חצ"ס - חומוס, צ'יפס, סלט

אשתי חייבת לנקות לפני העוזרת. מה-זה חייבת? גם לסדר זה חובה!

לעיתים שוכחים מי עוזר למי... (לעיתים= מתי לא?)

למה הדבר דומה?

לחתוך סלט עבור המבשלת.

לפרק את המנוע עבור המוסכניק.

ויש עוד הרבה דוגמאות מופרכות לא פחות!

על כן:

"לא בבית ספרנו!" הודעתי בגאון!

ועכשיו הגאון מחפש מקום לישון... מלון?

(מלון לא - כי אז החדרנית תדרוש ממני שאקפל את המגבות...)

השבוע החליטה מ' לאסוף את הפקלעות ואת הוריה בתא המטען, ביחד עם הבן והבעל (זה אני) ולארגן חופשת חג שבועות מקוצררת בבית אורן.

נתתי לה את ברכת הדרך/"סעי! המפתחות בפנים", עד שהבנתי שאני הנהג המיועד למשימה.

במאמר מוסגר:

על מי אני עובד? אני תמיד הנהג המיועד. למעשה זהו היעוד שלי בחיים!

לאחרונה, אני מרגיש קצת כמו נהג מונית. נוסע צפונה ודרומה ברחבי הארץ.

חבל שאני לא מקבל על זה תשלום ועוד צריך לשלם על הדלק בעצמי.

<\סוף קיטורים>

<בינתיים!>

הרעיון שמאחורי הנופש בבית אורן היה פשוט: קצת מנוחה להורים יגעים, עם עזרה חיצונית להמשך ההקלה. בבחירת המיקום שלטו רק 2 שיקולים: תקציב מוגבל בשל צרכים לא מרובים, ונוף יפה.

יצאנו בערך בצהריים ביום ערב שבועות לדרך. עצרנו גם לאכול/לנוח/להשתין בדרך.

אפשר להגיד שהנסיעה עברה עלינו בנעימים (לפחות על מי שלא נהג)

כשנכנסנו לבית הארחה נפרש בפיננו כל הטוב של הקיבוץ: בית הארחה בית אורן - דלפק הקבלה.

דלפק הקבלה היה בהחלט מפואר, למרות שלטעמי היה חסר בו הפעמון לקרוא לשירות. אחרי מספר קריאות "יש מישהו בבית?" הגיח משום מקום (יותר שום מקום מבית אורן!) אדם עם ריח עז של סיגריה. האדם ביקש מאיתנו למלא 2 טפסים מלאים כאילו האינטרפול כל כולו מאחורינו.

ואז הוא בחן אותנו: "אתם יודעים כמה לשלם?".

בנונשלאנטיות אופיינית שיקרנו: "כן, בטח!".

והוא המשיך והקשה: "כמה?"

בלי להזיע גם אנו המשכנו: "כרגיל!"

זה עבד עליו, והוא חייב אותנו בסכום נכבד.

למעשה אולי זה לא עבד עליו, אלא הוא עבד עלינו.

זאת כנראה לעולם לא נדע!

הוא נתן לנו מפה מדוייקת להגעה לביתן 500: תרדו פה, תקפצו פה, דלגו בחינניות מעל התנינים פה, כאן הבריכה וכדומה.

הוא הסביר לי איך להשאיר את המפתח בתיבת ההחזרות כי "בערב חג ובחג אין בקבלה נפש חיה".

"ואם יהיו בעיות בחדר?" הקשיתי.

"לא יהיו בעיות. למה שיהיו בעיות?"

איך שהוא מסיים את המשפט, מתקבלת שיחה מחדר 414, על כך שאין מים. הנציג מרגיע אותם בטלפון ותוך כדי שהוא איתם בטלפון מתקבלת עוד שיחה שבחדר 621 הטלויזיה לא נדלקת.

