נמאס לי מזה שאני מרגיש כל כך חרא עם עצמי שאני לא כותב בבלוג שלי חודשים ארוכים כי אני יודע שכל פוסט ייצא מלא רחמים עצמיים.
נמאס לי מזה שגם כשאני מנסה לכתוב דברים חיוביים אף אחד לא מגיב ואני מרגיש שגם בעולם הלא אישי הזה אני לבד.
נמאס לי לראות את כל החברים שלי נהנים מזוגיות מלבבת ולהיות לבד.
נמאס לי לקפוא ולהיות לחלוטין חסר יכולת להתחיל עם בנות במציאות.
נמאס לי לדעת שכל בחורה בעולם נרתעת מהאופציה להיות איתי, ולא להבין מה אילה שהיו עשו איתי
נמאס לי לכתוב דברים כאלה ולהתכוון אליהם
נמאס לי לחזור הביתה לבד ולבהות במסכים ולדעת שזה מה שאעשה מחר
נמאס לי מטלמרקטינג, הבטחתי לעצמי שאעשה משהו טוב יותר ואני אני שוב בנקודת ההתחלה
נמאס לי מזה שאין לי את הדברים הכי בסיסייים, להחזיק ידיים, לשים יד על כתף, להעביר את ידיי בשיער בלי שזה יהיה קריפי ו/או לא במקום
נמאס לי לראות את עצמי משמין מחדש ולקרוא את התחת בתפילה שזה ייעצר/יירד, כדי לראות שזה לא קורה
נמאס לי להיאבק בחוסר המוטיבציה שלי ובפחדנות שלי
נמאס לי להיות כזה לוזר שאני קובע תאריכי פטירה לעצמי ולא עומד בהם
ונמאס לי, אבל ממש נמאס לי, לרחם על עצמי. אבל כמו שאני מנסה לדבר עם אנשים ברחוב וממלמל
ככה אומרים לי "בוקר טוב" ואוטומטית יוצאים לי פוסטים מלאי שנאה עצמית וחפירות אין קץ. שואה לי. ממש שואה לי.
דרך אגב
תמר לן תמר לן תמר לן
אני אגיע למקום ראשון בגוגל בחיפוש "תמר לן"!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
