חצ"ס - חומוס, צ'יפס, סלט

יו!
מ' ועבדכם חזרו מחופשה מפרכת בטורקיה.

(אפשר גם להגיד תורכיה וכדי לא לקפח אף איות אני אקפיד בצורה מוגברת על שימוש הן באיות הראשון והן באיות השני.)

אני מקדיש פוסט זה לקוטר שכן פוסט זה נכתב בסגנונו הקוטרי.
(למרות שאישית אני שמאוד מאוד נהנתי!)

טסנו ללא ידיעתי המוקדמת בחברת פליי-איר (והינה עוד קישור)

זו חברת צ'רטר טורקית על כל המשתמע מכך.

על דלת המטוס היו הוראות באנגלית וביפנית "איך לפתוח את הדלת".

והרי ברור שכל הנוסעים לטורקיה הם דוברי יפנית או אנגלית (על האנגלית בהמשך...)
איפה בעברית? הרי רוב הטורקים או המטיילים בתורכיה דוברי שפת הקודש המה
ואף יותר חשוב - פלי-אייר ביפנית זה פרי-איר כל תינוק יודע
ואכן הרגשתי כמו פרייאר:

דבר ראשון, הטיסות תמיד תמיד איחרו - הולך בשעתיים וחצי וחזור... כמה מפתיע - גם בשעתיים וחצי
האיחורים נראו מאוד מתוכננים ואף אחד לא התרגש מהם.

דבר שני, העלייה למטוס נקראת בורדינג.
אנשים עומדים בתור(כיה!) ונותנים את כרטיס העלייה למטוס לדיילת שמעבירה אותו במכשיר שקורע אותו ומותיר ממנו שובל.
שובל זה נמסר לניטוס המוטס (נו... זה שטס!) וזה עולה איתו למטוס.
משך הזמן: 25 דקות למטוס בגודל בינוני
העלייה לטיסת פרייאר נקראת בורדינג תורכי .
בבורדינג טורקי, כולם נדחפים ללא תור זורקים את כרטיס העלייה על הדיילת (היא המכשיר המתוחכם שקורע את השובל) והיא דוחפת אותך במהירות למטוס.
משך הזמן:7 דקות למטוס בגודל בינוני.
לאווירון בגודל שלנו: דקה וארבע-עשרה שניות.

דבר שלישי, איך יודעים שאם שותים לא טסים ואיך יודעים שזה מה שעשו בפריאר?
(וזאת למרות שאלכוהול מחולק חינם בטיסה והסיכוי לכך שהמשטרה תבקש שתעצור בצד הוא די נמוך...)
אז ככה:
כשהייתי קטן כל טיסה שנחתה בישראל - התלוו לנחיתה מחיאות כפיים סוערות.

עם השנים המחיאות שככו.

אולם בטיסה הזו, פעם ראשונה בחיים שלי שאנשים מחאו כפיים בנחיתה בארץ זרה.

אולי זה בגלל שהיו 3 הפסקות חשמל באמצע הטיסה (אחת מהן מתוכננת!)

אולי בגלל שכשהנהג (יש אפילו שיגרסו טייס) הוריד גלגלים לקראת הנחיתה נשמע בום על קולי.
הוא ניסה להוריד גלגלים  שוב. ושוב נשמע בום (כאילו המטוס גירד את הרי הטאורוס והשאיר קצת גלגלים מאחור)
אולי בגלל שהוא נחת עקום והתיישר לקראת המסלול 6 פעמים
ואולי פשוט פרץ ספונטאניות של אהבת האדם או הקשבה משותפת לשיר דאנס שלא יכול להשאיר אותך אדיש.

דבר רביעי, הסנדביץ' שחולק באוירון היה בגודל 7.5 ס"מ. (טוב שהוא היה קטן - הוא היה ממש מגעיל)
נראה כאילו הנוסעים בכיוון ישראלה לא רצו אותו באמת, והחזירו אותו (ואני לא יכול להאשים אותם)
הוא היה מלוח ברמות קשות - והדיילות עשו פרצופים (עם שפם! טורקיות או לא?) כשביקשתי כוס מים רביעית (ואני ידוע כשונא מים)

לעניין המלון:

שיכנו אותנו בחדר 2221 - ממש לידנו היה חדר 2222!

אני ידוע כאוהב מספרים מיוחדים וזה כמעט גרם לי לקנא!

אין לי הרבה חווית לספר (הוטל על ידי מ' איסור פירסום על הטובות)
אבל החוויה הכי טובה שאני מורשה לספר היא חווית האוכל:

באול-אינקלודד (הכל כלול) כמעט הכל כלול.

אפשר לאכול כמה שרוצים ומתי - דבר שהתברר כחיובי אחרי שהטיסה שלנו התאחרה בהמון שעות והרווחנו חינם עוד ארוחת צהריים וערב! יהי!

אמרתי שאני אדבר על האנגלית שרשומה על המטוס.

זו הפעם האחרונה בה נתקלתי באנגלית כל הנסיעה:

הם לא מבינים מילה באנגלית, למרות שהם די טובים ב תורכית, גרמנית, רוסית ואיטלקית!

היה לי קשה לדעת, איפה נמצא כל דבר או אפילו מה השעה! לא טרחתי לברר איך היפנית שלהם...

שלא תבינו לא נכון, אול אינקלודד ושירות מצויין זה נשמע חיובי, אבל יש לכך עלות: התורים
התורים היו קשים מנשוא. אני באתי לנוח מישראל ומקבל אותה ישר לפנים!
אז נכון...
לא נדחפו הרבה בתורים והיה מכות רצח רק פעם אחת (וגם זה היה בין תורכים)
אבל למדתי לעמוד הרבה בתור

תור למקלחות

תור לפאנקייקס
תור לסטייק כבד (יאק - לא ידעתי שזה כבד! זה נראה כ"כ טעים)
תור לסטייק דג (שהסתבר כמאוד מלוח - 6 כוסות מים!)
תור לקבלה
תור לאינטרנט חינם
תור לגלידה
תור לצ'יפס

תור לפיתה הדרוזית/תורכית
וכשאתה מגיע לסוף התור, טבחית הפיתה (זקנה בת 102 עם 2 שיניים) שואלת אותך מה אתה רוצה בתוך הפיתה. גם אם נניח שהאנגלית היא שפת האם שלה, אמא שלה כבר מזמן מתה.

תמיד קיבלתי הפוך ממה שביקשתי בפיתה, אני חייב לשייף את התורכית שלי (לא אמרתי טורקייה! ומ' בכלל לא תורכייה!)

בקיצור, רוב החופשה מחוץ לחדר התבזבזה על לעמוד בתור (ואז הבנו שעדיף להשאר בחדר! ויפה שעה אחת קודם [אפילו שעתיים])

בסוף החופשה החלטתי לקנות את זה במלון (למרות המחיר המזעזע)

ואז חזרנו לארץ:

הטרמינל הטורקי הוא בעצם מחסן - האנגר כזה. לו היו חושבים על זה אצלנו היו מצליחים להרים את נתב"ג 2000 בזמן!

הייתי כ"כ עייף בטיסה חזרה, והגויים הרעים תפסו את כל מקומות הישיבה.
נאלצתי לרדת לזנות - המתנתי לטיסות של אחרים שיטוסו ויפנו את מקום מושבם.

אתם כבר חיכיתם פעם לטיסה של אנשים זרים רק כדי שילכו?

הפוסט נהיה נורא ארוך אז נסיים בשאלה למחשבה:
יש את הסרט החדש על הרוצחים השכירים "מר וגב' ג'ונס"

אז מה יותר נורא?
זה שהם נשואים (כבר סוף רע לסרט) או זה שרוצחים שכירים הם סה"כ עוד סוג של שכירים, ומביאים בסוף החודש תלוש?

האם הם קורבן עתידי של ביבי? גם שכירים וגם עם הכנסה גבוהה? האם על זה יבוסס הסיקוול?