איך חול יכול להיות מהיר?

זה לא חדש ולא חדשות שאני כבר מספר שנים לא מבוטל לא מחובר כל כך לחגים או מועדים, אני מאמין שאם אנשים לא היו מתחילים להגיד "חג שמח" ו"שנה טובה" על ימין ועל שמאל בכלל לא הייתי מודע לזה. משהו שהתחיל השנה הוא אנשים שאין להם כוח לשלוח SMS לתפוצת נאט"ו פשוט התחילו לפרסם גלויות שנה טובה בפייסבוק. זה כשלעצמו לא מפריע במיוחד, רק גורם לגיחוך מסוים על איך האינטראקציה של החברה הופכת יותר ויותר עקיפה ולא רחוק היום בו תיעלם לגמרי בקצב הנוכחי. מה שמפריע לי זה התיוג.

    כשאני נכנס למייל ורואה כמה עשרות הודעות (ומתחילת החופש אני נכנס כמה וכמה פעמים כל יום) על אנשים שהגיבו על תמונה שכביכול שלי בגלל שבת דודה של חברה לשעבר של חבר שלי תייגה את כל הרשימה שלה לגלוית ה"שנה טובה" שלה, זה ממש מעצבן. אמנם לוקח רק כמה שניות להוריד את התיוג של עצמך, אבל כשחצי מהרשימה שלך עושה את זה (ובאמת שהרשימה שלי לא נרחבת בכלל) זה כבר נהפך לדבר גוזל זמן, שלא לומר שבדרך כלל אני מגלה את הגלויה רק כשכבר מאוחר מדי, כלומר אחרי שעשרות אנשים שאין לי מושג מי הם הגיבו לתמונה.

   אנשים, אין לכם כוח לאחל שנה טובה לכל המכרים הוירטואליים שלכם, אני מבין את זה, באמת. גם לי לא, ולכן אני פשוט מוותר על זה במקום להטריד אותם בפייסבוק ולהציף בכך את המייל שלהם במשהו יותר גרוע מספאם רגיל, כי שום פילטר לא מסנן הודעות מהאתר המקולל הזה.

כדי לסכם את השנה בכל זאת בדרך קצת מקורית (ואולי לא, כי אני בעצם עושה את זה אחרי שראיתי את זה בבלוג אחר) אני פשוט אציין כאן כמה בלוגרים שהיה לי את העונג לקרוא השנה באופן קבוע פחות או יותר, למרות שהם עדיין לא מצאו את מקומם ברשימה משמאל (שדורשת עדכון כבר שנים, בינינו):

No Angel – אני לא בטוח מה היה הפוסט הראשון שקראתי אצלה או איך הגעתי אליה בכלל, אבל מאז אני קורא באופן רציף שנהפך לממש אדוק כשהמחשב שלי חזר אלי ואיתו החיבור לביטורנט. הסקירות שלה על סדרות, מעבר להיותן משעשעות כמו הפוסטים הרגילים שלה, מתגלות כמאוד יעילות, הטעם שלנו כנראה די דומה, כי קשה לי להאמין שזו יד המקרה שכל סדרה שהורדתי בהמלצתה מצאה חן בעיני.

עד כדי כך, שהיו אפילו סדרות ששקלתי להוריד, אבך בהיעדר חוות דעת החלטתי לחכות לסקירה שלה כדי להחליט סופית אם להוסיף אותן לרשימת ההורדות שלי שנדמה שרק מתארכת, כי על כל סדרה שאני מסיים אני מגלה שתיים נוספות שאני רוצה להוריד.

בני – את בני התחלתי לקרוא באופן קבוע למרות העובדה שהוא מפרסם פוסט בכל יום ועל פי רוב אני נכנס לבלוג שלו רק כל כמה ימים דרך הפלאפון וגם לא מגיב, כי הוא לא מעריך את זה שמגיבים אצלו לפוסטים לא עדכניים. אבל בכל מקרה, את הכל אני קורא. הפוסטים שלו הן מין עירוב של תמימות מגובה בידענות ביולוגית ודעות שהן לעיתים מגוחכות, אבל העובדה היא שהם מעניינים מספיק כדי לעקוב, שלא לומר לקבל מהם השראה לפוסטים דומים מהסוג.

