי שתפקדה בתור השידה שליד המיטה (והמבין יבין) לאחסון למקום בו היא, להערכתי, תשמש כקולט אבק ארוך טווח.
7) הספר וכפכפי הפלטפורמה מן הסתם לא פשוט יזרקו, מה שכן, הם ידרשו קצת יותר תכנון משאר השלבים, וככל הנראה גם יותר זמן.
8) אני לא אפסיק להכין את החביתות המשודרגות שלי, זה יהיה אדיוטי שלא לומר פאתט, אבל איכשהו אני לא רואה את עצמי מכין ריזוטו, ולכן גם את המתכון אפשר להשליך.
חודש או סוף תקופת המבחנים, המאוחר מביניהם (כי בלי פקטור אין לי שמץ של סיכוי לעבור חקב"ץ 2, מה שמציב את מאזן המבחנים\מועדי ב' שלי על 1\1 מבטיח) הוא המועד בו אני אחליט מה בדיוק קורה איתי. אנשים אמנם כנראה לא מכירים אותי מספיק כדי לדעת שזה שאני נראה אדיש ו-complacent לא באמת אומר שזה מצבי הנפשי, אבל אני מניח שבמועד הנקבע, כשלא יהיו לי דברים שיסיחו את הדעת, אנחנו נראה.
הקריאה שלי לחברת אנשים עדיין עומדת בעינה. זה שיש לי מבחנים לא אומר שאני לא יכול מדי פעם להקדיש כמה שעות של ערב בחברת אנשים שבכל זאת מחבבים אותי אחרי הכל. מה זה ערב אחד? מאימת יום ההולדת ניצלתם.
*הציטוט משיר של גארבג' שבצורה מתואמת להפליא התחיל לנגן לפני שתי דקות, כשהוא נבחר מתוך כמה מאות טובות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: