חצ"ס - חומוס, צ'יפס, סלט

דבר ראשון, אני רוצה לשתף אתכם מדוע החלטתי לכתוב את הפוסט "הטאו של בו!" (המליצו לי לקרוא לו "התאי של בו!" [מלשון תאילנד] - כמה שנונים הם קוראיי! משה קבל ח"ח..)

ובכן, כתבתי אותו בהשראת הפוסט הזה מאת "הרווק".

חשבתי לעצמי: איזה פראייר, מי עוד אתה מכיר שהוא כזה פראייר? אה... טוב, זה אני.... נו, בוא נפרסם משהו שלא ירגיש שהוא לבד (פראיירי כל העולם התאחדו?)

דבר שני, רציתי להגיד לכם שיש לי, לצערי, עוד הרבה סיפורים מהסגנון (לא שלו! שלי!). הכל אמת. הכל זה דברים מוזרים שקרו לי. או שאני עשיתי לאחרים :) אני אשתף אתכם הקוראים בחיי "הלכאורה" מעניינים בהמשך דרכי.

מאי ל' חושבת שיש לה חיים הזויים - זה שם בפסקה האחרונה. אין ספק שהבחורה הוזה. :)  (תקראו קצת, תבינו...)

זה שאדם הוזה לא עושה את חייו הזויים. כמו שאדם מסטול לא עושה את חייו ממסטלים...

אני מאחל לה בהצלחה, וחיים יפים! (יו! תראו איזה צבעים!!!)

דבר שלישי, הבאתי לכם אותה בסיפור לכבוד ה1 באפריל, כמו שהרווק כותב על כיבושיו המעניינים.

אני מביא בעוד סיפור קורע לב! והפעם: "כיצד צובעים את שיערם של אנשים צעירים בלבן - בלי ידיים!" (תשכחו מהרעיון הטיפשי הזה, חרמנים סוטים שכמוכם!)

סיפור שהיה כך היה. כרגיל, הכל באמת קרה. שמות האנשים בסיפור הזה שונו כדי למנוע זיהוי (האמת, כי זה יותר מצחיק בשביל ה1 באפריל)

 

(הינה מתחילים... שיו, איזו הקדמה ארוכה, טוב שהוא סתם כבר ת'פה)

 

שוקי, היה חייל מעצבן. חייל שכולם אהבו לראות מתלונן (אולי "התרגלו לראות" יותר מתאים...). הוא בכה בשמירות. הוא התבכיין במטבחים. בתורנות חמ"ל היה מתקשר לאוגדה ומבכה על מר גורלו על כתפיה (החסונות! יש להדגיש) של פקידת המבצעים האוגדתית (שלא שמה עליו או על גדודו המסריח). בקיצור, "דמעות שוקי" זה מושג שהומצא עליו.

הוא תמיד קיבל יותר תורנות מטבחים מכולם, יותר שמירות ויותר תורניות חמ"ל. וככל שהוא קיבל יותר הוא בכה בקול רם יותר. תמיד הסבירו לו שהוא מקבל את מנת חלקו ולא יותר מאחרים. זה מעולם לא היה נכון. טחנו לשוקי ת'תחת...

וככל שהוא התלונן יותר, ככה הוא קיבל יותר תורנויות.

מין מעגל אכזרי שכזה שנמשך שלוש שנים (כמעט!)

 

ובכן, זה נראה לא הוגן במבט ראשון (וגם שלישי). אבל היתה לזה סיבה:

 

כששוקי לא התבכיין אז הוא הציק. כשהוא לא היה בתורנות או שהוא ישן (לפעמים גם כשהוא ישן!) אז הוא היה מוצא דרך להתחכם עם נהגי הגדוד. עם חיילי החימוש בעלי האי-קיו החד ספרתי, עם מש"קי התחזוקה, שידעו לספור עד 20 (הם הלכו יחפים) ועם תום דק, בחור שנספר לכם עליו בהזדמנות אחרת...