מיסטר נורמל – עוד בלוג שאני חייב את ההיוודעות אליו לפלאפון, אני חושב שזה היה באיזה נושא חם כשקראתי אותו לראשונה, ומאז השאר היסטוריה. אפילו אחרי שהסתיימו הפוסטים שלו על המסע בדרום אמריקה רמת העניין שלי לא פחתה, למרות שהנושא התחלף. אני בוודאי לא מסכים עם הרבה מהדברים שהוא כותב, אבל אי הסכמה עם הכותב עדיין לא גרמה לי מעולם לעזוב בלוג שכתוב בצורה איכותית. גם אם היא אי פעם תגרום לי לעזוב בלוג, אני בספק שזה יהיה הבלוג הזה.

פרופסור קתרוס – פרט לעניין שהוא כתוב מן הסתם בצורה עניינית, הסיבה העיקרית לדעתי שאני קורא את הבלוג היא שהוא מזכיר לי קצת את עצמי, גם אם מצבי האקדמי מאוד שונה. סיפורי הכביש וסתם כמה מדברי היום-יום הם דברים שאני יכול בקלות להזדהות איתם.

מיס לימונדה – אמנם אותה אני קורא זמן מאוד מועט, אבל התמכרתי. זה קל במידה מפתיעה כשהבלוג מציג כזו גישה אופטימית ומרעננת שקשה למצוא אצל רובנו, כולל אצל עצמי. למצוא בלוג אופטימי שגם כתוב בצורה טובה ולא רק זאת, אלא גם משרה אווירה אופטימית כל הקורא הוא מצרך נדיר על אחת כמה וכמה.

אחרי כמעט שלוש שנים של קשר, כבר הספקתי לשכוח עד כמה אני שונא דייטים. לצערי, נזכרתי בזה די מהר אחרי שני הדייטים הראשונים (ובינתיים, היחידים) שהיו לי, מיותר לציין שאף אחד מהם לא באמת עומד להמשיך למשהו מעבר. ואני נשבע, אם בחורות לא יפסיקו לקרוא לי "חמוד" (מה שמייד מסווג אותי כ"ידיד" לכל הדעות) אני לא אחראי למעשיי. Really, girls, it's getting old. מה שכן למדתי, הוא שאני כנראה נמשך לבחורות עם חוש אומנותי (והן, בתורן, לא נמשכות אלי). גם למדתי כמה הבלוגים התרחבו מאז שבדקתי לאחרונה. בחיי, we're everywhere. ומדהים כמה קל למצוא היכרות עקיפה דרך בלוגים, בהתחשב בכמות שיש כאן ובכלל.

נקווה שלפעם הבאה יהיו לי בשורות יותר טובות.

אחרי החזרה מהטיול לצפון החלטתי שאני ממשיך להקדיש את עצמי לחופש, עד הקיץ הזה עבדתי פחות או יותר בכל יום שלא למדתי במשך שנתיים והחלטתי שזה מגיע לי. מה גם שיש לי כל מיני סידורים קטנים לעשות, ולמרות שאם הייתי רוצה הייתי יכול לעבוד ולעשות אותם במקביל בהנחה ובאמת היו לי לפחות מעט ימי חופש, לעשות דברים בנינוחות זה תמיד עדיף במידת האפשר.

