מה לכל הרוחות.
אנשים כותבים ספרים כל כך מטופשים. באמת. חשבתי שהחיים בתור מוכרת ספרים יהיו הרבה יותר מרגשים מזה.
גלילה רון פדר חייבת להפסיק להוציא ספרים של ג'ינג'י (או ספרים בכלל, אבל זה כבר סתם לא יפה כי די גדלתי עליה) כאילו, באמת, במוחו של כל נער שאינו מאותגר לחלוטין הייתה אמורה לחלוף כבר המחשבה ש.."רגע, הוא לא אמור להיות כבר בן איזה 90? או למות?"
וכל ספרי ה"איך תהפכו לעשירים כקורח ותגרמו לעסק שלכם לשגשג" התשובה פשוטה- פשוט תכתבו ספר אידיוטי ולא יעיל בעליל עם שם מפוצץ שיגרום למלא אנשים קשיי יום לקנות אותו בהמוניהם, ותתעשרו מכספם של האומללים.
ועוד סדרה שגרמה לי לרצות לבכות, או לצחוק, או שניהם.. "מסע מצמרר 6- נשאבים לאייפון". למה?? איך לא התנקשו בה לפני שזה קרה?!
יש לי עוד מלא מה להגיד בנושא, אבל אני סתם אתחיל לחזור על עצמי.
אני כל היום עם תיכוניסטים, וזה מוזר.
ז"א, אני לי כל כך ברירה ואני גם לא בולטת בזקנתי אז אני פשוט משתלבת- מדברת איתם על צבא ובגרויות, צוחקת מהבדיחות מורים שלהם ומנהלת דיונים על שמלות נשף וסתם על ספרים, אבל העניין הוא שתמיד חשבתי שאין הבדל בין מסיימי תיכון למסיימי צבא..זאת אומרת, ראיתי את עצמי כאותה בחורה שהייתי כשסיימתי תיכון, ובאופן מפתיע גיליתי שלא. וזה לא מתבטא רק בנושאי שיחה.
אמא שלי בטוחה שהיא הולכת למות. היא לא באמת חולה במשהו, אבל היא כל הזמן מזכירה את זה שהיא כנראה תעזוב אותנו בקרוב לטובת העולם הבא וכל מני שטויות בסגנון. וזה כל כך מעצבן אותי. למה נראה לה שאני בגיל המתאים לשמוע דברים כאלה? מבחינתי אני עדיין ילדה לכל דבר. ילדה שסיימה תיכון צבא וטיול ועוד מעט סטודנטית, אבל בכל זאת ילדה שבטוחה שאמא שלה תחיה לנצח ותהיה סבתא לנכדים ולנינים.
סבתא שלי לדעתי באמת הולכת למות. הגוף שלה מתפרק בשלבים נוראיים כאלה, ואני רואה איך כבר לא נשאר ממנה הרבה...
זה כל כך עצוב שבני אדם צריכים להגיע למצבים כאלה. להתפוררות..לפעמים אני תוהה אם לא עדיף לנו פשוט למות יום אחד, כמו שהיה פעם.
אבל אז אני חושבת על אמא שלי. אוף. מה נראה לה?!
וואו. כתבתי הרבה.
אבל הבטחתי לעצמי שעד 1 אני כבר אלך להתקלח, וכבר כמעט אחת ודקה=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