הבן אדם ב2 קוים ולא יכול לדבר איתי. את השיחה השלישית הוא כבר לא הרים. בכל זאת רק בן אדם אחד. והוא גם צריך לענות לטלפונים, גם לחייב בכרטיס אשראי, גם להדריך הגעה לחדרים, גם לתקן טלוויזיה, גם אינסטלטור. ועוד 5 דקות הוא הולך הביתה כי ערב חג.

כרגיל, שום נורות אזהרה לא נדלקו לי.

מדהים, פולנים ככל שנהיה, בנופש שום דבר לא חודר פנימה (אני חושב ש-מ' טוענת שגם ביום חול, אבל נראה לי שהיא טענה את זה בנופש, אז לא שמתי לב)

למה שתהיה לי בעיה בכלל עם החדר? אני בחדר 414? בחדר 621? לא! אני בחדר 515!

שם אין בעיות, בעיקר אם אתה בת יענה!

אחרי שמילאנו אחר ההוראות של הבחור בקפדנות (לא האכלנו את התנים, דפקנו 3 פעמים על גזע העץ בחצר וכו') הגענו כמובן ליציאה של הישוב.

כך למדנו ילדים את ההבדל בין ההוראות מדוייקות להוראות נכונות!

מצאנו ילדים חביבים שהסבירו לנו היכן באמת נמצא החדר שלנו (הינה פה מימין), ואחרי שנסענו על כמות באמפרים  בגובה של משאית קטנה, הבנו שבית הארחה איננו ההכנסה העיקרית של הקיבוץ אלא מוסך הקיבוץ.

אם תשאל אדם מהישוב (שם הישוב: בית אורן) מדוע קוראים לביתן 500 "ביתן 500" לבטח הוא יגיד לך ששם שוכנים החדרים מ500 עד 599.

אם תשאל אותי מדוע קוראים לביתן 500 "ביתן 500" התשובה היא יותר נכונה: הוא נבנה ב500 לפנה"ס.

אשתי שלחה אותי לראות את החדר. חזרתי אליה עם הבשורה: "החדר ממש מזכיר את חו"ל."

"ממש כמו בשוויץ?" קפצה אישתי. "לא, יותר כמו דרום אפגניסטן!" ניסיתי לצנן את ההתלהבות.

אפשר להגיד שהחדר היה מינימליסטי, יותר נכון להגיד שהוא היה מיני. אין צורך במילים כה ארוכות.

דבר ראשון שמגלים כשמגיעים לחדר חוץ מהריח המוזר ששרר בו, והעובדה שהדלת לא נסגרה (אלא רק בעזרת מפתח ו...פטיש) הוא התאורה המרעננת:

יש פלורסנט אחד, ו2 מנורות קריאה בצידי המיטה.

מנורות הקריאה הן למעשה עוד 2 פלורסנטים קטנים.

למעשה, הייתי צריך להביא פנס מהבית.

שיחה קצרה לקבלה העלתה סוגיה מעניינת: האם הבחור בקבלה כבר הלך או שאני הוא המטלפן השלישי?

לידיעת הקוראים: שיחה באורך 0 עונה על הדרישות של שיחה קצרה.

טוב, אז אין דבר שעושים פולנים יותר טוב מאשר לשבת בחושך ולבכות. רציתי צימר בבית אורן וקיבלתי קראווילה של מחתרת בת עין. (בית אורן - בת עין. יש להודות שזה נשמע דומה!)

בקושי הזלתי דמעה, שתיים שלושים, וכבר הגיע העת לארוחת הערב. והערב בתפריט: ארוחה חלבית בעלות מירבית.

מה שיפה הוא, שבביתן 500 אין מעלית. אמנם יש ההמצאה הזו "מעלית" כבר הגיע לאיזור, אך בשל תיכנוני בנייה (או שמא ליקויי בנייה?) אין בביתן אפשרות להוספת מעלית.

אם לא ראיתם זוג הורים מעלים עגלה עם ילד במדרגות לולייניות, לא ראיתם לוליינות בחייכם!

אמנם חשבתי לעשות מעט כושר במהלך הנופש, אך לא זו היתה כוונתי!

תקראו לי תמים, אבל אנחנו כנראה הראשונים בארץ שיצאנו לנופש עם הילד...

שאלה שעלתה בראשי תוך כדי לוליינות היא: "האם נקבל עזרה מאנשי הקיבוץ הנחמדים?"

התשובה שחלפה בראשי אחרי "כמעט נפילה" עם עגלה+ילד+אישה: "קדחת!"

כגודל העליה, כך גודל הירידה:

מדהים כמה הרבה אפשר לדרוש על כל כך קצת. ביצה קשה, בורקס, ולחם עבש לא עולם 70 שקלים גם ברוסיה!

נראה לי שהרעיון הבולשביקי שכל אדם יתן כפי יכולתו ויקבל כפי צרכיו לא צריכים לחול על אורחי הקיבוץ. (עלק אורחים, שילמתי על זה כסף!)

באגף השתייה קלה דרך אגב, היתה אפילו בחירה: מים מהברז, או מיץ בטעם צהוב.

היות ולמים מהברז היה טעם לוואי חזק ביותר של ברז, נאלצתי לשתות משהו צהוב שאמנם בא מאותו הברז, אך טעם הלוואי התחבא היטב בצהוב הצהוב הזה. 

מעולם לא היה מאמץ רב כל כך, בשביל מעט כל כך. כאופטימיסט מושבע (נשבעתי להפסיק) אפשר לראות בזה דבר חיובי: הוצאתי המון קלוריות בדרך למעלה, הרבה יותר מהקלוריות אותן ספגתי בצורת שמן בורקס. (לידיעת המוסכניקים לעתיד: שמן ברקס עושים משמן בורקס)

לא יכולתי להתאפק כבר להגעת ארוחת הבוקר. וחבל שלא התאפקתי.

את הבוקר פתחנו בשעה 5 בשיעור טאי-צ'י קולני שהחליטו להעביר מתחת לחלון שלנו. נוף שווצרי אמנם לא נשקף מהחלון אך בהחלט היה ניתן להנות על הבוקר מחבורה של זקנים מותחים איברים (ולא תאמינו כמה שאיברים זקנים יכולים להימתח!)

היות והדרישות שלנו היו מועטות: תקציב לא רב ונוף, אני חושב שכבר ניתן להכתיר נופש זה כהצלחה כבירה.

הארוחה בבוקר, היתה דלה יותר מארוחת הערב, דבר שלא האמנתי שאפשרי.

אם חשבתי שהמוסך היה מקור הפרנסה של יקירי המקום, כנראה שזו המרפאה המקומית, שמטפלת היטב גם בקילקולי קיבה, גם באנשים שעגלות ילדים נפלו עליהם וגם בילדים שעגלות זקנים נפלו עליהם.

מעניין באמת איך זקנים או אנשים עם קלנועיות מסתדרים בקיבוץ הזה? אולי לעת זיקנה הם, כמנהג האסקימוסים שולחים את זקניהם על קרחון לשוט באמצע האוקיינוס. נראה לי שהם משתמשים בקרחון המודרני: בית אבות.

אחרי שסיימנו את "ארוחת הבוקר", ארזנו הפקלעות ויצאנו לדרך, שחו"ח לא ניתקע שם בטעות בארוחת הצהריים.

עכשיו כל מה שאני זקוק לו זה נופש כדי לנוח מהנופש האחרון.

בית אי מייל

לשם ההגינות אני חייב להגיד:

אני מניח שאם הייתי מגיע לנופש בבית אורן מייד אחרי צבא, הייתי יכול להנות מנופש צבאי על גבול הטירונות. (למרות שהאוכל בצבא הרבה יותר טוב)