עוד משהו שהזמן הפנוי מאפשר לי הוא לחזור לפעילות גופנית סדירה. למרות שעל חדר הכושר ויתרתי בינתיים, לפחות עד שאני אראה אין אני מסתדר עם המערכת של הסמסטר הבא (יום ראשון מבטיח להיות שואתי במיוחד, 8 בבוקר עד 8 בערב, ואמנם יש חלונות, אבל כל השיעורים הם תרגולים, מה שאומר שלהפסיד אותם זו לא אפשרות חיובית במיוחד, גם אם יש כמה הרצאות שכן תכננתי לא להגיע אליהן יותר מדי במהלך הסמסטר רק משמועות), אבל אולי גם אז לא אחזור. למה, אתם בטח שואלים? (או לא, אבל אני אספר לכם בכל מקרה) מהסיבה הפשוטה שעברתי לשחות בצורה קצת יותר רצינית. לפני שטיטוס שוב יחליט שבגלל שהוא שוחה את כל הסגנונות והיה מדריך שחיה זה אומר שאני לא יודע לשחות, אני אומר שכן, אני שוחה רק חזה, וכרגע אני עדיין מרגיש קצת את המאמץ ברגע שאני מגיע לסביבות ה-30 בריכות (שהן 1,500 מטר), אבל הגעתי בשבוע החולף 4 ימים לבריכה, כך שסיימתי אותו עם 100 בריכות, שהן אולי לא הישג מרשים במיוחד, בטח לא במהירות בה אני שוחה (לוקח לי כ-2 דקות לבריכה) אבל לפחות ביחס לרבים אחרים, אם לשפוט לפי תחלופת האנשים בבריכה בזמן השחיה שלי, אני בסדר גמור. מה שבטוח, זה גורם לי לכזה היי של מצב רוח כשאני מסיים, הרבה יותר מחדר כושר, וזה כבר דבר חיובי שאני מקווה שיגרום לי להתמיד.

השותף שלי נשאר סמסטר נוסף בחדר, דחסו לו פחות או יותר את כל הקורסים שהוא חוזר עליהם בסמסטר הראשון של שנה הבאה, כך שיש לי עוד כחצי שנה לאגור קצת כסף לפני שנגיע למצב עליו כתבתי בעבר, של הוצאות גדולות מהכנסות. זה ממש לא מפריע לי, קודם כל כי אני יודע שבסמסטר השני הוא ללא שום ספק יעזוב כי תישאר לו רק מעבדה אחת והפרויקט בשבילו אין לו שום צורך להיות בקמפוס יותר מיום בשבוע, ובנוסף ביחס לשותף, הוא די מושלם. אני בקושי רואה אותו אפילו לפני שמתחילים לדבר על זה שבשום חופש או חג הוא לא נמצא. עצם העובדה שהצלחתי לראות כמות כזו של סדרות למרות שהוא איתי בחדר מעידה על זה. מה שבטוח, את הסיכון של לקחת שותף נוסף אני לא אקח, כי יש רק ארבעה קריטריונים לפיהם הוא נבחר (לא דתי, לא ערבי, לא מעשן ולא בחורה) וההבדל ביניהם לבין שותף טוב הוא נכבד, אפילו אם לא חושבים על זה שרבאק, אני מתקרב לשלושים, אני חושב שהגיע הזמן לחדר משלי.

ביום רביעי האחרון הייתי בטיפול אצל האורתודנטית שלי. כשדאגתי שוב להודיע לה שגומיית ה-cathy הימנית עדיין עושה לי בעיות וזה פרויקט שלם לשים אותה, היא אמרה שזה בסדר כי אנחנו מפסיקים לשים אותה ויורדים מארבע לאחת בלבד. באמת שהיה לי קשה לא לקפוץ מהכיסא מרוב אושר, כי ירדתי עכשיו מאקט של לשים גומיות שהיה לוקח לעיתים 5-6 דקות (למי שזה לא נשמע לו הרבה, תתחילו לספור ותעצרו כשתגיעו ל-300, ואז תחשבו שכל הזמן הזה הייתי מתעסק בלנסות לתפוס גומייה על השיניים שלי) לאקט של לשים גומייה אחת שלוקח לי בערך 5-6 שניות, כי היא גם זו מהארבע שהשתמשתי בהן במספר החודשים האחרונים שהכי קל לשים.

אה, ולמי שפספס את הסטטוס שלי בפייסבוק, באמת שאחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי בזמן האחרון (וכמו שאמרתי, היו לא מעט בין הציונים הסבירים להפתיע שלי הסמסטר) היה הרגע בו היא אמרה לי "רואים את הסוף". גם הטיפול אצל השיננית שהיה למחרת היה די חיובי, בוודאי יותר מהקודם אותו סיימתי עם המלצה לטיפול שורש. אפילו הכתר הזמני שלי מאותו טיפול שורש עדיין נמצא במקום למרות שהבטיחו לי שתוך כמה חודשים הוא יפול. מתאים לי שהוא ישאר עוד כמה חודשים עד שהגשר ירד ויהיה אפשרי לשים לי כתר קבוע בעלות פסיכית לחלוטין.

