האנורקסיה היא השאיפה שלי לחיים

לפעמים מאוד קשה להזכר בדברים שהיית בטוח ששכחת.

אומנם זה קרה לפני בערך שנה, ולא שכתי את זה לגמריי, אבל דיברתי על זה כל כך הרבה עם כל כך הרבה אנשים שזה הרגיש כאילו זה משהו יום יומי.

אני לא מרגישה בנח לכתוב על זה כאן, עדיין לא לפחות

כשאני ארגיש יותר בטוחה, יותר בסדר עם כל הסיטואציה, אני אכתוב על זה, כאילו אין מחר.

מבטיחה.

בנתיים, אני אמשיך כאילו שום דבר לא קרה, כאילו התעוררתי, עבר היום חזרתי לישון והתעוררתי שוב.

התקשרתי לאלמוג, וביקשתי ממנו לבוא לבית שלי.

הייתי צריכה אותו כל כך באותו הרגע, באותו הזמן.

הוא בא בערך אחרי חצי שעה, פעם הוא היה מתייצב אצלי החדר כמה שניות אחרי שהרמתי אליו טלפון עם בקשה נואשת.

הוא היה מאוד יבש, לא כמו שהוא היה פעם.

אבל אחרי שסיפרתי לו מה קרה, עם דמעות ובכי, הוא חיבק אותי ואמר שהוא מצטער,

שהוא הולך להיות כאן בשבילי אפילו אם הוא צריך להפר את ההבטחה שלו לרגב.

אז, זה היה היום שגיליתי שהוא לא היה יבש בטעות, הוא עשה את כל ההתעלמות בכוונה, כי רגב אמר לו.

והוא באמת חזר לעצמו, פתאום היה אכפת לו לשמוע מה קורה איתי, איך אני מרגישה, פתאום הרשתי בנח לידו.

הלוואי וכל זה היה קורה כמה ימים יותר מוקדם, ככה לא הייתי נואשת כמו שהייתי באותו היום.

אני יודעת שזה הכל מבלבל לדמיין\לתאר, אבל אני פשוט לא יכולה לכתוב מה קרה, זה מגעיל אותי לחשוב על זה.

אלמוג ואני מאותו היום חזרנו להיות חברים טובים כמו שהיינו פעם. והוא היה בבית שלי יותר זמן מאשר שהוא היה בבית שלו

ואני נהנתי מכל רגע.

גם לי דיברנו על מה שקרה בינינו, מה שקצת הציק לי, אבל בכל זאת גרם לי להרגיש כאילו שום דבר לא טוב לא קרה, הכל היה מושלם.

הוא אפילו לא ענה לרגב ואמר לו שהוא עסוק מאוד ולא יכול לדבר כשהוא צלצל אליו.

ואז התחלנו לדבר על רגב, אבל במשך כמה שעות טובות בכיתי לו שאני עדיין אוהבת את רגב, ושזה לא פייר איך שהכל נגמר.

והוא הבין אותי,

הוא אמר שאני צודקת,

הוא אמר שרגב לא רואה שום דבר כמו שצריך מאז מה שקרה, מאז שהוא בגד בי.

וזה לא שהוא גרם לי להרגיש יותר טוב,

הוא גרם לי להרגיש שכל מה שקרה זה לא רק באשמתי, ולא כל האשמה נופלת פה עליי.

ואז,

התנשקנו.

הפעם, ידעתי שזה היה אלמוג.

לא היה ספק במה שעשינו. שום ספק.

ואחרי כמה דקות, שנראו כמו שעות, השעות הכי טובות בכמה שבועות האחרונים שלי, הפסקנו.

"את יודעת שתמיד... הייתי מאוהב בך?" הוא אמר לי

תגובה לזה, לא הייתה לי. ידעתי שאנחנו יותר מידידים טובים, יותר מאחים, אבל לא חברים כי החבר שלי תמיד היה החבר הכי טוב שלו.

"ל..א, לא ידעתי, למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו

אבל הייתה דפיקה בדלת, וזה גרם לשיחה שלנו להפסק כי הלכתי לפתוח את הדלת,

ורגב עמד שם.

זה לא שהרגשתי כאילו בגדתי בו, כי אנחנו בעצם לא ביחד.

וזה לא שהרשתי רע, כי זה לא שעשיתי משהו אסור.

אבל לא יכולתי לפתוח את הפה שלי.

פשוט לא יכולתי.

הוא ראה שמשהו לא בסדר.

אני לא יודעת אם זה בגלל מה שקרה לי יום לפני, או מה שקרה לפני דקה, אבל הוא ידע שמשהו לא טוב הלך.

הוא נכנס לתוך הבית ואלמוג בא מהסלון.

שניהם לא נראו מרוצים.

אני עדין אוהבת את רגב, אבל הוא בגד בי. ואלמוג אוהב אותי והתנשקנו כרגע.

והוא יודע גם מה קרה לי, לא כמו רגב.

לא היו לי הרבה ברירות,

"היי...מה אתה עושה פה?" שאלתי את רגב

"באתי, באתי לראות מה איתך...אבל מה אתה עושה פה?" הוא הפנה את השאלה לאלמוג

"אני פה כי היא ביקשה ממני לבוא" אלמוג אמר לו

"הייתי בטוח היה לנו הסכם אלמוג" רגב הזכיר לו

"אחי, קרה משהו שגרם לי להפסיק את ההסכם שלנו, ותאמין לי זה מוצדק"

הסתכלתי על שניהם, ושניהם לא ממש אהבו את כל הסיטואציה

"באו, באו נשב בסלון טוב?" ניסיתי להרגיע את כל מה שהלך

התיישבנו בסלון, אני ליד אלמוג, ורגב בספה משלו.

