חצ"ס - חומוס, צ'יפס, סלט

היום החלטתי, שלא כמנהגי בקודש, לנסוע לעבודה באוטובוס.

הייתי עייף ולא היה לי כוח לנהוג.

ירדתי מהרכב הגדול תחנה אחת לפני סוף המסלול שלו.

או אז, נכנסתי לפאניקה (כמו שקורה לי בד"כ)

איפה צרור המפתחות שלי? (בד"כ זה: איפה הצרור/סלולרי/ארנק/משקפיים/קונדומים. הפעם בצרור עסקינן)

חיפשתי בכיסי המכנסיים. פישפשתי בכיסי המעיל (כי קר!) ודחפתי יד ארוכה לתוך התיק.

אחרי שלא מצאתי החלטתי להפוך את התיק. אז התחוורה לי המציאות המרה!

הבנתי שישנן 3 אופציות:

1. אני חולם ותיכף אני אתעורר בצרחות.

2. איבדתי את הצרור לפני שהגעתי לאוטובוס ואז אין לי סיכוי למצוא אותו - והלך עלי.

3. איבדתי את הצרור בתוך האוטובוס והוא לא ימצא לעולם - והלך עלי.

בחרתי באופציה 3. זו האופציה היחידה שנשאר לי בה מרחב פעולה צר ככל שיהיה.

שתבינו, מדובר בצרור ענק (יש חברים המכנים אותי "הסוהר" ולא בגלל שיש לי מגפיים מרעישות)

צרור הכולל עשרות מפתחות בגדלים שונים, שלט לאוטו, שלט לחנייה ודיסק-און-קי (מי היה מאמין שמישהו מחבר דיסקון לצרור מפתחות שלו? רמז לבת-ימים: קי)

ובכן, מלבד האובדן של מאות השקלים (רק שלט אחד עולה מעל 100 ש"ח שלא לדבר על שיכפול מפתחות נדירים) ומלבד העובדה שאני מאבד לאחרונה הכל (כולל את עצמי לדעת) ומלבד העובדה שאני אשקיע חודשיים בלשכפל את כל המפתחות הללו ושאין לי מפתח רזרבי לאוטו ולחנייה, גם המידע על הדיסק-און-קי נראה לי סודי ביותר.

הסיכוי שמישהו לא יקח לי את הצרור עם הדיסק-און-קי קטן ביתור, אבל גם אם לא...

הצרור יזרק בזמן ניקוי האוטובוס או שהצרור יאבד ב"אבידות ומציאות" אם יגיע לשם או שכמו שקורה בד"כ עם צרורות - מישהו חייב לבדוק האם זה מתאים למכוניות חונות...

חישבתי מהר והבנתי שאם אני לא אמצא אותו תוך 21 דקות, הצרור אבוד לנצח!

אין לי מושג מה קפץ עלי (כנראה היאוש של לשכפל את כל המפתחות), אבל בשבריר שנייה החלטתי על פעילות קומנדו בלתי מתוכננת בעליל.

זינקתי בריצה והחלטתי להדביק את האוטובוס האוטובוס!

אולי חלקכם מכירים אנשים שרצים אחרי אוטובוס שעזב תחנה. זה לא היה המצב כאן.

האוטובוס עזב את התחנה עוד לפני שחשדתי שמשהו איננו כשורה.

אחרי הפישפוש הרציני בכיסים והפיכת התיק - האוטובוס היה רק שובל באופק!

רצתי כאילו ששרית חדד רודפת אחרי והספקתי אפילו לרשום את המספר שלו (לא זה מאחורה, זה מהצד! שתבינו את הריצה המטורפת!)

מי שראה מי ששמע, אנא דווחו למשטרה: אוטובוס 245455

האוטובוס המשיך לתחנתו האחרונה ואני בריצה קלה אחריו (חשבתי שאני מת בדרך).

נכנסתי למתחם החנייה הענק שלו עליתי 3 קומות והגעתי למודיעין.

שם כמובן הפנו אותי לסדרן בחלון בצד השני של התחנה.

כמובן שלא היה שם חלון או סדרן.

הטרדתי סדרן משנה (תתפלאו אבל יש דברים כאלה!) והוא שלח אותי לצד השני של התחנה.

הרגשתי מעט חסר אונים (בא לי לבכות/למות/להדרס ע"י אוטובוס - עדיף 245455!)

החלטתי לעשות מעשה(סטרייק טו, נראה לי שאומרים!) והתפרצתי לרציפים.

עקפתי תורים של עשרות חיילים שמחכים תוך שכולם מסתכלים על חוצפתי כי רבה.

המשכתי לעבר חניית האוטובוסים והתחלתי לתחקר את העוברים והשבים (בעיקר את העוברים כי אין שם שבים). סדרן אחד שמע על חזרתו של 245455 (כבר הגענו לכזו קירבה שכבר אפשר לקרוא לו בשמו הפרטי!)

הוא הפנה אותי לצידה האחר של החנייה. שם חיכה סדרן אחר מאחורי אוטובוס איימתיני (טוב הוא היה רגיל, אבל צריך קצת דרמה!).

שאלתי אותו לגבי 245455, והוא שאל "מה אתה צריך?". אמרתי לו "יש לי הרגשה שאיבדתי את צרור המפתחות שלי על האוטובוס הזה..."

הוא בנונשלאנטיות שאיננה מאפיינת סדרני אוטובוסים, שלף מכיסו דבר מה.

כן... הדבר הזה היה הצרור האהוב שלי! (אני קורא לו מוקי!)

ומאז מוקי ואני מחוברים ביחד! (מישהו ראה את המפתחות שלי במקרה?)

(יש כאן גם משל נחבא לגבי נחישות, אנא ילדים עיזרו לדוד ג'קי לזהות אותו)