דיכאון בלוז

חלום מס' 1: בית הקברות בגבעתיים.

אני יושב בבית הקברות בגבעתיים.יש לי נייר A4 ובעזרת האצבע אני מצייר את חומת בית הקברות, הברושים. לאט לאט מגיעים כל מני דוסים וזוג עם ילדה או משהו מתיישב על ספסל לידי.

אני משלים את הציור במהירות ויוצא מבית הקברות לכוון דרך השלום.

בחורה יפה עומדת בצומת ואני מפלרטט איתה בבדיחות הדעת. על אופנוע מגיע החבר שלה. היא חובשת קסדה והם יוצאים לכוון ת"א.

אני עולה על האופניים ורוכב אחריהם, אלא שפתאום אני מגלה שהגלגל הקדמי עושה "שמיניות".

אני יורד מהאופניים ומוצא שהמסגרת משום מה חלודה לגמרי והאופניים כבר גמורות.

עוצר ליד גדר בית הקברות. על ספסל סמוך לגדר יושבים שני זקנים.

מתחיל לפרק מהאופניים את מה שניתן. שעון, פדלים. הצמיג הקדמי הרוס כולו ולהפתעתי גם האחורי.

שני ילדים מהסוג שלא הולך כ"כ לבית ספר מסתובבים עם עגלת ברזל מהסוג שרואים לפעמים תלוי באחוריהן של משאיות שמביאות סחורה לסופר.

מכונית עוצרת לידי ומתוכה יוצאים יובל וערן טורבינר. הראשון נתן טרמפ לשני שנכנס למן שער קטן שמאחוריו דשא ושיחים גזומים בהקפדה. שלט קטן על גדר בית הקברות מבשר כי כאן נמצאת מרפאתו של איזשהו ד"ר. לא הבחנתי בכול הדברים הללו לפני כן.

יובל שואל אותי מה קרה וני מספר לו שהאופניים שלי גמורות.

הוא שואל אם אני צריך טרמפ ואני מבקש רק כמה דקות לפרק את הכבל שהולך מהשעול אל המגנט שבגלגל הקדמי. אבל שני הילדים כבר ניכסו לעצמם את שילדת האופניים. אחרי מרדף קצר אני תופס אותם. הם כבר הספיקו לעטוף את האופניים בניילון כזה שעושים איתו "שרינק" אל מסגרת העגלה.

אני פותח חור בניילון ועם סכין יפאנית חותך את המגנט ואת שארית הכבל.

ומתעורר.