"אז...מה גרם לך להפסיק תהסכם שלנו" רגב שאל את אלמוג כאילו אני לא נמצאת

"ברצינות רגב, עזוב זה לא במקום" אלמוג ניסה להסביר לו

"הכל במקום כשזה מגיע להסכם לשנו, אחרי שדיברנו עליו שעות ואמרת לי שאתה מבין"

"תקשיב..." אלמוג התחיל להגיד

"רגב אולי תרגע? הוא כולה בא לכאן רק כי התקשרתי, זה לא שאתה תלית שכולה תכלת כשזה מגיע ללא להפר הסכמים" אמרתי לו

"הסכמים אה? אז ממתי שניכם הולכים מאחורי הגב שלי ומחרמנים לכם?"

הוא ראה אותנו.

לא דיברתי עם אף אחד מהם.

סגרתי את הפלאפון, ניתקתי את הטלפון, והמשכתי האלה. כאילו שום דבר לא קרה. הימים עברו יותר לאט ממה שחשבתי, והתחלתי להכנס לדיכאון אמיתי.

לא דיברתי על מה שקרה עם אף אחד. רק כתבתי. כתבתי וכתבתי וכתבתי. זה מה שעשיתי כל היום.

הציונים שלי בלימודים ירדו, חיי חברה לא היו לי, והייתי יושבת בחדר שעות, כותבת על כל דבר קטן שקרה לי, על כל דבר שאני זוכרת מהרגע שנולדתי.

הקשבתי למוזיקה המון. תוך כדי כתיבה.

חודש שלם, לא יצאתי לשום מקום חוץ מלבית ספר.

הייתי עמוק בתוך הדיכאון. מאוד עמוק.

אפילו רבתי עם אבא שלי לראשונה בזמן הזה. הייתי נסגרת התוך החדר לשעות רבות, לא יוצאת משם לשום ארוחה. לא רציתי לראות אף אחד. לא רציתי ליצור קשר עם אנשים אחרים. הדבר היחידי שעניין אותי זה לשכוח והמקום להתעניין בדברים אחרים שקעתי במחשבות של לנסות לשכוח. ספרתי את הימים, לסוף לא מוגדר.

אלמוג ניסה כמה פעמים לדבר איתי, לא עניתי לו, הבעת הפנים שלי נשארה בדיוק כמו שהיא הייתה בתחילת השיחה, ופשוט הרגשתי רייקנית

הוא היה אומר "חבל להיות ככה, בואי נעזוב את זה"

והייתי ממשיכה לבהות ברצפה, כאילו שום דבר לא נאמר.

אומללה, זה מה שהייתי.

הייתה לי מחברת לקישקושים, הייתי רושמת שם כל דבר קטן שעלה לי בראש, ורוב המחברת הייתה מלאה ב"השתגעתי" ו"מה עכשיו?"

הרגשתי חסרת שימוש, שאין לי מה לעשות.

ככה זה המשיך לכמה חודשים, ואולי זה נשמע קצת אבל זה הרגיש כמו הרבה יותר. כל יום, הייתי יכולה לספור את הדקות מרוב שיעמום וחוסר הבנה של החיים כלפיי.

אחרי כמה חודשים, לא יצאתי מהדיכאון, אבל התחלתי לחזור לעצמי.

אבא שלי התחיל לשתות את היין מהמקרר כשירדתי למטה לספר לו מה קרה ביני לבין רגב, שידע.

הבקבוק נגמר מהר מאוד, עוד לפני שהספקתי לסיים את הסיפור שלי. אני לא יודעת אם הוא היה שיכור, או רק קצת מושפע אבל בהחלט הוא התנהג מוזר

"את רוצה להגיד לי החלאה הזאת בגדה בך?" הוא שאל אותי, מנסה להבהיר את הסיפור המגומגם שלי

"כן, אבל כאילו זה בסדר....אני גם בגדתי בו במובן כלשהו..." ניסיתי להגן על רגב, כמה שאני מתגעגעת אליו

"את? מה את בסדר? כולה נשיקה וגם כן היית בטוחה שזה הוא מה הוא מבלל בשכל?!" הוא התחיל לצעוק

לחזור על כל מה שקרה ביני לבין רגב בקול רם היה הרבה יותר קשה מאשר לכתוב את הכל על דף- והתחלתי לבכות, נזכרתי בהכל, בכל מה שקרה, כמה זמן לא ראיתי אותו, כמה שהתגעגעתי אליו, כמה שהוא חסר לי

אבא חיבק אותי, והדמעות פשוט לא הפסיקו.

התעוררתי שכובה על הספה, מכוסה בשמיכה, והבגדים שלי לא היו עלי. מרוב בלבול שכחתי מה קרה לי אתמול, והיה לי כאב חזק בראש. כשמתי את היד על הראש, גיליתי שכנראה נתקעתי במשהו כי ירד לי המון דם ועכשיו הכל היה דבוק לשיער. הבטן כאבה לי, ואבא לא היה בבית.

הכוס יין שהוא שתה ממנה הייתה שבורה, והבגדים שלי היו על הרצפה.

אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה אבל לקחתי את הטלפון וחייגתי

"משטרה, איך אני יכול לעזור לך?" קול עמוק ענה לי

"נאנסתי"