כששוקי הציק, המג"ד היה הולך בגדוד עם קסדה וחגור מלא (הוא לא באמת פחד, זה היה רק ליתר ביטחון... באמת! ככה *הוא* אמר!)

שוקי היה מטרידן סדרתי. כמו רוצח סידרתי, גם הוא היה משאיר עקבות בשטח.

לדוגמא, הוא נעל את קבוקי, נער המים הסטרילי של הגדוד, במקלחות, תוך שהוא מכבה לו את המים הקרים בבת אחת.

 

האמת, היה בחור טוב השוקי הזה. רשע גמור, אבל בחור טוב.

שוקי היה פירומן כמעט כמו שהיה מטרידן: (פירומן, למש"קי התחזוקה שבינכם, זה אדם שאוהב להתעסק עם אש)

הוא היה נוהג לקחת פחית של חומר דליק (כמו הפחית של ה"ריח הטוב לשירותים") ובעזרתה ובעזרת מציתו האהובה -מיצי, היה רושם את שמו על כל דבר... דלתות, קירות, מכשירי טלפון, אנשים.

הוא לא אהב מעשנים (כמעט כמוני!) אז הוא המציא את "נקמת הפירומנים":

אנשים חביבים היו נוהגים לשכוח את קופסת הסיגריות שלהם בחמ"ל. הוא היה מוציא אחת או יותר ומחזיר אותן יותר מאוחר (לאותו שכחן או לשכחן הבא בתור). הוא היה מחזיר את הסיגריות אחרי שהוא היה מטפל בהן קצת:

1. הוא הוציא מהסיגריה את הטבק והכניס באמצע שלה *דשא* שהכלב של הגדוד השתין עליו. הוא היה מכסה את הדשא בטבק שהוא הוציא. בואו נגיד שמי שמעשן נובלס, לא הרגיש הבדל...

2. הוא היה טובל את הסיגריה בחלב במשך הלילה. עישון של סיגריה שהוטבלה בחלב תגרום גם לבעלי קיבה חזקה במיוחד להקיא את נשמתם לבורא. חייל אחד אושפז, השני חיו ניצלו - הפסיק לעשן בבת אחת!

3. כשנגמר לו הגז במצית האהוב (תזכורת: מיצי), הוא נהג לצפות סיגריות אבודות בתרסיס הדליק האהוב אף הוא. התוצאות לא אחרו לבוא. כוויות מדרגה שנייה.

4. הוא היה מרוקן כדורי 5.56 מילימטר מאבק השריפה שלהם. ילדים, אנא נחשו אבק שריפה מכמה כדורים הוא היה מצליח להכניס לסיגריה אחת?
אני אומר לכם, הבחור נראה נורמלי במבט ראשון!

 

זה שלא שמעו כלום בחדשות זה רק כי צה"ל מטייח. (2 אנשים נכנסו לבית חולים רק מסעיף 4)

5. הוא פתח אטב נייר, יישר אותו, קצץ אותו והכניס אותו לתוך סיגריה.
כשפקידת החימוש החביבה, הדליקה את הסיגריה, בגלל החום כל הטבק נדבק לאטב ונשארה סיגריה כזו:

זה אמנם לא עשה שום נזק פיזי קבוע (אני שומע אכזבה?) אבל  הפקידה שעישנה את אותה סיגריה, ניסתה לאפר אותה זמן רב.

 

היא ניערה אותה חזק, ועשתה "פו" כמו שרק חימושניקיות יודעות וכלום! היא התעצבנה קשות וקיבלה התקף.

באותו היום, היא נשבעה לקב"ן, שהיא איבדה את היכולת שלה לאפר סיגריות (!). וללא סיגריות אין היא יכולה להמשיך לשרת ואין עוד טעם לחייה.

 

כעבור שבוע היא שוחררה מהצבא. נו, אז נכון שיצא גם קצת טוב מפעולותיו של שוקי... (אחת השתחררה, אחד נגמל מסיגריות. אבל באיזה מחיר???!!!)

