לא דיברתי עם אף אחד מהם.
סגרתי את הפלאפון, ניתקתי את הטלפון, והמשכתי האלה. כאילו שום דבר לא קרה. הימים עברו יותר לאט ממה שחשבתי, והתחלתי להכנס לדיכאון אמיתי.
לא דיברתי על מה שקרה עם אף אחד. רק כתבתי. כתבתי וכתבתי וכתבתי. זה מה שעשיתי כל היום.
הציונים שלי בלימודים ירדו, חיי חברה לא היו לי, והייתי יושבת בחדר שעות, כותבת על כל דבר קטן שקרה לי, על כל דבר שאני זוכרת מהרגע שנולדתי.
הקשבתי למוזיקה המון. תוך כדי כתיבה.
חודש שלם, לא יצאתי לשום מקום חוץ מלבית ספר.
הייתי עמוק בתוך הדיכאון. מאוד עמוק.
אפילו רבתי עם אבא שלי לראשונה בזמן הזה. הייתי נסגרת התוך החדר לשעות רבות, לא יוצאת משם לשום ארוחה. לא רציתי לראות אף אחד. לא רציתי ליצור קשר עם אנשים אחרים. הדבר היחידי שעניין אותי זה לשכוח והמקום להתעניין בדברים אחרים שקעתי במחשבות של לנסות לשכוח. ספרתי את הימים, לסוף לא מוגדר.
אלמוג ניסה כמה פעמים לדבר איתי, לא עניתי לו, הבעת הפנים שלי נשארה בדיוק כמו שהיא הייתה בתחילת השיחה, ופשוט הרגשתי רייקנית
הוא היה אומר "חבל להיות ככה, בואי נעזוב את זה"
והייתי ממשיכה לבהות ברצפה, כאילו שום דבר לא נאמר.
אומללה, זה מה שהייתי.
הייתה לי מחברת לקישקושים, הייתי רושמת שם כל דבר קטן שעלה לי בראש, ורוב המחברת הייתה מלאה ב"השתגעתי" ו"מה עכשיו?"
הרגשתי חסרת שימוש, שאין לי מה לעשות.
ככה זה המשיך לכמה חודשים, ואולי זה נשמע קצת אבל זה הרגיש כמו הרבה יותר. כל יום, הייתי יכולה לספור את הדקות מרוב שיעמום וחוסר הבנה של החיים כלפיי.
אחרי כמה חודשים, לא יצאתי מהדיכאון, אבל התחלתי לחזור לעצמי.
אבא שלי התחיל לשתות את היין מהמקרר כשירדתי למטה לספר לו מה קרה ביני לבין רגב, שידע.
הבקבוק נגמר מהר מאוד, עוד לפני שהספקתי לסיים את הסיפור שלי. אני לא יודעת אם הוא היה שיכור, או רק קצת מושפע אבל בהחלט הוא התנהג מוזר
"את רוצה להגיד לי החלאה הזאת בגדה בך?" הוא שאל אותי, מנסה להבהיר את הסיפור המגומגם שלי
"כן, אבל כאילו זה בסדר....אני גם בגדתי בו במובן כלשהו..." ניסיתי להגן על רגב, כמה שאני מתגעגעת אליו
"את? מה את בסדר? כולה נשיקה וגם כן היית בטוחה שזה הוא מה הוא מבלל בשכל?!" הוא התחיל לצעוק
לחזור על כל מה שקרה ביני לבין רגב בקול רם היה הרבה יותר קשה מאשר לכתוב את הכל על דף- והתחלתי לבכות, נזכרתי בהכל, בכל מה שקרה, כמה זמן לא ראיתי אותו, כמה שהתגעגעתי אליו, כמה שהוא חסר לי
אבא חיבק אותי, והדמעות פשוט לא הפסיקו.
התעוררתי שכובה על הספה, מכוסה בשמיכה, והבגדים שלי לא היו עלי. מרוב בלבול שכחתי מה קרה לי אתמול, והיה לי כאב חזק בראש. כשמתי את היד על הראש, גיליתי שכנראה נתקעתי במשהו כי ירד לי המון דם ועכשיו הכל היה דבוק לשיער. הבטן כאבה לי, ואבא לא היה בבית.
הכוס יין שהוא שתה ממנה הייתה שבורה, והבגדים שלי היו על הרצפה.
אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה אבל לקחתי את הטלפון וחייגתי
"משטרה, איך אני יכול לעזור לך?" קול עמוק ענה לי
"נאנסתי"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