הסיבה שהפוסט הזה כתוב בפונט לא ישרא-בלוגי הוא שהוא נכתב בוורד. הוא גם נכתב בשבת בשש בבוקר, שמי שמכיר אותי קצת יודע שזו שעה בה אני נמצא במשמרת בעבודה באופן קבוע.

זה מתחיל לחלחל?

כן, אחרי מסכת ייסורים קשה ומתסכלת עם אבא שלי הוא הביא לי לכבוד שנה ג' את הדבר לו הוא קורא משקולת נייר ואני קורא עזר לימודי. אני כבר מזמן לא בעניינים, אבל שיחה קצרה עם נדב הבהירה לי ש-Dell היא חברה טובה למדי של מחשבים נישאים, והמחשב לא מאוד ישן, כך שהוא בתור התחלה עוקף את השולחני שלי בביצועים בלי לעבור הילוך שני ובאופן כללי מאוד שימושי. אמנם לעת עתה הוא יותר מכונת עדכון בלוג וצפייה ב-Heroes ופחות עזר לימודי (כי באופן כללי, פשוט אין לי לימודים עכשיו) אבל בסמסטר הבא הוא כן ישמש ככזה.

Honest!

הציון שלי בהנדסת שיטות היה 88 במבחן, שמיקם אותי יפה בעשירייה הראשונה של הכיתה (היו הרבה שקיבלו 85, אבל לא הרבה מעל) או בשלישייה הראשונה אם מחשיבים רק את מי שעשה מועד ב' (אבל לא הייתה אפילו עשירייה אחת בינינו) אבל הסופי ירד ל-83 בגלל הציון המחפיר בפרויקט, שיש לכולנו חשד סביר שהוא אחד הנמוכים אם לא הכי נמוך בכיתה. על הערעור ויתרנו כבר, עוד הייתי מתעקש עליו אם לא הייתי מקבל קצת יותר ממה שציפיתי ורציתי לקבל בתור ציון סופי בקורס. גם סמסטר הבא יש לנו פרויקט, אז לפחות נלמד מטעויות. עכשיו רק צריך לקוות למשהו סביר בסטטיסטיקה, לסיים את השנה בממוצע 76 בערך זה כל מה שאני מקווה אליו, אחרי הסמסטר הראשון הקטסטרופלי שלי שכמעט כל ציון בו חצה את ה-60 בקושי זו התקדמות לא רעה ונקודת פתיחה סבירה לשנה ג' שאמורה להיות הקלה בתואר ועם קצת השקעה אולי תוכל להשתקלל עם השנה הזו ל-80 המיוחל.

עדכונים בנושא רשיון הרכב הציבורי שלי – החל מהיום (שבת) בערב אני אתחיל ללמוד לתיאוריה שאותה אני צריך לעבור בהקדם האפשרי, השאיפה היא עוד לפני החג הבא עלינו לטובה בהמשך השבוע. אחרי שאני אסיים אותה אני אהיה הרבה פחות לחוץ, השיעורים אותם פספסתי בקורס הקודם חלים כולם בנובמבר ואחרים יש לי שנתיים ארוכות בהן אני צריך מתישהו לעבור טסט על אוטובוס ואני מאמין שזו לא תהיה בעיה גדולה במיוחד. שוב, אני מקווה שאני לעולם לא אצטרך להשתמש ברשיון הזה, אבל אי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך ואילו קשיים יהיו בקבלה לעבודה לאדם חסר קשרים כמוני בזמן משבר. משהו שבו אני לחלוטין מסכים עם אבא שלי (והדברים האלו נדירים) – כדאי שיהיו אלטרנטיבות, גם אם במצב אידיאלי אני לא אצטרך או ארצה להשתמש בהן.

נסיים בסימן התקדמות – הטלפון הסלולרי הישן שלי שחזר אלי ב-24.6, למי שזוכר מה קרה בתאריך הזה, מצא את דרכו בחזרה לפלאפון וכנראה ישמש בעתיד בתור מנוע למיקרוגל אם לשפוט לפי כמויות הקרינה שהוא פולט. עוד שלב או שניים והסגירה שלי נגמרת. אני אפילו כבר מסוגל לשמוע כנסיית השכל ודפש מוד באוטו ואפילו להנות.