 

6. למפקד הישיר (והקירח) של שוקי קראו בודי (כמו בוגי, אבל עם ד'!) וזאת בגלל שהוא נראה כמו בולדוג. בודי היה מעשן כבד ושוקי שנא אותו אולי הכי הרבה מכולם-בעולם (הוא זה שהיה אחראי על התורנויות! האם זה צירוף מקרים בלבד? אי דונט ט'ינק סו...).

 

יום אחד, שוקי שיחק עם המצית שלו. יש כזה מתג במצית שמאפשר הגדלה או הקטנה של הלהבה. שוקי "פרץ" את המצית. (למיצי שלום!)

 

הוא שיחרר את המתג עם מברג ויצר להבה כזו: (רק הרבה יותר גדולה!)

 

בודי יודע ששוקי לא מעשן. והוא גם יודע שזה יעצבן אותו אם הוא יעשן לידו.

הוא גם מכיר את מיצי. (מי לא?) והוא יודע ששוקי תמיד מסתובב עם מצית.

דווקא בשל כך,בודי ביקש ממנו אש. (באותו היום!). שוקי אמר לו שאין לו אש. בודי ידע ששוקי משקר.

בודי התעקש, ושוקי אמר לו שלא כדאי לו.

אחרי הפצרות רבות ניאות שוקי לבסוף.. (וינק וינק) (בואנ'ה, הבודי הזה חתיכת עצלן, לך תשנורר מצית ממישהו אחר!)

הוא התכופף לעבר המצית, שאף את הסיגריה ואז הצית את מיצי האהובה. הלהבה הארוכה שיצאה מהמצית חרכה את גבתו (ביחיד) של בודי, והגיעה עד לראש המצח (משחק מילים קטנטן). הצלקת נשארה עד היום. 

 

הוא לא היה רק פירומן:

שייקה, בחור בעל קול עמוק מקולה של טובה (לא טובהל'ה, כלי הנגינה!), עמד יום אחד בטלפון הציבורי*. עמד ודיבר בקולו הרגיל לתוך השפורפרת (או במילים אחרות: "צעק והבריח מרחוק מטוסי אוייב"). שוקי, שחשב שהבחור מעט מתלהב, החליט לצנן אותו: הוא רוקן עליו מטף שפג תוקפו. (בודי אמר לו להיפטר מהמטף אז הוא ביצע פקודה כמו שרק שוקי יודע!)

 

 

ובכן, אתם מבינים שזה הגיע לו. סוף מטריד לנקמה:

שוקי למד בבית ספר מקצועי. כששוקי התגייס, (כך הוא התוודה לפני יום אחד) הסבירו לו בבקו"ם שאם חס וחלילה הוא ישרת במקצוע שאותו למד, הוא יהיה חתום על שנה ורבע של צחוק וקבע. (לא בדיוק במילים האלה, את החרוז אני המצאתי)

 

למזלו הרב, זרקו אותו לקרבי ועניין הקבע נשכח מהצבא ואותו איש מקסים סבל במשך שירותו עד אותו יום גורלי במשך שנתיים, 11 חודש ושבוע. 

יום לפני שיצא לחפש"ש (חופשת שיחרור, לבנות השירות הלאומי שביננו ולמשה המשתמט) הוא קיבל שיחת טלפון מטרידה לחמ"ל בו ישב (בתורנות כמובן):

 

רונן: "שלום, שוקי?"

שוקי: "כן, מדבר"

רונן: "מדבר רונן, ממדור הכנה לקבע בשלישות הראשית. לא קיבלתי את כל הטפסים שלך חתומים."

שוקי: "מזה??" ("מה זה?" בצעקה)

רונן: "שוקי, זה לא זמן לבדיחות. בעוד שלושה שבועות אתה נכנס לקבע והטפסים שלך מזמן כבר היו אמורים להיות פה!"

שוקי: "בסדר... איציק תפסיק לעבוד עלי... אני מזהה אותך."

רונן: "שוקי, תתקשר אלי לטלפון הבא בשלישות הראשית אחרי שיהיו לך כל הטפסים מוכנים" ("רונן" מביא לו מספר מטכלי שהקידומת שלו בשלישות הראשית!)

