כמעט מתתי השבוע 3 פעמים בתאונות דרכים. באופן מפתיע זה לא היה באשמתי
וזה גרם לי לתהות אם אני אמורה למות, או שפשוט...
זאת אומרת
זה הכל?
האם הדוס שאמר "שמע ישראל" ויצא מהצומת בלי להסתכל הוא מה שיקבע אם אני אחיה או אמות? או נהג המשאית שיצא מדיר קדיס וחשב שהוא נוהג במכונית "סמארט" ולא במשאית דלק עצומה/הבחורה שיצאה לעקיפה ושמה לב אליי כשכבר ירדתי לשוליים?
זהו? פשוט ככה?
כי אם כן אני ממש מאוכזבת. ואני באמת מתחילה לחשוב שאין דבר כזה גורל..
אבל איזה קשה זה לחיות ככה. לדעת שאנחנו תוצאה של התפתחות אבולוציונית, שאין אף אחד שמפקח על שום דבר שקורה פה ושכולנו מתים כתוצאה מצירופי מקרים מצערים בלבד (או התאבדות, זקנה ומחלות שונות)
אמא שלי והפריקיאדה שלה מאמינה שאנחנו מתים כשאנחנו מסיימים את התפקיד שלנו פה. מבחינה התפתחותית אישית, ובגלל זה אומרים שלוקחים את כל הטובים, זה פשוט כי אנשים שמתים הם באמת יותר מוצלחים
לפעמים עוברת במוחי המחשבה שלמות עכשיו זה לא כל כך גרוע
זאת אומרת, נכון שאני צעירה והייתי רוצה לדעת איך זה לחיות עם מישהו, ולהתחתן וללדת ילדים ולראות איך הם מתחילים לדבר, ללכת, להיות דומים לי (מה שבא קודם) לסיים תואר..
אבל החלק השני של החיים פשוט נראה הרבה פחות זוהר. זה מרגיש כל כך מדכא להתחיל להזדקן. לראות איך פתאום את כבר לא מושכת כמעט אף אחד, יש מקומות שכבר לא מתאים לצאת אליהם יותר, מקומות שאי אפשר לעבוד בהם.. מהבחינה הזאת אני ממש מרחמת על בחורות שנראות מדהים. יענו יפות ממש.. זה בטח מדכא עד אבדן.
אוי ווי, אני בת 21, מה אני מקשקשת בכלל?!
אני פשוט לא מוצאת מה לעשות בחיים.
אחות של אורן אמרה שהיא פשוט עברה על רשימת התארים באונ' שהיא רוצה ללמוד בה, ומצאה את מה שהכי פחות שיעמם אותה
אבל אני רוצה ללמוד מתוך תשוקה:(
שיט.
עוד פעם אחת בלילה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