 

שוקי, מתקשר...

רונן: "רונן, מדור הכנה לקבע שלום."

שוקי: "אה זה אתה...?"

רונן: "שוקי?? זה היה מהר..."

שוקי: "אתה בטוח שאני חתום קבע? אני לא חתמתי על כלום!"

רונן: "שוקי, זוכר שבבקום החתימו אותך?"

שוקי: "אה! אבל זה תקף רק אם הייתי משרת במקצוע! לא שירתתי במקצוע, טחנתי 3 שנים כמו כלב!"

רונן: "יש לי כאן מסמך של הקצין הישיר שלך, דוד סמוחה, המאשר ששירתת תחתיו כחייל מקצועי. בנוסף יש כאן מסמך נוסף של השליש הגדודי, סגמ אליה ורשובסקי, שחותם על ידי המג"ד שלך, סאל בן-דוד, שמבקש לממש את ביצוע הקבע שלך באופן מיידי." (כל השמות כמובן נכונים!)

שוקי: "אתה צוחק איתי, נכון?" (שומעים כבר אותו מתחיל להתעצבן...)

רונן: "תשמע, דבר עם השליש שלך, הוא כבר יסביר לך את כל התהליך. תתקשר אלי כשתגיע לשם עם הטפסים מוכנים"

 

כמובן, שהשליש הוכנס בסוד העיניין וגם הוא רצה להתנקם בשוקי. (כמו כל האוגדה וכמה אוגדות אחרות, וזה רק בצבא ישראל!)

שוקי השאיר אחריו שובל אבק (כמו הRoadRunner) וטס למשרד השליש.

 

השליש הסביר לו, שהוא אכן חתום לקבע. לצערו של השליש (דמעות שוקי?), שוקי לא יוצא לחופשת שיחרור מחר משום שהוא לא משתחרר אלא משנה את סוג השירות שלו מסדיר לקבע.

 

שוקי מתעצבן על השליש חסר-התכלית, ומתקשר לרונן ממדור הכנה לקבע.

רונן: "רונן, מדור הכנה לקבע שלום"

שוקי: "איך אתם עושים לי את זה???" ממרר שוקי בבכי.

רונן: "צר לי, אלו נהלי הצבא. לא נורא. עוד שנה ומשהו אתה בחוץ!"

 

שוקי מנתק בעצבים וזורק את טלפון של השליש על הרצפה ובועט בו. (כך סיפר לי השליש, לטלפון שלום. כמו המצית, אף טלפון לא נפגע כתוצאה מכתיבת/התרחשות סיפור זה)

 

שתבינו, הבחור חלם על רגע השיחרור שלו מהיום שהוא נולד. (המוטו ש שוקי בזמנו היה "שוקי לחופש נולד יותר מרון ארד")

ככל שהבכי שלו התחזק, ככה התחזקה הכמיהה לשיחרור המתקרב ובא!

 

אתם צריכים להבין מה הוא הרגיש באותה שיחת טלפון. כל עולמו חרב עליו...

 

אני מתקשר לשליש. השליש מרים את הטלפון (מהרצפה!) אני שואל אותו: "אפשר לדבר עם שוקי?"

 

השליש אומר לשוקי: "החברים המפגרים 'שך רוצים לדבר איתך". שוקי מרים את השפורפרת:

 

"כן...?" הוא אומר בעצבנות.

אי מייל: "נו, אז רונן מהשלישות דיבר איתך?"

שוקי קולט! הוא מזהה את הקול עכשיו. הוא מבין שעבדו עליו. ביג טיים!!!

שוקי: "אני לא יכול לדבר עכשיו, אני עצבני אש!"

 

הוא מנתק את השיחה.

סוף סוף מישהו התנקם בו בשם יחידות צה"ל השונות.

 

שמעתי שהוא חזר לדבר כבר אחרי יומיים, ושאחרי 3 ימים זה כמעט עבר לו.

דיברתי איתו אחרי שנה. הוא לעולם לא ישכח לי את זה.

ככה יעשה לאיש!